רע"א 2406/12 יסמן דניאל ואח' נגד כהן שור אמנון
| בבית המשפט העליון |
| רע"א 2406/12 |
| לפני: | כבוד השופט י' דנציגר |
| המבקשים: | 1. יסמן דניאל |
| 2. ידיד דוד | |
| 3. ידיד דורון |
| נ ג ד |
| המשיב: | כהן שור אמנון |
| בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 22.02.2012 בע"א 1854/09 שניתן על ידי כבוד סגניות הנשיאה א' קובו, מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק |
בשם המבקשים: עו"ד ד' וייס
בשם המשיב: עו"ד י' דויטש
| החלטה |
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגניות הנשיאה א' קובו ו-מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) מיום 22.2.2012 בע"א 1854/09, במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת י' אחימן) מיום 24.5.2009 בת"א 37310/07.
רקע עובדתי
- הבקשה דנן הינה שלב נוסף בסכסוך ארוך שנים בין הצדדים, דיירים בבית משותף בבניין ברחוב המלך כורש 10 בעיר תל-אביב (להלן: הבניין). לצורך ההכרעה בבקשה דנן אין צורך לעמוד בפרטי פרטים על נפתוליו של הסכסוך בין הצדדים, אשר מתפרש על פני הליכים ושנים רבות, ודי להביא את עיקרי הדברים.
- הצדדים היו בעבר בעלים משותפים של שלושה נכסי מקרקעין בעיר תל-אביב, אשר אחד מהם הוא הבניין מושא הסכסוך הנוכחי. בשנת 1993 התנהלה בין הצדדים תביעה לפירוק שיתוף בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"א 38706/93). במסגרת התביעה לפירוק שיתוף הוגשה ביום 29.5.1995 חוות דעת של שמאי מקרקעין, מר יצחק ברמן (להלן: השמאי), בה נקבע שוויו של הבניין כולו ושל כל אחת מיחידות הדיור בו. כמו כן הוגשה ביום 6.10.1997 חוות דעת מטעם המפקחת על רישום המקרקעין (להלן: המפקחת) לפיה הבניין ראוי להירשם כבית משותף. ביום 13.9.1998 ניתן בתביעה פסק דין (השופט א' טל) במסגרתו נקבע כי הבניין יירשם כבית משותף ונקבע אופן רישום זכויות הבעלות של הבעלים השונים (אשר עליהם מנויים הצדדים לבקשה דנן וצדדים נוספים), ותשלומי האיזון שעליהם לשלם זה לזה. במסגרת פסק הדין נקבע כי המשיב, מר אמנון כהן (להלן: המשיב), "יירשם כבעלים של הדירה החזיתית בקומה א' ושל גג הבניין על פי הזכויות המפורטות בחוות דעת השמאי בלבד, דהיינו, לבניית שני חדרי גג ופרגולות בשטח כולל של 46 מ"ר ברוטו. במידה ותורחבנה זכויות הבנייה על הגג תהיה יתרת הזכויות נחלת כל דיירי הבניין לפי חלקם היחסי ברכוש המשותף". כמו כן נקבע כי "בעל הדירה הידועה כחלקת משנה 24/11 יאפשר לבעלי יתר הדירות זכות מעבר לגג שמהווה רכוש משותף". לעניין זה יובהר כי לחוות דעת השמאי צורפה טבלה ובה צוינו 11 היחידות בבניין. בשורה ה-11 נכתב כך: "קומה – גג; יחידה – זכויות בנייה; תיאור – זכויות לבניית 2 חדרי גג + פרגולות; שטח ברוטו (מ"ר) 46; מצב התפיסות – פנוי; שווי – 30,000 דולר". עוד יוער, כי בחוות הדעת של המפקחת על רישום המקרקעין נכתב כי הבניין יירשם כבית משותף בכפוף לכך שבעל הדירה הידועה כחלקה 24/11 יאפשר ליתר בעלי הדירות זכות מעבר לגג שמהווה רכוש משותף.
