להלן אפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה בשתי בקשות אלה.

העובדות הרלבנטיות והטענות שהועלו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים
 

 

 

 

 

טענות אלה נדחו על ידי בית המשפט הנכבד (בהחלטות מתאריכים 28.10.2010 ו- 8.2.2011, בהתאמה).
 

לגופו של עניין, טענה מיתב כי גביית המע"מ נעשתה כדין, שכן מיתב מחויבת לשלם מע"מ על מחיר העסקה בתעריף הקבוע בחוק ולפי סעיף 6 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ) – היא רשאית לדרוש מצרכניה לשאת בתשלום זה. עוד טענה מיתב כי אם לא היתה מוסיפה את רכיב המע"מ לשיעור האגרה, הרי שהכנסותיה היו קטנות מאלו של העירייה, בתקופה שקדמה לכניסת מיתב בנעליה. מיתב הוסיפה וטענה כי לא העלתה את תעריף האגרה שגבתה מן הצרכנים הפרטיים כחלק מיישום מדיניותו של מחוקק המשנה שלא לגרום לשינוי תעריפים אצל הצרכנים הפרטיים עם הפרטת משק המים והביוב. לסיום טענה מיתב כי קבלת התובענה הייצוגית תוביל להתעשרות צרכנים עסקיים על חשבון מיתב, זאת משום שאם יחולץ רכיב המע"מ מתעריף אגרת הביוב, יקבלו הצרכנים העסקיים הנחה באגרה המשולמת על ידם – בשיעור רכיב המע"מ, שאותו יוכלו לקזז כמס תשומות, ועל כן הצרכנים העסקיים אינם יכולים להצביע על נזק ממשי שנגרם להם.
 

בתשובה גרסה מיתב כי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) איננו חל על תאגידי מים, וכן כי חוק תאגידי מים וביוב קובע במפורש כי אחת ממטרות התאגיד היא יצירת רווחים למשקיעים בו ותשואה על ההון שמושקע בתאגיד. עוד טענה מיתב בהקשר זה כי הוצאותיה בשנים 2008-2007 היו גבוהות מהוצאות העירייה בשנת 1996, השנה שבה חושבה אגרת הביוב בחוק העזר.

החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים
 

במרכז החלטתו של בית המשפט הנכבד עמדה השאלה האם גביית התוספת על ידי מיתב נעשתה כדין וזאת בשים לב לסעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב. לאחר שבחן את לשון הסעיף ואת תכליותיו – הגיע בית המשפט הנכבד למסקנה כי המחוקק ביקש לשמור על יציבות ב"תקופת הביניים" – כך שהמחירים ששולמו על ידי נישומים עובר לחוק החדש לא ישתנו בתקופת הביניים. לעניין זה קבע בית המשפט הנכבד כי אין בטענת מיתב כי הוצאותיה רבות יותר מאלו של העירייה כדי לשנות את האמור בסעיף 152. בית המשפט הפנה לכללי המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות), תשנ"ד-1994 (שמם של הכללים הנ"ל שונה בשנת 2009 ל: "כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)", והם יכונו להלן על פי הגירסה שהיתה בתוקף בתקופה הרלבנטית: כללי המים תשנ"ד). בכללים אלו נקבע במפורש כי המחיר הנקוב איננו כולל מע"מ וכי תאגיד רשאי להוסיף לתעריף מע"מ. בית המשפט ציין איפוא כי כללים אלו מדגישים שכאשר מחוקק המשנה ביקש לאפשר לתאגיד המים והביוב הוספת מע"מ, הוא עשה כן מפורשות, מה שאין כן בענייננו.
 

עוד קבע בית המשפט הנכבד כי לא היה מקום להבחין בין נכסי משקי הבית הפרטיים לבין נכסים שאינם משמשים למגורים, כפי שעשתה מיתב, זאת משום שלהבחנה זו אין זכר בסעיף 152. מיתב אף לא היתה רשאית לקבוע זאת מכח היקש מכללי המים תשנ"ד, שבמסגרתם הוראה מפורשת, המאפשרת הבחנה בין סוגי הנכסים הללו.
 

