בע"מ 9773/16, בע"מ 9911/16 פלונית נגד פלוני

 
בבית המשפט העליון
 
 
בע"מ  9773/16
בע"מ  9911/16
 
 
לפני:  כבוד השופט נ' הנדל
 כבוד השופט י' עמית
 כבוד השופט א' שהם
 
 
המבקשת בבע"מ 9773/16 והמשיבה בבע"מ 9911/16: 
פלונית
 
 
המבקשת בבע"מ 9911/16:פלונית
 
                                          
 נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב בבע"מ 9773/16 ובבע"מ 9911/16: 
פלוני
 
                                          
בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק עמ"ש 001261-11-15
 
                                          
בשם המבקשת בבע"מ 9773/16 והמשיבה בבע"מ 9911/16: 
 
עו"ד איתן ליפסקר
בשם המבקשת בבע"מ 9911/16: 
עו"ד מרב דוד פלד
בשם המשיב בבע"מ 9773/16 ובבע"מ 9911/16: 
עו"ד אברהם הופרט; עו"ד זיו בייטל
 
 
החלטה
 
 
השופט נ' הנדל:
 
           הגירת קטין בן שמונה לארצות הברית – שם מתגוררת אמו, לעומת הותרתו בארץ עם אביו, היא השאלה העומדת להכרעה בפנינו.
 
           מונחות לפנינו שתי בקשות למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (עמ"ש 1261-11-15, סגן הנשיא י' שנלר, סגן הנשיא, ד"ר ק' ורדי ו-ח' ברנר), אשר ביטל את פסק דינו (החלקי) של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב יפו (תמ"ש 7266-02-14, כב' השופט י' שקד), שקיבל את תביעת המבקשת בבע"מ 9773/16 נגד המשיב בבע"מ 9773/16 (להלן: האם ו-האב; להלן יחד: ההורים), והתיר לבנם המשותף (להלן: הבן או הקטין) להגר לארצות הברית, לבית האם ובן זוגה. המבקשת בבע"מ 9911/16 היא האפוטרופא לדין שמונתה לבן. אף היא משיגה על פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי.
 
תמצית העובדות ולוז ההליכים
 
1.        האם והאב, יהודים, אשר נולדו בישראל וגרו בה. בהיות האם כבת 17 שנה עברה להתגורר בארצות הברית. כעבור שבע שנים שבה לישראל. בחלוף כשלוש שנים, בשנת 2008, ההורים נישאו ובשנה זו נולד גם הבן. בשנת 2010 עזבה האם את דירת המגורים. תחילה עברה לבית הוריה ולאחר מכן לדירה שכורה סמוך למגורי האב. בתקופת הפירוד, הוסדרה בהסכמה חלוקת זמני שהות ההורים עם הבן.
 
           ביום 9.5.2010 חתמו ההורים על מסמך לפיו הסכים האב כי האם תיקח את הבן לחו"ל לתקופה בלתי מוגבלת. לטענת האם, תנאי לנסיעתה היה כי תיסע תחילה לחו"ל לבדה, על מנת לדאוג למגורים, לעבודה ולמסגרת לבן, כשבתקופה זו יישאר הבן במשמורת משותפת של האב ומשפחת האם. בהמשך, האב הסתייג מתוקפו של ההסכם. כפי שיובהר, המחלוקת בדבר ההסכם ותוקפו איננה רלוונטית להכרעה בענייננו. כך או כך, מיד עם נסיעת האם לארצות הברית הוציא האב לבן צו עיכוב יציאה מן הארץ.
 
           בשנת 2012 הכירה האם אדם נוצרי, שלו שני ילדים מנישואים קודמים, אשר התגורר באותה עת בארצות הברית (להלן: בן הזוג), עברה להתגורר עמו, נישאה לו, ונולדה להם בת משותפת. הבן התגורר באותו זמן עם האב בישראל, כשהוריו של האב וכן הורי האם מעורבים ומסייעים בגידולו של הבן; האם הגיעה לישראל אחת למספר חודשים ונפגשה עם הבן.
 
           בחודש יולי 2012 חתמו ההורים על הסכם גירושין, במסגרתו נקבע כי המשמורת על הבן תהיה משותפת. בין היתר, הוסכם, כי הבן יתחנך במוסדות הממלכתיים של מדינת ישראל, כי מרכז חייו יהיה בישראל, וכי יציאתו מן הארץ תעוכב עד הגיעו לגיל 18, בכפוף לתנאים שנקבעו בהסכם. בתום דיון מחודש אפריל 2013 בתביעת האב למשמורת, נקבע כי נוכח העובדה שמגורי האם בארצות הברית, תהיה המשמורת הזמנית של הבן בידי האב.
 