- בין הצדדים התנהלו בשנת 1999 הליכים משפטיים נוספים – בהם הליכי ערעור והליכים לעניין תשלומי האיזון והמיסים – אשר אינם רלוונטיים לצורך ההכרעה בבקשה דנן. לענייננו רלוונטית העובדה כי בסופו של יום הגישו הצדדים בחודש מרץ 2000 לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו הסכם פשרה ובקשה לחתימה על פסיקתא. במסגרת הסכם הפשרה נקבע כי "פסק הדין מיום 1.8.1999 בקשר לבניין ברח' כורש 10 תל-אביב מבוטל" וכי "בהסכמת הצדדים ניתן ביום 14.3.2000 תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בנוסח שלהלן". הסכם הפשרה כולל הוראות שונות לעניין תשלומי האיזון והמיסים. יחד עם זאת, לענייננו רלוונטית ההוראה בהסכם הפשרה הנוגעת ליחידות שיירשמו בבעלות המשיב ובעניין זה נקבע כי מדובר ב"יחידות 5, 11 בשלמות". בית משפט השלום (השופט א' טל) חתם על הפסיקתא ביום 4.4.2000 והיא נושאת חותמת 'נאמן למקור' של בית המשפט מיום 9.4.2000 (להלן: הסכם הפשרה או הפסיקתא).
למרבה הצער, הסכם הפשרה האמור לא סיים את הסכסוך בין הצדדים, ובחלוף מספר שנים חזרו הצדדים
לבית המשפט.
פסק דינו של בית משפט השלום
- בבית משפט השלום נדונה תביעתם של שלושת המבקשים בבקשה דנן (להלן: המבקשים) ושל שלושה דיירים נוספים כנגד המשיב, לסילוק ידו של המשיב מגג הבניין. במסגרת התביעה טענו המבקשים כי המשיב השתלט שלא כדין על גג הבניין, תוך שהוא מקים עליו יחידת דיור, מרפסת ופרגולה. מנגד, טען המשיב כי בהתאם להסכם הפשרה הוא בעל זכות השימוש והחזקה הבלעדיות בכל שטח הגג, למעט גג חדר המדרגות המהווה רכוש משותף.
בית משפט השלום (השופטת י' אחימן) קבע כי המחלוקת האמורה אינה אלא המשכו של הסכסוך רב השנים בין הצדדים ביחס לחלוקת הזכויות בבניין. בית המשפט קבע כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה בנוגע לפירוק השיתוף בבניין, ובמסגרתו נקבע שחלקיו של המשיב הוגדרו כיחידות 5 ו-11 בשלמות. צוין כי המחלוקת הנוכחית עניינה זכויות השימוש בגג, ולצורך ההכרעה בה יש להכריע בזיהויה ובהגדרת תוכנה של זכות המשיב ביחידה 11. עוד צוין כי יחידה 11 מופיעה בתשריט כגג הבניין בשטח כולל של 123.7 מ"ר. בית המשפט התייחס לחוות הדעת של המפקחת על רישום המקרקעין וקבע כי דבריה נוסחו באופן בלתי בהיר, ולכן אין לייחס לחוות דעתה "ערך קונסטיטוטיבי" או להתייחס אליה באופן מילולי ודווקני. בית המשפט הדגיש כי פסק דינו של השופט א' טל מיום 13.9.1998 בוטל בהסכמה במסגרת הליכי ערעור וכי לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה דיונית נוספת שמשתקפת בהסכם הפשרה שהוגש ביום 14.3.2000 לאישורו של השופט א' טל. בית המשפט קבע כי המקור לזיהויה והגדרתה של יחידה 11 אינו מצוי בהחלטת השופט א' טל או בחוות דעת המפקחת אלא בשילוב שבין התשריט לבין חוות דעת השמאי. נקבע כי פרשנותו של המשיב "אינה מתיישבת עם נוסח הדברים בהקשרם הרחב והמלא" וכי היא אינה מתיישבת גם עם החלוקה בפועל של הזכויות בבניין. נקבע כי הזכות להקמת שני חדרי יציאה לגג איננה יכולה להתפרש כפשוטה שכן לא מדובר ביחידות עצמאיות מבחינה תכנונית והקמתן כרוכה בחיבור פיזי לשתי הדירות העליונות שנמצאות מתחת לגג. לפיכך קבע בית המשפט כי הזכות שהוקנתה למשיב בהסכם הפשרה "לא כללה אלא את הזכאות הכספית […] כלפי מי שירצה ו[יהיה] זכאי לבנייה על פי חוקי התכנון והבניה", וכי מדובר בזכות חוזית ולא בזכות קניינית. נקבע כי הפרשנות המוצעת על ידי המשיב מסלפת את ההסדרים שהושגו בין הצדדים והופכת אותו "בלהטוטי מילים" לבעל זכויות קנייניות שמעולם לא הוקנו לו בגג הבניין. מבחינה אופרטיבית נקבע כי על המשיב לסלק את ידו מן הגג באופן מיידי.
