רע"א 8285/07 מתן חיים פרפרה ואח' נגד ארתור גולדו ז"ל ואח'

בבית המשפט העליון

רע"א 8285/07

בפני: כבוד השופט ח' מלצר

המבקשים: 1. מתן חיים פרפרה
2. מרדכי פרפרה
3. רחל פרפרה

נ ג ד

המשיבים: 1. ארתור גולדו ז"ל
2. הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ
3. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
4. עזבון המנוח ארתור גולדו ז"ל, או יורשיו

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ת.א 9247/07 מיום 12.8.07, שניתנה על ידי כבוד השופט ר' כרמל

בשם המבקשים: עו"ד שון הלין-גרינבום
בשם המשיבים: עו"ד אילן ירון

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט רפאל כרמל) מתאריך 12.8.2007 – ב-ת.א 9247/07. בהחלטתו הורה בית המשפט הנכבד קמא על העברת הדיון בתובענה שהגישו המבקשים כנגד המשיבים – לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

2. התובענה שהועברה עניינה בנזקים שנגרמו למבקש כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 22.11.89, במהלכה נפגע המבקש מס' 1, שהיה אז בן כ-7 שנים – באורח קשה ביותר (פגיעת ראש). בשנת 1990 הוגש, לראשונה, כתב תביעה בנוגע עם פגיעתו של המבקש מס' 1 בתאונה ומאוחר יותר, במהלך ניהול אותה תובענה (להלן: "התביעה הראשונה"), הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו התובע יהא זכאי להגיש תביעה נוספת, מעת הגיעו לגיל 21, זאת בנוגע עם נזקיו החל מאותו גיל. התביעה הראשונה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.א 77/90). מאחר וכב' השופט צבי סגל, אשר שמע את הראיות בתיק זה עבר במהלך הזמן לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים – הסכימו הצדדים כי יסיים את שמיעת הראיות בשבתו בבית המשפט המחוזי בירושלים. בסופו של יום – פסק הדין שניתן באותה תביעה ראשונה נחתם על ידי כב' השופט צבי סגל במסגרת התיק בבאר שבע (ת.א (ב"ש) 77/90 הנ"ל). לאחר מתן פסק הדין האמור הוגש עליו ערעור וערעור-שכנגד לבית משפט זה, ובמסגרת הערעור (ע"א 6720/99) ניתן בתאריך 28.8.05 פסק דין, שקיבל חלקית את טענות המבקשים.

המבקש 1, שהינו יליד 31.5.82 הגיע לגיל 21 בתאריך 31.5.03, אך בפועל הוגשה תביעתו הנוספת (להלן: "התביעה השניה") רק בתאריך 30.5.07, בהיותו בן 25. התביעה השניה הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ת.א (י-ם) 9247/07, ביחד עם בקשה לתשלום תכוף.

3. בבית המשפט הנכבד קמא לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי על אף ניהול התביעה הראשונה – זכאים המבקשים להגיש את התביעה השניה, שכן הדבר בא במסגרת ההסדר הדיוני. עם זאת, המשיבים 3-1 (להלן: "המשיבים") בחרו להעלות טענה של היעדר סמכות מקומית, שכן לשיטתם בית המשפט המוסמך לדון בתביעה השניה הינו: בית המשפט המחוזי בבאר שבע (בשל מקום אירוע התאונה), או בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שם ממוקמים משרדי המשיבה 3: קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית").
הערה: לטענת המשיבים אין עוד רלבנטיות למשיבה 2 – הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, שכן זו חדלה בינתיים מלהתקיים ולפעול.

4. בהעלאת הטענה של היעדר סמכות מקומית – לא הפעילו המשיבים כל מידת חסידות והתעלמו גם מאמירתו של בית משפט זה, שהנחה כדלקמן:
"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות. אכן המקרה שלפנינו יוכיח; כבר שנתיים שבעלי הדין מתדיינים לגבי מקום הסמכות המקומית ועדיין לא נכנסו לטרקלינו של המשפט שיכריע בסכסוך שביניהם לעיצומו". (רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט (2) 731, 734 (1995), מפי המשנה לנשיא ש' לוין).

5. בתאריך 12.8.2007 קיבל בית המשפט הנכבד קמא את טענת המשיבים, אף שאת עצם העלאתה כינה "כחסרת חן" (שם, בעמוד 9 להחלטה). הוא עשה כן לאחר שניתח את ההלכה הפסוקה ביחס לסוגיית הסמכות המקומית ודן בהחלתה בנסיבות המקרה, על ענייננו. בסופו של בירור קבע בית המשפט הנכבד קמא כדלקמן:

"לפיכך, ובהתאם להוראת תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ובמסגרת הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, ולאור העובדה שבית המשפט המוסמך, מבחינה עניינית ומקומית, הנו בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לביתה הטבעי, בית המשפט המחוזי בבאר שבע".