2.        בחודש מאי 2013 הגישה האם תביעת הגירה. התביעה נמחקה בשל אי התייצבות האם ובשל כך שלא הגישה תכנית מפורטת לקראת ההגירה. בתחילת חודש פברואר 2014 הגישה האם תביעת הגירה נוספת, היא התביעה מושא דיוננו. האב התנגד לתביעה. הוא טען כי האם בחרה לעזוב את הבן בישראל, וכי הוא זה שמגדלו בפועל. מונתה לבן אפוטרופא לדין, היא המבקשת בבע"מ 9911/16. בית המשפט לענייני משפחה אף מינה את מכון שקד כמומחה מטעמו לחוות דעתו בעניין. בין מומחי מכון שקד לאב נתגלעו חיכוכים ומתחים, בין היתר, על רקע סירובו של האב לקחת חלק בתשלום שכרו של המומחה. האב הגיש בקשה לפסול את המומחה. לאחר דיון בבית המשפט, נמחקה הבקשה בהסכמתו של האב (החלטה מיום 13.1.2015). מכון שקד עיין בחומר רקע, ערך בדיקות פסיכודיאגנוסטיות להורים ולבן, ראיונות קליניים לבני הזוג של ההורים ולהורי ההורים וכן מפגשי אינטראקציה בין כל הורה לבן – גם יחד עם משפחתה החדשה של האם וחברתו דאז של האב.
 
           חוות הדעת של מכון שקד, המשתרעת על פני 92 עמודים, הוגשה בסוף חודש ינואר 2015. ההמלצה הייתה כי יש מקום לאשר את הגירת הבן לארצות הברית. בחוות הדעת נכתב כי הן האם הן האב סובלים מפגיעה עמוקה במבנה האישיות שלהם. מבנה האישיות של האב הוא נוקשה ועמיד לשינוי. האב אינו מסוגל להכיר בחולשותיו והוא חסר מודעות לסבל של הבן נוכח הסכסוך שנתגלע בין ההורים. הבן חרד ומכוון כולו לרצות את האב. האב אינו מבין כלל את מקומו הסבוך של הבן, עד כי מאשים את בנו כי הוא עושה יד אחת עם האם, נגדו. אשר לאם, נכתב כי היא חווה פגיעות נרקסיסטית עמוקה אשר פוגעת ביכולתה להתמודד עם מצבים שמערערים את דימויה העצמי. אולם, פגיעותה חשופה ונגישה, ולכן בו זמנית, האם חשופה למצבי דחק ודיכאון המחלישים אותה, אך גם נגישה יותר לעבודה ולשינוי. לאחר הפרדה מהאב נזקקה האם לתהליך שיקום ערכה העצמי ולטפל בדיכאון שחוותה, וחשה כי השיקום חייב להתבצע מעבר לים. עוד נכתב, כי האם נמצאת במקום יציב ובטוח בחייה ובזוגיותה וכי היא בשלה להתוודע למקורות הסבל של בנה ולמחיר ששילם על הפרידה ממנה; המוטיבציה שלה באה מתוך רצון אמיתי לגדל את הבן והיא בעלת יכולת לעשות כן. על פי חוות הדעת, הבן משלם מחיר נפשי והתפתחותי עצום ונתון בסכנה ממשית לרווחתו הנפשית; הוא זקוק להורות יציבה. נכתב, כי למרות שלשני ההורים קשיים אישיותיים ניכרים, הורותה של האם טובה לאין ערוך מזו של האב, וכי ברשותו של האב יימצא הבן בסיכון משמעותי להתפתחותו הנפשית. על כן, ההמלצה בחוות הדעת הייתה לאפשר לאם לקבל את הבן לחזקתה ולקחת אותו עמה לארצות הברית. נכתב, כי ברי שהבן יישלם מחיר בשל הפרדתו מסביבתו המוכרת בארץ, "אולם המחירים הנובעים מהישארותו לגדול אצל האב גדולים יותר".
 
           כחודשיים לאחר הגשת חוות הדעת הודע על ידי מנהלות מכון שקד לבית המשפט כי הופץ סרטון באינטרנט המכפיש את עורכות חוות הדעת מטעם המכון והתבקשה הסרת הסרטון. לטענת מנהלות המכון, האב הוא אשר הפיץ את הסרטון. האב הכחיש כי הוא שהפיץ את הסרטון. משלא הורד, ביקש המכון להשתחרר מתפקידו על מנת לנהל הליך משפטי נגד האב. בסופו של יום, לא השתחרר המכון מתפקידו ולא הוגשה תביעה נגד האב.
 
           במהלך דיון הוכחות מיום 31.5.2015, במענה לשאלת בית המשפט: "בהנחה והייתם מגיעים למסקנה שעדיפותה של האם מזערית לעומת עדיפותו של האב. יכולותיה של האם עולות במעט על יכולותיו של האב, האם הייתן ממליצות על הגירה?" השיבה אחת מעורכות חוות הדעת מטעם מכון שקד, פסיכולוגית קלינית, כדלקמן: "אם זה היה ממש זניח, אני אפילו חוששת שהיינו ממליצים להוציא אות[ו] למשפחה אומנת. עד כדי כך מבחינתנו, זה לא שהו[א] הורה פחות טוב מ[האם], הוא ממש הורה בעייתי מאוד ל[בן]" (עמוד 39 לפרוטוקול מיום 31.5.2015) (ההדגשה איננה במקור).
 