לבסוף, הגדיר בית המשפט את קבוצת הנפגעים העיקריים מגביית רכיב המע"מ באופן הבא: "כל הנכסים שאינם משמשים למגורים, אשר שילמו למיתב אגרת ביוב בתוספת מע"מ במשך שנתיים לפני יום 20.4.2009, ולא הזדכו על רכיב המע"מ". לפי קביעת בית המשפט בעלי עסקים וגופים, אשר קיזזו מס תשומות כנגד תשלום מע"מ אינם זכאים להשבה משום שלא נגרם להם נזק, ומשום שהעלות הכוללת של התשלומים ששילמו למיתב היתה זהה לעלות הכוללת בתקופה בה נגבו הסכומים על ידי העירייה.
 

בר"ם 1992/11 – טענות הצדדים

טענות מיתב
 

(א) פרשנות סעיף 152 והיחס בינו לבין חוק מע"מ: לטענת מיתב, שגה בית המשפט בקבעו כי סעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב מחייב את תאגיד המים לכלול בתעריף לגבייה את המע"מ שחל עליו בתקופת הביניים. לטענת מיתב גביית תוספת המע"מ נעשתה כדין וזאת נוכח היותה "עוסק", המחוייב על-פי חוק מע"מ לגבות מע"מ על תעריפי המים והביוב שהיו קיימים לפני חקיקת חוק תאגידי מים וביוב. מיתב טוענת כי תכליתו של סעיף 152 הנ"ל היא אמנם הקפאת התעריפים, כך שהתעריפים שהיו בתוקף לפני שנכנס לתוקפו חוק תאגידי מים וביוב יעמדו בתוקפם עד להסדרה מפורשת של המצב החדש, אולם לשיטתה של מיתב, השאלה של הוספת המע"מ על אותם תעריפים, לפי סעיף 9א לחוק מע"מ, צריכה להבחן במנותק מהוראות חוק תאגידי מים וביוב. מיתב סוברת איפוא כי היטלי המים והביוב נגבים בעבור "עסקת שירות שמשתלמת בשלו אגרה על פי דין" ועל כן חלה עליה הוראת סעיף 9א לחוק מע"מ, הקובעת כי האגרה מהווה את "מחיר העסקה" ועליה יש להוסיף מע"מ, במידה שהתעריף מוטל על ידי "עוסק". לחילופין טוענת מיתב, כי במקרה ותתקבל פרשנות בית משפט קמא לסעיף 152 הנ"ל, יש להכיר כאן בחלותו של סעיף 6 לחוק מע"מ, המתייחס למקרים בהם הוסכם על מחיר בין שני צדדים לעסקה. מיתב מסבירה זאת בכך שחקיקת סעיף 152 יצרה מצב חוקי חדש הדורש "הטלת מס" לפי סעיפים 2 ו-6 לחוק מע"מ. משכך, חל פה שינוי בחבותה של מיתב על פי דין, שכן מתוקף היותה עוסק היא מחויבת בתשלום מע"מ.

(ב) היעדר הפליה בין נכסים שאינם משמשים למגורים לנכסים המשמשים למגורים: ההבחנה בין צרכנים אלה לעניין המע"מ מעוגנת, לשיטת מיתב, בתקנות 3(ב) ו-(ג) וכן 4(1) לכללי המים תשנ"ד, אשר תעריפי המים הקבועים בהם חלו על מיתב ב"תקופת הביניים" (זאת להבדיל מסעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב, אשר אין בו הבחנה כאמור, ולהבדיל מהאמור בחוק העזר לפתח תקווה – משום שעירייה היא מלכ"ר ואינה גובה מע"מ). לטענת מיתב המדיניות שביקש מחוקק המשנה לקדם היתה להטיל מע"מ על נכסים שאינם משמשים למגורים, אך מנגד להטיל על ספק השירות – לספוג בעצמו את עלות המע"מ ככל שמדובר בשירות המסופק לצרכנים ביתיים. מיתב טוענת כי פעולותיה נבעו מתוך מחוייבות למדיניות שהכתיב מחוקק המשנה. מיתב סבורה, אם כן, כי בעת שספגה את העלויות של צריכה פרטית לעניין ביוב, היא הפעילה שיקול דעת סביר, אף שרשאית הייתה לגבות מע"מ משתי קבוצות הצרכנים הנ"ל. לשיטתה של מיטב, מאחר שהיא יישמה את הוראות מחוקק המשנה, בטרם נקבעו הכללים החדשים, הרי שלשיטתה הגבייה ממי שאינם צרכנים ביתיים – איננה יכולה להיחשב כהפליה פסולה.