על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
- המשיב טען לפני בית המשפט המחוזי כי זכויותיו הקנייניות בגג הבניין לא עמדו במחלוקת לפחות במשך עשר שנים ממועד מתן פסק הדין שניתן במסגרת התביעה לפירוק השיתוף. נטען כי פסק דינו של השופט א' טל קבע במפורש ובאופן חד משמעי כי למשיב יש זכות בעלות בגג, בכפוף למתן אפשרות מעבר לגג שמהווה רכוש משותף ליתר בעלי הדירות. נטען כי התשריט וחוות דעת המפקחת הינם ברורים ותומכים בעמדת המשיב. בנוסף נטען כי היה מקום לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר יריבות, שיהוי ומעשה בית דין.
- בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט התבסס על פסק דינו של השופט א' טל מיום 13.9.1998, בו נקבע כי המשיב יירשם כבעלים של גג הבניין על פי הזכויות המפורטות בחוות דעת השמאי, וציין כי גם בהחלטה מוקדמת יותר של השופט א' טל מיום 11.3.1998 נקבע שבמסגרת חלוקת הדירות ישויך הגג למשיב. כמו כן הפנה בית המשפט להוראות שונות שסוכמו בין הצדדים, שעניינן תשלומי האיזון בין הצדדים ושתומכות בפרשנות המוצעת על ידי המשיב. בית המשפט הדגיש כי על פי פסק דינו של השופט א' טל זכויות בניה עתידיות שיתווספו בעתיד יהוו רכוש של כלל הבעלים בבניין, לפי חלקם ברכוש המשותף. לפיכך נקבע כי ככל שירצה המשיב לנצל זכויות אלה בעתיד יהיה עליו לשלם תמורתן תשלומי איזון ליתר הבעלים. בית המשפט ביסס קביעתו גם על חוות דעת המפקחת, וקבע כי עולה ממנה תמונה ברורה לפיה המשיב הינו בעליה של יחידה 24/11, שכוללת את הגג הצמוד ליחידה זו, בכפוף למתן זכות מעבר לדיירי הבניין דרך שטח ההצמדה לגג חדר המדרגות. כמו כן, קבע בית המשפט כי התשריט שהוכן לצורך רישום הבניין כבית משותף מלמד במפורש כי בקומת הגג קיימת יחידה אחת בלבד המסומנת כחלקת משנה 24/11 בשטח של 7.19 מ"ר ואליה מוצמד שטח הגג בשטח של 123.70 מ"ר וכי במכתב מיום 6.1.2008 ציין המהנדס שהכין את התשריט כי הגג כולו צמוד לדירת החדר של המשיב שעל הגג שסומנה 24/11. כמו כן ציין בית המשפט כי מעיון בהסכם הפשרה שאושר בפסיקתא מיום 9.4.2000 עולה כי נעשו איזונים וחולקו הדירות בבית המשותף וכי גם בהסכם זה שויכו למשיב יחידות 5 ו-11 בשלמות. לבסוף צוין כי היה מקום לקבל את טענת המשיב שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, מכיוון שמדובר בניסיון לפתוח פעם נוספת התדיינות בנושא שנדון והוכרע באופן סופי במסגרת פסק דינו של השופט א' טל.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את הבקשה שלפני.
טענות הצדדים
- לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי שגה בראותו את זכויות הבניה על הגג ואת הגג עצמו כ"'מהות אחת שאינה ניתנה לחלוקה, מעין 'גוף ונשמה' שאין להפריד ביניהם". המבקשים טוענים כי "פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על תובנה משפטית מופרכת, כביכול הגג וזכויות הבניה בו הינם 'יחידה קניינית' בלתי ניתנת להפרדה", ולטענתם מדובר "ב'תקלה משפטית' העשויה להשליך על כל הליך של פירוק שיתוף של זכויות של בעלי מקרקעין במושע". לפיכך נטען כי להחלטה בבקשה ישנה השלכה רחבת היקף על הליכי פירוק ושיתוף במקרקעין, וכי ראוי שבית המשפט יחדד את ההבחנה בין זכויות בניה לבין הקרקע עליה ימומשו הזכויות הללו.
עוד נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי "שגוי 'על פני הפסק' שכן הוא נסמך על פסק דין שבוטל בהסכמת הצדדים ולפיכך כלל לא קיים במציאות". בנקודה זו נטען כי פסק דינו של השופט א' טל בוטל בהסכמה וכי במקומו ניתן פסק דין חדש ביום 4.4.2000 בהתאם להסכם הפשרה בין הצדדים. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי השאלה שיש להשיב עליה הינה האם שטח הגג צמוד ליחידה 24/11 אם לאו, כאשר למעשה השאלה הינה האם קיימת בכלל יחידה 24/11 בשים לב לחוות דעתו של שמאי המקרקעין, שהיא המסמך שקובע את חלוקת הזכויות הסופית בין הצדדים. נטען כי בחוות דעת השמאי נישומו אך ורק זכויות הבניה על הגג ולא הגג עצמו שנועד להישאר רכוש משותף.
- המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות, מכיוון שהיא אינה מגלה כל סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית שחורגת מעניינם של הצדדים הספציפיים. נטען כי המבקשים מעלים בבקשה סוגיות שונות שכלל לא נזכרו בתביעה שהגישו בבית משפט השלום וממילא לא הוכרעו על ידי שתי הערכאות דלמטה. עוד נטען כי מעולם לא הייתה מחלוקת בדבר קיומה של יחידה 24/11 ואין לקבל את טענת המבקשים בעניין זה בשלב כה מאוחר. כמו כן נטען כי המבקשים מנסים לייחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי משמעויות והשלכות שכלל לא נכללו בו, תוך שינוי קביעותיו הברורות והחד משמעיות. לעניין השאלה המשפטית הכללית שמעלים המבקשים בדבר היחס שבין זכויות הבנייה שעל הגג לבין הגג עצמו נטען כי טענה זו כלל לא נטענה על ידי המבקשים עד עתה ומעולם לא הוכרעה בשתי הערכאות דלמטה. נטען כי המבקשים הצליחו ליצור בבית משפט השלום "ערפול עובדתי ומשפטי" שגרם לפסק דין שגוי, אשר תוקן על ידי בית המשפט המחוזי. אף לגופו של עניין, נטען כי ההפרדה בין זכויות הבנייה על הגג לבין הגג עצמו נדונה במפורש על ידי השופט א' טל בפסק דינו, בו נקבע שיש להפריד בין זכויות הבניה הנוכחיות (ששייכות למשיב) לבין זכויות בניה עתידיות (ששייכות לכלל הבעלים).
בכל הנוגע לטענת המבקשים בדבר טעות 'על פני הפסק' טוען המשיב כי פסק הדין בו נקבע פירוק השיתוף 'קיים במציאות' והינו סופי וחלוט, וכי המבקשים עצמם הסתמכו על פסק דין זה בתביעתם בבית משפט השלום. נטען כי הפסיקתא לא שינתה ולא ביטלה דבר מפסק דינו של השופט א' טל בעניין פירוק השיתוף, אלא הסדירה את הדרך הטכנית שבה יבוצע פירוק השיתוף, וכי יחידה 11 לא איבדה במסגרת הפסיקתא מהמשמעות שניתנה לה בפסק הדין בעניין פירוק השיתוף. עוד נטען כי טענת המבקשים לפיה בית המשפט המחוזי התעלם מהפסיקתא משוללת יסוד, בהינתן שבית המשפט התייחס במפורש לפסיקתא והתבסס עליה בפסק דינו.
דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בפסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום ועל ידי בית המשפט המחוזי, בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
- בפסיקתו של בית משפט זה נקבע פעמים רבות, כמעט על בסיס יומיומי, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 1273-1269 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. כפועל יוצא, חזון נפוץ הוא שבקשות רשות ערעור "נעטפות" ב"עטיפה" עקרונית בעלת השלכות ציבוריות, אף שאין בהן כל שאלה חדשנית או עקרונית, מלבד רצונם של הצדדים לקבל הזדמנות נוספת (ושלישית) שאינה מוקנית להם, כעניין שבזכות, בדין. כזו היא הבקשה שלפני. הבקשה דנן אינה עונה על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעניין "גלגול שלישי", אף לא בקירוב. אדגיש כי הגעתי למסקנה זו לאחר עיון בכתבי הטענות של הצדדים ולאחר התעמקות בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לרבות פסקי הדין שניתנו בבית משפט השלום על ידי השופט א' טל במהלך גלגולו הקודם של הסכסוך. לאחר העיון סבורני כי מדובר בסכסוך פרטני ונקודתי שאין לו שום חשיבות כללית או ציבורית. ענייננו במחלוקת פרשנית שהתעוררה בחלוף שנים ובתום הליכים משפטיים ארוכים המתפרשים על פני שני עשורים, בנוגע להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין במסגרתו נקבע מנגנון לפירוק השיתוף במקרקעין ולרישומו של הבניין כבית משותף. שורשי המחלוקת נטועים עמוק ב"אדמת" הסכסוך הנקודתי, כאשר כל צד טוען לפרשנות שונה של הסכם הפשרה לעניין הגג. משנדונו והוכרעו טענותיהם של הצדדים בשתי ערכאות, אין מקום לדיון ב"גלגול שלישי" בעניינם של הצדדים. לא למותר לציין כי עצם העובדה שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגיעו לתוצאות שונות אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", והדברים ידועים ומושרשים היטב בפסיקתו של בית משפט זה [רע"א 9453/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (טרם פורסם, 30.11.2005); רע"א 2903/09 אברהם נ' ברקוביץ (טרם פורסם, 9.9.2009)].
