רע"א 6304/13 ל.ב.א נכסים בע"מ ואח' נגד משה ויזל ואח'

בבית המשפט העליון 
 רע"א  6304/13
לפני:  כבוד השופט נ' סולברג 
     
 
 
המבקשות:1. ל.ב.א נכסים בע"מ
2. ורדה דסאו
 
                                          
 נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים:1. משה ויזל
 2. מקבץ ויזל אשקלון בע"מ
 3. עודד דסאו
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 20741-03-13 מיום 22.8.2013 שניתנה על ידי השופט ד"ר ע' בנימיני
 
 
בשם המבקשות:עו"ד יגאל כהן
 
 
בשם המשיבים 1 ו-2:עו"ד בעז בן צור
 
 
 
החלטה
 
 
 
           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד"ר ע' בנימיני) מיום 22.8.2013 בת"א 20741-03-13, על-פיה נדחתה בקשה להמיר עיקולים שהוטלו על נכסיהן של המבקשות, בערבות בנקאית.
 
עיקרי העובדות
1.       המשיבים 1 ו-2 הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המבקשות בסכום של 8,964,490 ₪, ונגד המשיב 3 בסכום של 17,310,072 ₪. סכומהּ הכולל של התביעה הוא כ- 28,000,000 ₪. עם הגשת התביעה הגישו המשיבים 1 ו-2 בקשה למתן צווים זמניים, במסגרתה ביקשו צו כינוס נכסים זמני על הנכסים המצויים בבעלות המבקשת 1 (להלן: הנכסים בטבריה), צווי עיקול זמניים על כל הכספים המצויים אצל המחזיקים לטובת המבקשות, וצו מניעה זמני האוסר על המבקשות ו/או על המשיב 3 לבצע כל דיספוזיציה בנכסים בטבריה. בית המשפט המחוזי (השופטת א' כהן) נעתר ביום 19.3.2013 לבקשה והורה על מתן צו עיקול זמני. יחד עם זאת נקבע כי העיקול לא יחול על חשבון עו"ש ביתרת חובה, חשבון משכורת, וחשבון משותף עם מי שאינם המבקשות או המשיב 3.
 
2.       בהמשך, ביום 28.5.2013 הגישו המשיבים 1 ו-2 בקשה למינוי כונס נכסים זמני לשם גביית דמי שכירות מהנכסים שבבעלות המבקשת 1. במהלך הדיון בבקשה, ביום 5.6.2013, הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה "אם צו העיקול הזמני שהטילה כבוד הרשמת אביגיל כהן יישאר על כנו, ובקשה לביטול העיקול תוגש בתוך שמונה ימים מהיום – יופקדו כל דמי השכירות בחשבון נאמנות…". בהתאם להסכמה הגישו המבקשות והמשיב 3 בקשה לביטול צו העיקול הזמני, ולחלופין בקשה להותרת צו העיקול רק ביחס לנכסים בטבריה. במהלך הדיון בבקשה, ביום 25.6.2013, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בה נקבעו הסדרים שונים לעניין אופן גביית דמי השכירות. כמו כן נקבע בהחלטה, כי תידחה הבקשה לביטול צו העיקול הזמני. בהמשך, ביום 30.7.2013, חרף הסכמת הצדדים, פנו המבקשות והמשיב 3 פעם נוספת לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיין מחדש בהחלטותיו מיום 19.3.2013 ומיום 25.6.2013 ולהורות על צמצום צו העיקול בהתאם לאחת משתי חלופות: הראשונה, כי צו העיקול הזמני יחול רק על הנכסים בטבריה ששוויים מוערך בכ-27 מיליון ₪; השנייה, כי צו העיקול הזמני יבוטל במלואו, ויומר בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט בשיעור של תשעה מיליון ₪, שהוא סכום הכסף שתבעו המשיבים, כאמור, מאת המבקשות 1 ו-2.
 
3.       בהחלטה מיום 22.8.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי אין הצדקה לעיון מחדש, בייחוד לאור העובדה כי הצווים אושרו בהסכמת הצדדים. בית המשפט ציין כי אין הצדקה להיעתר לבקשה להמיר את צו העיקול הזמני בערבות בנקאית. המבקשים לא הציעו ערבות על מלוא סכום התביעה (כ-28 מיליון ₪), אלא רק על סכום התביעה נגד המבקשות 1 ו-2 (כ-9 מיליון ₪), כשהצו הזמני ניתן להבטחת סכום התביעה כולה. הצו הזמני אושר בהסכמת הצדדים ואין הצדקה לאפשר למבקשות לחזור בהן מהסכמתן ולהפקיד ערבות בנקאית בסכום נמוך מזה המובטח באמצעות הצו הזמני. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפני.
 