החלטה זו היא נשוא בקשת רשות הערעור שבפני.

6. המבקשים טוענים בבקשתם כי החלטת בית המשפט הנכבד קמא שגויה. לשיטתם, בעצם ניהול הדיונים בין הצדדים במסגרת התביעה הראשונה בפני כב' השופט צבי סגל בבית המשפט המחוזי בירושלים יש משום ויתור על העלאת טענה של חוסר סמכות מקומית בשלב הנוכחי של ההליכים (עם פתיחת התביעה השנייה). כמו כן נטען בבקשה כי בית המשפט הנכבד קמא טעה בניתוחו את מעמדה ומיקומה של המשיבה 3, ובהתעלמו מפסיקה נוגדת בסוגיה, שניתנה על ידי הערכאות המבררות השונות, ובמיוחד בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט יצחק עמית) במסגרת ת.א (חיפה) 756/05 (בש"א 3120/06) ענקי נ' קרנית (החלטה מתאריך 19.3.06; להלן: "פרשת ענקי"). לטענת המבקשים, טענת חוסר הסמכות המקומית הועלתה אך ורק מסיבה אחת, והיא אי רצונם של המשיבים לשלם את הפיצויים המגיעים למבקש מס' 1 וניסיונם לדחות את הדיונים במכלול ככל האפשר.

המשיבים בתגובתם חוזרים על הטענה כי אין סמכות מקומית לדון בתביעה השנייה בבית המשפט המחוזי בירושלים ומוסיפים כי לדעתם שיקולים שאינם ממין העניין הניעו את המבקשים להגיש את התובענה דווקא בבית משפט זה. עוד הם גורסים כי העלו טענתם זו בהזדמנות הראשונה ולא ויתרו עליה בשום שלב, מה גם ששמיעת חלק מהראיות בעת בירור התביעה הראשונה נעשה בירושלים, לתפיסתם, מטעמי נוחות בלבד – בנסיבות שפורטו לעיל.

מעבר לכל האמור לעיל, המשיבים מבהירים כי בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, נשוא בר"ע זו, התקיים כבר דיון ענייני בתיק בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתאריך 19.7.07 (בפני כב' השופטת ורדה מרוז), ולטענתם במהלכו של הדיון האמור לא השיגו המבקשים על הסמכות המקומית שם ולא הודיעו כי בדעתם להגיש את בקשת רשות הערעור שבפני (אשר הוגשה רק בתאריך 7.10.07).
כאן המקום לציין כי בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה – זכרו של הדיון האמור, שהתקיים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתאריך 19.9.07 – לא הועלה כלל, ולראשונה המבקשים "הודו" בקיומו רק במסגרת הודעה שמסרו לבית המשפט בתאריך 28.5.08 (לאחר דיון ממושך שהתקיים בפני כב' הרשמת של בית משפט זה בבקשתם לפטור מערבון ולאחר שהתקבלה תגובת המשיבים), ושם נמסר מטעמם כך (בסעיף 4 להודעה): "בקשת רשות הערעור הוגשה לבית המשפט הנכבד עת היה ההליך מצוי בדיון בבקשה לתשלום תכוף בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (בית המשפט אליו הועבר התיק בהחלטתו המנומקת של כב' השופט ר. כרמל)".

בהתנהלות זו של המבקשים יש כדי לחרוץ את גורל בקשתם לשבט (אף כי גם המשיבים לא פעלו, כאמור, בהתאם למידת החסידות). לפיכך את השאלה אם יש מקום לאמץ את העמדה אותה נקט בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת ענקי, כטענת המבקשים – נניח למקרה מתאים בעתיד. ננמק מסקנותינו אלו להלן.

7. במקרה שתובענה הועברה לבית משפט אחר מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ותקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקסד"א) וצד כלשהו מתכוון לבקש רשות ערעור על החלטת ההעברה, ראוי שיחולו הכללים הבאים:

א. על הצד המבקש לערער להודיע על כך לבית המשפט הנעבר ולבקש הימנו להמתין בהמשך ההליך, עד לאחר ההכרעה בבקשת רשות הערעור (השוו: תקנה 471(ג) לתקסד"א. עיינו: יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (2006), עמ' 327-324, 343).

ב. בעת הגשת הבקשה לרשות ערעור, על המבקש לנקוט גילוי מלא ולהביא את דבר קיומו של הדיון בבית המשפט הנעבר ככל שנערך כזה – לידיעת בית משפט שלערעור (השוו: דודי שוורץ, סדר הדין האזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז), עמ' 193-188; רע"א 4604/07 עג'מי אברהם בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (טרם פורסם, ניתן ביום 22.7.2007)).