בבחינת למעלה מן הצורך מוצא אני לנכון להעיר כי אף לגופו של עניין פרשנותו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי, על רקע הוראות הסכם הפשרה וההליכים הקודמים, על כל נספחיהם. יתרה מכך, אין בידי לקבל את טענת המבקשים – אשר נטענה כנימוק להצדקת קיום דיון ב"גלגול שלישי" – לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי קובע קביעות עקרוניות בדבר היחס שבין זכויות הבניה לבין רישום הבעלות בגג. לטענה זו אין בסיס של ממש. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי התמקדו בפיתרון הסכסוך הספציפי שהתעורר במקרה זה ונמנעו, בצדק רב, מקביעות עקרוניות שחורגות מהעניין. הנה כי כן, מדובר בהכרעה ספציפית שאינה חורגת מעניינם הנקודתי של הצדדים ואינה מעוררת כל שאלה כללית או ציבורית.
- כמו כן, איני סבור כי מדובר במקרה חריג שבו יש מקום לדיון ב"גלגול שלישי" על מנת למנוע עיוות דין. אודה כי תשובת המשיב התבקשה בראש ובראשונה נוכח טענת המבקשים כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 'שגוי על פני הפסק', מאחר שהוא מתבסס על פסק דין שניתן בבית משפט השלום ואשר בוטל מאוחר יותר בהסכמת הצדדים במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. מעיון בנספחי הבקשה במועד שזו הונחה לפני לראשונה עלה קושי לקבוע מהו היחס בין פסקי הדין השונים שניתנו בעבר בבית משפט השלום בעניינם של הצדדים. בין היתר, הקושי לרדת לעומקם של דברים נבע מכך שפסק הדין שלגביו צוין בהסכם הפשרה כי הוא מבוטל בהסכמה נשא תאריך 1.8.1999, בעוד שפסק הדין של השופט א' טל, אשר לכאורה נראה היה שהוא פסק הדין שבוטל, נשא תאריך 13.9.1998. לפיכך, מעיון בבקשה באותה עת נראה היה כי לטענת המבקשים עשוי להיות ביסוס בנסיבות העניין, ולו בשל טעות שבהיסח הדעת שנובעת מריבוי ההליכים המשפטיים בין הצדדים לאורך השנים.
אלא שלאחר שהתקבלה תשובת המשיב, אליה צורפו כל כתבי הטענות המלאים שהוגשו לבית המשפט המחוזי על כל נספחיהם, ולאחר עיון מעמיק בכל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, התברר כי טענה זו של המבקשים אינה מדויקת והיא מבוססת על הצגה חלקית של היסטוריית ההחלטות בעניינם של הצדדים. אכן, במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין נקבע כי פסק דינו הקודם של בית המשפט מבוטל. לכאורה, יש בכך כדי לבסס את טענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי התבסס בעיקר על פסק דין שבוטל, במקום לבסס קביעותיו על הסכם הפשרה. יחד עם זאת, לאחר שנפרשה לפני מלוא התמונה הדיונית בעניינם של הצדדים, עולה כי בכל הנוגע לזכויותיו של המשיב ביחידות ששויכו אליו בבניין, ובאופן ספציפי ביחידה 11 שעניינה הגג וזכויות הבניה בו, אין כל שוני בין פסק הדין שבוטל לכאורה (אשר נושא תאריך 13.9.1998) לבין הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ובוודאי שאין ביניהם הבדל המשליך על התוצאה במחלוקת דנן. לפיכך, לא היה בסיס לטענת המבקשים לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי בהיותו מבוסס על פסק הדין שבוטל ו"שאינו קיים במציאות". ויודגש, היה על המבקשים לצרף מלכתחילה לבקשתם את כל כתבי הטענות על כל נספחיהם, כפי שעשה המשיב בתשובתו, ולא להציג תמונה חלקית של ההיסטוריה הדיונית בין הצדדים. אילו היו עושים כן מלכתחילה, ספק בעיניי אם היו יכולים לטעון לשגיאה עקרונית 'על פני הפסק'. כפועל יוצא, איני סבור שיש מקום לקיים דיון בבקשה ב"גלגול שלישי" על מנת למנוע עיוות דין.
- נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין יישאו המבקשים בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"א בתשרי תשע"ג (27.9.2012).
| ש ו פ ט |