עיקרי בקשת רשות הערעור
4.       לטענת המבקשות בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את בקשתן להמיר את צווי העיקול בערבות בנקאית. סכום הכסף אשר נתבע מאת המבקשות עומד על סך של כ-9 מיליון ₪ בלבד. יתרת הסכום, בסך של כ-17 מיליון ₪, נתבעת מאת המשיב 3 לבדו. אין הצדקה להטיל צו עיקול על נכסי המבקשות, לטענתן, בסכום העולה כדי פי שלושה משיעור החוב הנטען. המבקשות מסכימות להפקיד ערבות בנקאית בקופת בית המשפט בשיעור מלוא סכום התביעה המופנית כלפיהן. הסכמתן המקורית למתן הצו הייתה זמנית, וזאת בטרם ידעו המבקשות מה ערך הנכסים המעוקלים.
 
דיון והכרעה
5.       לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ושקילת נימוקיה, סבורני כי דינה להידחות וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים 1 ו-2. הלכה פסוקה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים, למעט במצבים חריגים (השוו: רע"א 5711/12 נ. מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פסקה 10 לפסק הדין (25.2.2013); רע"א 560/13 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' שירותי תברואה בע"מ, פסקה 5 לפסק הדין (12.2.2013)). העניין דנן אינו בא בגדרם של מצבים חריגים אלו.
 
6.       הבקשה לעיון מחדש בהחלטות מיום 19.3.2013 ומיום 25.6.2013 הוגשה מבלי שארע שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש, ובצדק היא נדחתה. המבקשות הסכימו, הן ביום 5.6.2013, הן ביום 25.6.2013, כי צווי העיקול שהוטלו על נכסיהן יוותרו על כנם. עוד בבקשתן הראשונה לביטול העיקולים שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 13.6.2013 העריכו המבקשות והמשיב 3 כי שווי הנכסים בטבריה עולה על סך של 38,000,000 ₪, שהוא סכום בשיעור גבוה במידה ניכרת מסכום החוב המיוחס למבקשות בתביעת המשיבים 1 ו-2. לא ברור פשר טענתן עתה כי לא ידעו מהו שווי הנכסים. בנוסף, וחרף הערכתן בדבר שווי הנכסים בטבריה, הסכימו המבקשות להותיר את צו העיקול הזמני על כנו. אין סיבה טובה לאפשר להן לחזור עתה מהסכמתן המפורשת. זאת ועוד: גם בבקשתן לעיון מחדש העריכו המבקשות את שווי הנכסים בטבריה בכ-27 מיליון ₪ ועדיין ביקשו בתור אחת החלופות את הותרת העיקולים על נכסים אלה, ואת ביטולם של חלקים אחרים של צו העיקול הזמני. משהוסכם בין הצדדים כי צווי העיקול ינתנו לצורך הבטחת סך כל החוב הנטען, אין הצדקה להתיר למבקשות להפחית מסכום זה ולהמיר את העיקולים בערבות בנקאית בסכום נמוך. אין בהחלטת בית המשפט המחוזי להותיר את צו העיקול הזמני בתוקפו כדי לגרום למבקשות נזק בלתי הפיך. טענותיהן לחורבן הנכסים בטבריה, הן מוגזמות בעליל, שלא לומר שהן טענות בעלמא, ובכל מקרה אם וכאשר יתברר כי נגרם להן נזק כתוצאה מהותרת צווי העיקול, ניתן יהיה לתקנו באמצעות פסיקת פיצויים בשיעור הולם, ככל שתהא עילה לעשות כן.
 
7.        אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
 
בדין דחה אפוא בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון מחדש, על יסוד נימוקיו, ועיקרן בכך שלא חל שינוי נסיבות וכי המבקשות הסכימו פעם ופעמיים להטלת העיקול הזמני על הנכסים בטבריה. בהסכמות הללו לא נפל כל פגם, והן קיבלו תוקף של החלטות בית המשפט.
 
 
           ניתנה היום, כ"ז בחשוון תשע"ד (31 באוקטובר 2013).
 
 
  ש ו פ ט