עסקינן בתביעת פינוי לפי פרק טז'4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). לקראת הדיון הקודם אשר התקיים לפניי ביום 4.5.15, הגיש ב"כ הנתבעת לא פחות מחמש בקשות לדחיית דיון, בטענות מטענות שונות. כל הבקשות נדחו ובסופו של יום, לאחר מאמצים, התקיים הדיון במועד שנקבע. בתום הדיון, נקבע התיק לשמיעת ראיות למחר, 14.5.15. עד אותו השלב, וגם לא במהלך הדיון, לא נטענה כל טענה לעניין קיום ההליך לפי פרק טז'4 לתקנות סדר הדין האזרחי.
 
בסמוך לאחר הדיון האמור, הוגשה הבקשה שבפניי: "1. בקשה להזמנת התובעת לעדות. 2. בקשה לדחיית מועד הדיון והעברת התובענה למסלול רגיל".
 
בבקשתו, טען ב"כ הנתבעת, עו"ד אברהם משעלי (ותמוה בעיני כי הוא ממשיך לייצג את הנתבעת, שהרי הוא הגיש תצהיר עדות ראשית בתיק זה ואמרו להיחקר עליו בדיון מחר), כי הוא מבקש לזמן את התובעת למתן עדות לעניין בעלותה של זו בחנות נשוא התובענה. כן טען ב"כ הנתבעת, כי יש להעביר הבקשה לדיון בפסים רגילים, וזאת לאור העובדה שביהמ"ש קבע ישיבת קדם משפט ולכן, ביהמ"ש כבר החליט להעביר את התובענה לפסים רגילים, וכן לאור הצורך להעיד שני עדים נוספים, על מנת להוכיח שהתובעת מתקיימת רק מקצבת זקנה כך שפסק דין שיינתן נגדה לא ניתן יהיה לגבייה. כן נטען, שלא התקיימו הליכי גילוי מסמכים ושאלונים ולכן יש צורך להעביר התביעה לפסים רגילים.
 
בתגובתו כותב ב"כ התובעת, כי מטרת הנתבעת היא לסכל את בירור התובענה ולסבך אותה באופן מלאכותי. לעניין עדותה של התובעת, נתן ב"כ התובעת את הסכמתו לבקשה ומסר שיגיש תצהיר מטעם התובעת עד ליום 12.5.14, אשר יתייחס, בין היתר, לעניין הבעלות בנכס, למעשה, לבקשת ב"כ הנתבעת. ב"כ התובעת התנגד להעברת ההליך למסלול רגיל וטען, שביהמ"ש לא החליט להעביר את הדיון בתובענה למסלול זה, גם אם התקיימה ישיבה מקדמית. נטען, שניסיונה של הנתבעת, בשלב הזה, לטעון שהיא רוצה להעיד שני עדים נוספים, אשר היא צריכה לאתרם, הוא מקומם וחסר תום לב. אם סברה הנתבעת כי אותם עדים נחוצים, היה עליה לצרף תצהיר עדות ראשית מטעמם לכתב ההגנה, דבר שלא נעשה.
 
בתגובתו לתגובת ב"כ התובעת, טען ב"כ הנתבעת, כי הוא מתנגד להגשת תצהיר מטעם התובעת בשלב הזה, שכן על התובעת היה להגיש את התצהיר במעמד הגשת התביעה. משלא הוגש תצהיר של התובעת, כדרישת תקנה 215ט(א), דין התביעה להידחות או להימחק על הסף. נטען, שהגשת תצהיר התובעת יום לפני הדיון היא בלתי חוקית ולא יכולה להכשיר את התביעה. נטען, שאילו היה מוגש תצהיר, ניתן היה לדרוש גילוי מסמכים רלוונטי וכי בקשת הנתבעת שהתובעת תגיש תצהיר עדות הייתה בהנחה שהדיון בתיק יועבר למסלול דיון רגיל.
עוד חוזר ב"כ הנתבעת על טענותיו שבבקשה.
 
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי שדין הבקשה לדחיית מועד הדיון ולהעברת התובענה למסלול רגיל, להידחות.
 
