תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אדם מנהל מאבק משפטי עיקש כדי לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו בגלל חוב ארנונה. כדי לשכנע את בית המשפט, הוא מצהיר בביטחון מלא: "אין לי שום נכסים בישראל, מרכז החיים שלי בחו"ל, והדירה המדוברת נמכרה כבר לפני שנים". בית המשפט מאמין לו, מתרשם מהדברים ומבטל את הצו.
חלפו שנתיים, והנה אותו אדם חוזר לאותו בית משפט, אך הפעם בכובע אחר: הוא דורש לקבל זכויות בעלות על אותה הדירה ממש, וטוען ב"תדהמה רבה" כי רק לאחרונה גילה שהדירה נמכרה מאחורי גבו וכי היא בכלל משמשת לו כדירת מגורים קבועה.
נשמע מופרך? זהו בדיוק המקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון בע"א 24983-01-26 הדרה סגל נ' צ'רלס יחזקאל ניס. פסק הדין, שניתן ביוני 2026, מספק שיעור מרתק וחשוב באחד העקרונות הבסיסיים ביותר של דיני היושר והפרוצדורה האזרחית: דוקטרינת ההשתק השיפוטי ומניעת ניצול לרעה של הליכי משפט.
הרקע: דירת המגורים והטענות המשתנות
הכול התחיל סביב דירת מגורים ברחוב שערי תורה בירושלים. המערערת, הדרה סגל, ובן זוגה נרשמו בעבר כבעלי הדירה, ועליה נרשמה משכנתה לטובת המשיב, צ'רלס יחזקאל ניס. לאחר הליכי מימוש בהוצאה לפועל שנמשכו שנים, נמכרה הדירה למשיב
כאשר הגיעו הליכי פינוי הדירה לשלבי סיום, הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי וביקשה סעד הצהרתי שיקבע שהיא עדיין בעלת מחצית מהזכויות בדירה. היא טענה כי חתימותיה על מסמכי המשכנתה והמכר מזויפות וכי לא ידעה דבר על ההליכים המתנהלים.
אלא שהמשיב שלף "קלף מנצח" מן העבר: במסגרת הליך קודם שעסק בחוב ארנונה של הדירה, המערערת נלחמה בצו עיכוב יציאה מהארץ שהוטל עליה. שם, כדי להתחמק מהחוב ומהצו, היא הגישה תצהירים מפורשים וטענה כי אין לה כל זיקה רכושית או נכסים בארץ, וכי הדירה נמכרה כעשור לפני כן.
בית המשפט המחוזי לא היסס, ומחק את תביעתה על הסף בשל הסתירה החזיתית בין הגרסאות. המערערת לא ויתרה וערערה לבית המשפט העליון.
עמדת השופט: אי אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו
את פסק הדין המרכזי בעליון כתב כבוד הנשיא יצחק עמית (אליו הצטרפו השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ). הנשיא עמית דחה את הערעור על הסף בצורה נחרצת, תוך שהוא מנתח שתי טענות הגנה מרכזיות של המערערת:
1. טענת "חתמתי בעיניים עצומות" לא תתקבל
המערערת ניסתה לטעון כי חתמה על התצהירים בהליך הארנונה מתוך "טעות בתום לב", כשהיא נסמכת באופן עיוור על בעלה ועורך דינו בשל קשיי שפה. הנשיא עמית דחה זאת מכל וכל והזכיר את ההלכה המושרשת:
אדם בוגר ובר דעת הנושא באחריות לחתימתו אינו יכול ליהנות מ"עצימת עיניים". מי שחוקר ומצהיר בפני מספר עורכי דין שונים בהליכים שונים, אינו יכול לטעון לאחר מכן שלא הבין על מה חתם או מה טען בא כוחו בנוכחותו.
2. השתק שיפוטי במלוא הדרו
הדוקטרינה של השתק שיפוטי נועדה לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט. היא מונעת מבעל דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים רק כדי להשיג יתרון נקודתי. הנשיא עמית הסביר כי גם אם בעבר נדרש תנאי קשיח של "הצלחה קודמת" (כלומר, שהטענה הראשונה אכן התקבלה והניבה פרי) , הרי שבמקרה הזה התנאי מתקיים "במלוא הדרו". המערערת הצליחה בזמנו לשכנע את בית משפט השלום לבטל את צו עיכוב היציאה שלה על בסיס הטענה שאין לה נכסים בישראל. לכן, היא חסומה לחלוטין מלטעון כעת את ההפך הגמור.
הנשיא עמית סיכם את המקרה כדוגמה מובהקת להתנהלות הגובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט, בניגוד לתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי.
השורה התחתונה בפסק הדין
בית המשפט העליון דחה את הערעור, ביטל את צו איסור הדיספוזיציה הזמני שניתן על הנכס, והשית על המערערת הוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח לטובת המשיב (זאת בנוסף ל-50,000 ש"ח שנפסקו לחובתה בערכאה הקודמת).
הלקח מהמאמר ברור: בית המשפט אינו "תוכנית כבקשתך" שבה ניתן להחליף גרסאות ועובדות בהתאם לנוחות הרגעית. אמת עובדתית יש רק אחת, ומי שמנסה ליהנות מכל העולמות – עלול למצוא את עצמו בסופו של דבר קירח מכאן ומכאן.