(ג) תחולת סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות: לטענת מיתב שגה בית המשפט עת דחה את טענתה המקדמית ולא העניק לה פטור לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. זאת מאחר שלשיטתה, כללי המים והביוב, מהווים הודעה כנדרש בסעיף זה, שכן בסעיף 2(ד) לכללים אלה נאמר: "אלא אם נקבע אחרת – התעריפים הנקובים בכללים אלה אינם כוללים מס ערך מוסף כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף". כללים אלה עמדו לשימוע במהלך חודש מאי 2009, פורסמו בתאריך 31.12.2009 ונכנסו לתוקף בתאריך 1.1.2010 ולטענת מיתב הדבר מהווה הודעה על הפסקת גבייה במשמעות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.



תשובת ויצו
 

 

בר"ם 1572/11 – טענות הצדדים

טענות ויצו
 

ויצו מוסיפה כי צמצום הקבוצה פוגע בתכליותיו של סעיף 1(2) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו אכיפת הדין והרתעה מהפרתו, שכן מיתב הפרה את החוק מכוחו גבתה אגרת ביוב גם כלפי הקבוצה שנגרעה. עוד טוענת ויצו כי אין לקרוא לתוך חוק תובענות ייצוגיות הגנה נוספת לפיה אם האזרח הצליח לפעול כדי להקטין נזק מהגבייה הבלתי חוקית – תישלל מראש זכותו להגיש תביעה ייצוגית להשבה של אותו חלק מהנזק שנגרם לו חרף מאמציו. ויצו מציינת עוד כי היא מוכנה לראות בקבוצה שנגרעה תת-קבוצה, אשר לגביה היקף ההשבה יהיה נמוך יותר לעומת הקבוצה המיוצגת, וזאת בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק תובענות ייצוגיות.

ויצו גורסת בנוסף כי נוכח השיקולים שנקבעו בעניין סלקום, נכון להכריע ביחס לגודל הקבוצה כבר בשלב זה ומפרטת טעמיה: שאלת הגדרת הקבוצה היא שאלה משפטית פשוטה; סכום התביעה הכולל את ההשבה גם לקבוצה שנגרעה עומד על 5.1 מליון ש"ח (לפי ערכי אפריל 2009) – ואין הוא חושף את מיתב לנזק חמור עד כדי סכנה ממשית ליכולתה לתפקד; הוספת הקבוצה שנגרעה, בשלב זה, לא תהווה שינוי משמעותי להמשך ההליכים כיון שמיתב נערכה כבר להמשך הדיון בשאלת ההשבה. לעומת זאת, דחיית ההחלטה בשאלת גודל הקבוצה לשלב הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, יביא את הצדדים לניהול הליכים נוספים בדיון בשאלת ההשבה בצורה מסורבלת שלא לצורך. כמו כן טוענת ויצו כי הגדרה לא מדויקת של הקבוצה איננה מאפשרת ניהול משא ומתן לפשרה, כנהוג לאחר בקשות אישור, מאחר והקבוצה בשמה ינוהל המשא ומתן איננה הקבוצה הנכונה והמלאה.

תשובת מיתב
 

 

דיון והכרעה
 

 

 

"152. (א) כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה, ימשיכו לחול בתחומה התעריפים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב יום תחילת פעילות החברה, והיא תהיה זכאית לגבות מן הצרכנים תשלומים לפי התעריפים האמורים; מועצת הרשות רשאית, כל עוד לא קבעה לחברה תעריפים לפי חוק זה, לקבוע עדכונים לתעריפים אלה, לפי שיעור השינוי של הסל הקובע כהגדרתו בסעיף 112א לחוק המים, או לפי מדד אחר שייראה לה הולם.
(ב) כל עוד לא נקבעו כללים לפי סעיף 146, יחולו, לענין הפסקה או צמצום שירותים בידי חברה, ההסדרים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף בתחומה ערב יום תחילת פעילותה."