תקנה 215ט לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, שבכתב התביעה לפינוי מושכר יפרט התובע את טיעוניו ויצרף לו תצהיר עדות ראשית של העדים, חוות דעת מומחה, אסמכתאות, אם ישנן, ואת המסמכים הנוגעים לעניין הנדון, המצויים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו של התובע ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה. כך עשתה התובעת במקרה שבפניי. היא פרטה את טענותיה, צרפה תצהיר עדות ראשית של עד ואת כל המסמכים הנוגעים לעניין הנדון. אין התקנה מחייבת הגשת תצהיר של התובע דווקא, כתנאי לכך שהתביעה תידון כתביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין זאת כי התובעת סברה, משיקוליה, כי יעלה בידה להוכיח את תביעתה, גם אם היא לא תעיד.
 
בבקשתו הנוכחית מבקש ב"כ התובעת להזמין את התובעת לעדות, וזאת על מנת להוכיח שהתובעת אינה הבעלים האמיתי של הנכס, אלא הבן שלה הוא הבעלים. אציין, כי טענה זו אינה נטולת בעייתיות, שהרי הנתבעת אינה מכחישה שעל חוזה השכירות היא חתמה עם התובעת. כאמור, ב"כ הנתבעת הודיע כי הוא מוכן לכך שהתובעת תעיד ובינתיים, אף הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה. על פי תקנה 214יד, אשר חלה בענייננו (ראה, תקנה 215יב(א)), עד אשר לא הוגש תצהיר עדות ראשית שלו, לא יוכל להעיד אלא ברשות ביהמ"ש ומטעמים מיוחדים שיירשמו. במקרה דנן, הנתבעת היא שביקשה שהתובעת תעיד. התובעת מצידה הביעה את הסכמה לכך ואף הגישה תצהיר. אני סבור, שעדותה של התובעת יהיה בה כדי לשפוך אור על טענתה של הנתבעת, לפיה התובעת איננה הבעלים של הדירה ולכן דין תביעתה להידחות. אין ספק בליבי, כי זהו טעם מיוחד להתיר את העדתה של התובעת, מה עוד שהוגש בינתיים תצהיר עדות ראשית מטעמה. בעניין זה, אני דוחה את טענתו של ב"כ הנתבעת, לפיה הוא ביקש להזמין את התובעת לעדות, מתוך הנחה שביהמ"ש ייעתר לבקשתו ויעביר התובענה לדיון במסלול רגיל. הדבר לא נאמר בבקשה ומכל מקום, וכפי שטען ב"כ הנתבעת בעצמו, עדותה של התובעת עשויה בהחלט לסייע בידי ביהמ"ש להכריע בשאלה שבמחלוקת, והיא לעניין הבעלות של התובעת בחנות הנידונה.
 
אינני רואה סיבוך מיוחד או סיבה אחרת אשר תצדיק העברת התובענה שבפניי לדיון רגיל, שלא על פי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי. המדובר הוא בתובענה פשוטה לפינוי מושכר, אשר כנגדה טוענת הנתבעת, כי נכרת חוזה בעל פה. מחלוקות אלה ראוי שתתבררנה במסגרת תביעה לפינוי מושכר ואין זאת הפעם הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שבה נטענת טענה דומה כנגד תביעה לפינוי מושכר. אשר לטענתו של ב"כ הנתבעת, כי ברצונו להעיד שני עדים נוספים, על מנת להוכיח את הטענה שהתובעת הינה קשישה בת למעלה מ- 80, המתקיימת מקצבת זקנה בלבד, כך שכל פסק דין שיינתן כנגדה לא ניתן יהיה לגבייה, הרי אינני סבור שהדבר מצדיק שלא לדון בתביעה לפי פרק טז4. ראשית, הנתבעת לא נימקה מדוע לא הוגשו תצהירים של עדים אלה מראש ומדוע בקשה מסוג זה לא הועלתה מיד עם הגשת התביעה. אין מנוס מקבלת הרושם כי הטענה הועלתה בשלב הזה על מנת להביא לדחיית הדיון ולהימשכות שווא של ההליכים, מקום בו ראתה הנתבעת כי ההליכים בתיק מתקדמים בקצב מהיר, כנדרש. שנית, וזה אולי העיקר, הנתבעת לא הגישה בקשה להפקדת ערובה ולכן, לא ברור לי מניין הצורך להעיד עדים לכך שפסק הדין, אם יינתן לחובת התובעת, לא ניתן יהיה לגבייה.
 