ג. היה והמבקש החשה ולא פעל כאמור בס"ק (א') או (ב') שלעיל – דין בקשתו לרשות ערעור להידחות, ולו מטעם זה (השוו: ע"א 9701/01 רשות העתיקות נ' קיטל נכסים בע"מ, תק-על 2001(4), 592; בג"צ 126/82 טיולי הגליל בע"מ נ' ממשלת ישראל – משרד התחבורה ואח', פ"ד לו (4), עמ' 44, 48 (1982)) .

מהחומר שבפני עולה כי המבקשים לא נהגו כאמור בכללים המנוסחים בס"ק (א) ו-(ב) שלעיל (בצד אי-דיוקים נוספים שנפלו בבקשתם, שראיתי לא לפרטם) ולפיכך התוצאה המתבקשת היא זו המובאת בס"ק (ג) שלעיל. כללים אלו ותוצאת הפרתם המאיינת נובעים מעיקרון תום הלב שבמסגרת הדין ומהעובדה שהם מופנים כלפי בית המשפט וכלפי הצד שכנגד גם יחד. לכן הם גוברים על מידת החסידות, שהמשיבים לא עמדו בה כאן בעצם העלאת הטענה בדבר היעדר סמכות מקומית, שכן התנהלות מצופה זו של "ועשית הישר והטוב" מעוגנת, בשלב זה, רק במישור ה'לפנים משורת הדין' (עיינו: מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד (1964), עמ' 97-133). אנו אומרים כן שהרי מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט ניתן לבקש סעד גם מחמת חוסר סמכות מקומית.

8. למען תנוח דעתם של המבקשים, נעיר כי אף לגופם של דברים – יש קושי בטיעוניהם, מהטעמים המפורשים להלן:

לכאורה נראה כי אותם דיונים בתביעה הראשונה שהתקיימו בפני כב' השופט צבי סגל בשבתו בבית המשפט המחוזי בירושלים נעשו בהסכמת הצדדים ובהתאם לסעיף 34(ב) לחוק בתי המשפט.

התביעה השנייה איננה תביעת-המשך לתביעה הראשונה, אלא תביעה חדשה, שבהסדר הדיוני בין הצדדים הוסכם על הגשתה.

תקנה 3(א)(1) לתקסד"א קובעת כי לצורך קניית סמכות מקומית ניתן להגיש תובענה שאינה כולה במקרקעין לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי מקום עסקו של הנתבע. המבקשים טענו לעניין זה כי המשיבה 3 – קרנית, בדומה למדינה, ובהיותה תאגיד סטטוטורי, מצויה כביכול בכל מקום ברחבי המדינה, והתבססו לצורך כך על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-פרשת ענקי.

על מנת להצליח בטיעון האמור, שלעת הזו ראוי להשאירו בצריך עיון, יש להתגבר עדיין על מספר משוכות (עובדתיות ומשפטיות), שלא באו לידי דיון ומיצוי בערכאה הדיונית:

ההבחנה בין מקום העסק לבין מקום המושב של התאגיד.
ההוראות שבסעיפים 11 ו-15.א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), מהן עולה לכאורה שבעניינים הנזכרים שם דין קרנית כדין המדינה, והקושייה היא האם מדובר פה בהסדר שלילי, או בהסדר חלקי בלבד. בהקשר זה נזכיר כי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה זו, כפי שצוטטה ב-ת.א 119727/05 (בש"א 4542/06) בבית משפט השלום בירושלים גורסת כדלקמן: "בהתאם למצב המשפטי החל כיום, קרנית הינה תאגיד על פי דין, אשר ניתן לתובעו ככל תאגיד אחר (ולא כדין המדינה) על פי כללי הסמכות המקומית הקבועים בדין בעניין זה".
נפקות הוראות התקנון של קרנית, שהוצא מכוח סעיף 14 לחוק הפלת"ד, ודרך פעילותה של הנהלת הקרן מכוח סעיף 13 לחוק הפלת"ד (שאותה יש להוכיח בראיות) – על המכלול.

9. בשולי הדברים אעיר כי ראוי לה, ל-קרנית, לשקול להבא אם להעלות את הטענה של חוסר סמכות מקומית, במיוחד ב"סיטואציות קשות", שהרי היה ותנהג אחרת והתיק יהיה בשל לבירור הסוגיה שהושארה בצריך עיון – תגיע שעת הכרעה. בהקשר זה על קרנית לנהוג ברגישות ולזכור את ההנחייה אותה קבע השופט א' ברק (כתוארו אז) בבר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449 (1981), שם, בעמ' 462-461, הקוראת כך:

"המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות המתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל".

10. נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים ובהודעות הצדדים, הגעתי איפוא למסקנה כי דין הבקשה שבפניי להידחות. עם זאת, בשל הנסיבות הקשות של המבקש 1 ושאר המבקשים – בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע מתבקש ליתן קדימות, ככל האפשר, לשמיעת התביעה השנייה והבקשות שבגדרה.

11. מהטעמים המובאים לעיל – אין גם צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו באלול התשס"ח (15.9.08).

ש ו פ ט