טענותיה של מיתב כנגד החלטתו של בית המשפט הנכבד (לרבות אלו החדשות שהועלו במסגרת ה-בר"ם שהגישה) ראוי שיתבררו בפניו בגדר הדיון בתובענה הייצוגית לגופה, ואם יהיה בכך צורך – במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בתובענה (אם יוגש).

בהקשר זה אציין כי לא התרשמתי כי דחיית בקשתה של מיתב תפגע בה בצורה כה חמורה, המצדיקה בירור ענייניה בערכאה הנוכחית כבר בשלב זה, והרי לבית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים פתוחה הדרך להכריע לעניין הפיצוי הכספי והסעד בהתאם לסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות. מסקנה זו מתחזקת גם נוכח קביעתי, בפיסקה 21 שלהלן בדבר גודל הקבוצה, שכן המספר הסופי של העסקים הכלולים בקבוצה הוא מוגבל והמדובר לכל היותר במאות בודדות של נכסים שבעליהם, או המנהלים אותם, לא הזדכו על רכיב המע"מ שנדרש מהם.

עוד אציין כי קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד, שלפיה מיתב לא עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות נראית על פניה מוצדקת, ולו נוכח קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי הנכבד שלפיה: "[מיתב] לא הודיעה כי תחדל מהגבייה במסגרת הזמן שנקבעה במועד הקובע – קרי, תוך 90 יום מיום שהוגשה הבקשה" (אף לנימוק המשפטי שניתן לקביעה זו – יש לכאורה בסיס).

נוכח האמור – דינה של בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט לאשר את תביעת ויצו כייצוגית – להידחות.

אעבור עתה לדון בבקשתה של ויצו לערער על ההחלטה בדבר צמצום הקבוצה המיוצגת.
 

בית המשפט הנכבד מצא כי לבעלי הנכסים שהזדכו על רכיב המע"מ לא נגרם נזק. זוהי המסקנה הנכונה בנסיבות העניין, שהרי קיזוז מס התשומות בשיעור המע"מ, הביא למצב שבו לאותם בעלי נכסים לא נגרם בפועל כמעט כל נזק, וזאת אף אם יוכח, במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית, שהמע"מ נגבה שלא כדין. הדרישה להראות כי לחברי הקבוצה נגרם נזק מעוגנת בסעיף 4(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המורה כדלקמן:

"(ב) …לענין סעיף זה, כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק-
(1) בבקשה לאישור שהוגשה בידי אדם … די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק;
(2) בבקשה לאישור שהוגשה בידי רשות ציבורית … או בידי ארגון … די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם נזק לחבר הקבוצה, או כי קיימת אפשרות סבירה שנגרם נזק לקבוצה שבשמה הוגשה הבקשה."
(ההדגשות שלי– ח"מ).

כאמור, בית המשפט מצא כי לבעלי הנכסים שקיזזו מס תשומות לא נגרם כל נזק. אף אם יוכח כי מיתב גבתה את המע"מ שלא כדין ובכך יצרה יתרונות שונים לעצמה, הרי שהליך התובענה הייצוגית יכול להעניק סעדים מתאימים רק לאלו שניזוקו בפועל מהפעילות הבלתי חוקית. על כן צמצום הקבוצה על ידי בית המשפט הנכבד, נראית על פניה כמוצדקת בנסיבות העניין, מה גם שויצו לכאורה איננה התובע היצוגי המתאים לגבי קבוצה זו. גם לא מצאתי כי על בית משפט זה להידרש לטענות בדבר המורכבות העובדתית של בירור הנכסים שהזדכו על רכיב המע"מ, כפי שמציינת מיתב, שכן המקום לבירור עובדתי זה הוא בפני בית המשפט הנכבד קמא (השוו: רע"א 2536/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' יורם בן עמי (12.9.2011)).
 

 

ניתנה היום, ‏כ"ח באייר התשע"ג (‏08.05.2013).