עוד טען ב"כ הנתבעת בבקשתו, כי עצם העובדה שביהמ"ש קבע ישיבת קדם משפט, פירוש הדבר שביהמ"ש כבר החליט להעביר את התיק לדיון בפסים רגילים. אני דוחה טענה זו. האפשרות להעביר תביעה לפינוי מושכר לפסים רגילים מוכרת לי, ואילו כך הייתי רוצה להחליט, לא הייתי משאיר זאת כחידה ומסתיר זאת מן הצדדים, אלא כותב זאת במילים מפורשות. מכל מקום, הישיבה שנקבעה, אשר כונתה ישיבת קדם משפט, יתכן שהיה מקום לכנותה כישיבה מקדמית, אך לטעמי, אין חשיבות יתרה לשם של הישיבה. לא זו אף זו, בהתאם לתקנה 215יב(ב), ההוראות האחרות שבתקנות יחולו על תובענה לפי פרק זה, ככל שאינן סותרות הוראות פרק זה ובשינויים המחויבים. מכאן סמכותו של ביהמ"ש לקבוע ישיבה מקדמית או ישיבת קדם משפט, בטרם שמיעת ראיות, גם בתובענה שהוגשה לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי.
 
לעניין רצונה של הנתבעת לקיים הליכים מקדמיים, כגון גילוי מסמכים ושאלונים: בהליך לפי פרק טז4 קיים הסדר לעניין גילוי המסמכים שברשות הצדדים והוא מצוי בתקנה 215ט, המחייבת את הצדדים לצרף את המסמכים הנוגעים לעניין הנדון, המצויים או שהיו מצויים ברשותם או בשליטתם ושאותרו לאחר חקירה ודרישה. אשר לשאלונים, הרי לא נתן ב"כ הנתבעת כל הסבר ענייני לצורך בהעברת שאלון לצד שכנגד. מכל מקום, התובענה הוגשה בפברואר 2015 ואם רצה ב"כ הנתבעת לבקש להעביר שאלון, היה עליו לפעול בעניין זה מיד לאחר הגשת התביעה. בהקשר זה, לא למותר להפנות לתקנה 214יג(א), הקובעת שבקשות ביניים יש להגיש בהקדם האפשרי, לאחר שהתעוררה עילת הבקשה. מובן, כי עילת הבקשה להגשת שאלון, ככל שקיימת "להבהרת עובדות", כלשון ב"כ הנתבעת, אמורה הייתה להתעורר עם הגשת התביעה.
 
תקנה 214יב, אשר חלה בענייננו, קובעת, שביהמ"ש רשאי בכל עת, להעביר התובענה למסלול דיון רגיל, אם הוא מצא שאינה מתאימה להתנהל בסדר דין מהיר. על פי תקנה (ב) לאותה התקנה, בעת מתן הוראה כאמור, יביא בחשבון ביהמ"ש, בין השאר, עניינים אלה: מורכבות העובדות, הראיות והשאלות שבדין – במקרה דנן אין כל מורכבות מיוחדת; מספר בעלי הדין – במקרה הזה המספר המינימאלי – שניים; התועלת שבניהול תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי, במאוחד עם התובענה – לא הוגשו; היקף העדויות בעל פה והחקירות שעשויות להידרש – העובדות פשוטות ואינני סבור שהמדובר הוא בהיקף המצדיק העברה לסדר דין רגיל, כעת קיימים שני תצהירים לכל צד; חוות דעת – לא הוגשו; השפעת תוצאות התובענה על הציבור – אין; חשיבות ההכרעה המהירה בתובענה – אין סיבה שלא להכריע בתובענה במהירות.
 
סוף דבר, הבקשה נדחית.
 
הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאות הבקשה, ללא קשר לתוצאות המשפט, 2,950 ₪ (כולל מע"מ).