לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"ו 30138-11-10, על גרסתו הראשונה (סגניות הנשיאה השופטות א' קובו ו-מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) מיום 24.5.2012, ועל גרסתו השנייה (סגנית הנשיאה השופטת א' קובו והשופטות ע' צ'רניאק ו-ח' וולצקי) מיום 10.7.2012, בו נדחה ערעורה של המבקשת.

תמצית  הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

1.        כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשת נולדה בבולגריה בשנת 1937. במהלך מלחמת העולם השנייה גורשה יחד עם משפחתה מסופיה לחסקובו ומשם לרוסה, בתחומי בולגריה. הגירוש לא היה בליווי חמוש. ביום 26.12.2001 הגישה המבקשת בקשה לרשות המוסמכת להכיר בה כנכת רדיפות הנאצים. ביום 3.1.2003 נדחתה בקשתה בנימוק שאין לראות בגירושים שחוותה משום "שלילת חופש" המזכה בפיצוי. ערר שהוגש נדחה. לנוכח פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ס(3) 88 (2005), בו נקבע כי גם בלא ליווי חמוש יתכן כי יתאפשר להכיר בגירוש כ"שלילת חירות" המזכה בפיצויים, פנתה המבקשת לרשות המוסמכת ביום 31.10.2005 בבקשה לדון בתביעתה מחדש. ביום 15.1.2007 הוכרה המבקשת כנכת רדיפות הנאצים בשיעור של 25% הזכאית לפיצוי החל מיום 1.10.2005. על החלטה זו לא הגישה המבקשת ערר.

2.        ביום 15.1.2009 החליטה הרשות המוסמכת, לאור מבחן הכנסות שנערך למבקשת, כי אין להכיר עוד במבקשת כמי שזכאית למעמד של "נכה נזקק/נצרך". משמעותה של החלטה זו הייתה כי החל מיום 1.1.2009 התגמול שישולם למבקשת יהיה לפי דרגת נכותה בלבד. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי רק בשולי הערר הוסיפה המבקשת כי היא זכאית לקבל פיצויים למפרע החל משנות החמישים של המאה העשרים. ועדת הערר שליד בית משפט השלום בתל-אביב-יפו דחתה בפסק דין חלקי מיום 25.11.2009 את טענות המבקשת בעניין התשלומים למפרע (להלן: פסק הדין החלקי). במסגרת פסק דין משלים שניתן ביום 26.9.2010 קיבלה ועדת הערר את טענותיה של המבקשת לעניין הגדרתה כ"נכה נזקק/נצרך".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        על פסק הדין החלקי הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בו טענה כי היא זכאית לתשלום רטרואקטיבי של תגמולים החל משנות החמישים של המאה העשרים – המועד בו לראשונה ניצולים יכלו להגיש תביעות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור מהטעם שלפי סעיף 17(א) לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 יש לערור על החלטת הרשות המוסמכת לפני ועדת העררים תוך שלושים ימים מיום שהגיעה הודעת הרשות המוסמכת. אלא שבית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה היחידה שהתקבלה לעניין תשלום רטרואקטיבי של התגמולים ניתנה על ידי הרשות המוסמכת ביום 15.1.2007, בגדרה הוכרה המבקשת כנכת רדיפות הנאצים הזכאית לפיצוי החל מיום 1.10.2005. על החלטה זו לא עררה המבקשת. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת ועדת הערר בפסק הדין החלקי אינה יכולה לשמש פתח להגשת ערעור מטעם המבקשת על החלטה חלוטה של הרשות המוסמכת לאחר חלוף המועדים הקבועים בחוק שכן הערר כולו הוגש בסוגיית ההכרה במבקשת כ"נכה נזקק/נצרך". בית המשפט המחוזי הדגיש כי לא מדובר בעניין דיוני גרידא שכן הטענה בדבר תשלום רטרואקטיבי הועלתה לראשונה בפני ועדת הערר, בשולי הערר, בעוד שעל פי כללי המשפט המנהלי תחילה יש לאפשר לרשות המוסמכת "הזדמנות לשקול את עמדתה". בית המשפט המחוזי דן אף לגופו של עניין, בבחינת למעלה מן הצורך, בטענותיה של המבקשת לתשלום תגמולים רטרואקטיבי, אך איני רואה צורך להיזקק להנמקתו זו לצורך הכרעה בבקשה שלפני.

4.        יוער כי פסק הדין ניתן ביום 24.5.2012 אולם גרסה נוספת של פסק הדין ניתנה ביום 10.7.2012, עם תיקוני נוסח מעטים ובהרכב שופטים שונה כמפורט ברישא.

תמצית נימוקי הבקשה

5.        המבקשת טוענת כי שגו הערכאות הקודמות בדחותן את טענותיה לעניין התשלום הרטרואקטיבי של תגמולים המגיעים לנכי רדיפות הנאצים. המבקשת מפרטת אסמכתאות שונות ומנתחת את החיקוקים הרלבנטיים. ודוק, לא מצאתי צורך להיזקק לטיעון גופו נוכח הנמקתו הראשונית של בית המשפט המחוזי לדחיית הערעור ולאור העובדה כי הנמקתו של בית המשפט המחוזי בשאלת התשלום הרטרואקטיבי גופו ניתנה בבחינת למעלה מן הצורך. עוד מוסיפה המבקשת לטעון לעניין שתי הגרסאות של פסק הדין וטוענת כי פגם זה הוא סממן לכשל בפסיקתו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

6.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

7.        הבקשה דנן הינה בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת דרך כלל במשורה [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. היעתרות לבקשה למתן רשות ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב"גלגול שלישי" היא סמכות שבשיקול דעתו של בית המשפט [ראו למשל: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית 210 (מהדורה שניה, 2008)]. לכן, אף אם הבקשה מעוררת שאלה משפטית, ואיני קובע כי כך הדבר, הרי שבנסיבותיה של הבקשה אין להיזקק לה. כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי, על ההחלטה משנת 2007 בה נקבע מועד תחילת זכאותה של המבקשת לתגמולים לא הוגש ערר וההחלטה הפכה לחלוטה. הערר שהוגש לועדת הערר בשנת 2009 התמקד בהגדרתה של המבקשת כ"נכה נזקק/נצרך" ומסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא ניתן היה להשתמש בפסק הדין החלקי כפלטפורמה לפתיחה מחדש של הדיון בשאלת התשלום הרטרואקטיבי. בנסיבות אלה איני סבור כי הבקשה דנן מצדיקה מתן רשות ערעור. כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, לא מדובר רק בפגם דיוני.

8.        באשר לטענה בדבר קיומן של שתי גרסאות לפסק הדין במותב שונה, אכן אין זה מצב תקין. ואולם, גם אם נפל בכך פגם הרי שזהו פגם בהליך הקונקרטי שאינו חורג מדל"ת אמותיהם של הצדדים ומשכך אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

9.        אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ה בתשרי התשע"ג (11.10.2012).