3.        בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 29.9.2015 אומצו המלצות  מכון שקד בעיקרן, שלפיהן תותר הגירת הבן עם אמו לארצות הברית למשך שנה. בית המשפט הורה על מתווה של הסדרי ביקור והתקשרות של הבן עם אביו. בכך, דחה בית המשפט את טענות האב נגד המכון, בקובעו כי ניכר שמכון שקד ביצע עבודתו בשקדנות, ביסודיות ובאופן אובייקטיבי. בית המשפט הוסיף כי במהלך הדיונים לפניו התרשם באופן בלתי אמצעי מבעלי הדין, וכי "ניכרה התנהגותו התוקפנית של האב, ניסיונותיו לטרפד את עבודת המומחה וכן עירוב הקטין בסכסוך בין הוריו" נפסק, כי "לא ניתן להתעלם מכך שלאב אין כל נכונות לשתף פעולה עם האם…". התרשמות בית המשפט הייתה, איפוא, כי אם לא תאושר הגירת הבן, והוא יוותר במשמורת האב, לא רק שהאב לא יפעל לשמירת קשר תקין בין הבן לאם אלא שיפעל לניתוקו ממנה. מסקנת בית המשפט הייתה כי ייטב לבן להגר עם אמו לארצות הברית. האב הגיש ערעור על פסק הדין אשר עוכב עד להכרעה.
 
4.        בית המשפט המחוזי החליט ביום 30.11.2015 למנות מומחה נוסף – מכון שלם – לשם קבלת חוות דעתו. זאת, נוכח טענות האב בדבר התנהלות מכון שקד כלפיו. הוחלט, כי לא יימסרו למכון שלם בדיקותיו ומממצאיו של מכון שקד ואף לא מידע "חיצוני" אחר. כן הורה בית המשפט המחוזי על קבלת תסקיר עדכני מאת שירותי הרווחה. ביום 24.1.2016 הוגש תסקיר עדכני מטעם עובדת סוציאלית. לפי התסקיר, הבן זקוק לקשר עם שני הוריו, ואולם אין בידי רשויות הרווחה להמליץ בנושא ההגירה. מכון שלם ערך בדיקות דיאגנוסטיות להורים ולבן, ראיונות לבני הזוג של ההורים וכן מפגשי אינטראקציה בין כל הורה לבן.
 
           ביום 13.4.2016 הוגשה חוות הדעת של מכון שלם, המשתרעת על פני 42 עמודים. לפי חוות הדעת יש קשר טוב של הבן עם כל אחד מהוריו. צוין, כי שני ההורים "בהבדלים מסוימים ראויים להיות משמורנים ל[בן]. כל אחד מהם מגלה על פי דרכו רצון ואהבה כלפי [הבן]". לא נמצאה עילה להעברת המשמורת על הבן לאם. נכתב, כי "אמנם יכולתה ההורית של האם עולה על זו של האב, בעיקר בפרמטר של יכולת הביטוי הרגשי שלה, אך אין בפער זה לבטל את יכולת האב להוות משמורן ראוי. אין להמעיט במשמעות של השארת ה[בן] בחזקת האב עת יצאה האם לממש את אהבתה ועתידה, כאשר האב לקח אחריות מלאה על בנו ולהערכתנו עשה זאת כמיטב יכולתו ובאופן ראוי. אין לדעתנו עילה כיום לעקירת [הבן] מסביבתו". בהינתן כך, ועל פי מכלול הנסיבות, המלצת מכון שלם הייתה, איפוא, כי הבן יישאר במשמורת האב וכי יתקיימו הסדרי ראיה בין הבן לאם, כפי שפורט. כמו כן, הומלץ על תקשורת פתוחה בין הבן לאם ולמשפחתה באמצעות האינטרנט, על מתווה טיפולי לבן, על הדרכת הורים לכל אחד מן ההורים ועל תיאום הורי להסדרת התקשורת ביניהם. המכון הפציר בהורים לעשות הכל כדי לאפשר לבן רגיעה ושיקום מן המאבק המתמשך. בית המשפט המחוזי הורה למכון שלם להעביר לפסיכולוג קליני מטעם כל אחד מההורים את חומרי הגלם אשר היוו בסיס למתן חוות הדעת לשם הכנת שאלות הבהרה. בעלי הדין אכן פנו בשאלות הבהרה רבות מאוד – כמעט מאה – למכון, אשר חזר בתשובותיו על חוות דעתו לפיה, למשל, לא מצא עדיפות משמעותית לקשר של הבן עם האם המצדיקה העברת המשמורת אליה, וכי אף אחת מדמויות ההורים אינה נחזית כמשענת פנימית מיטיבה ויציבה עבור הבן.
 
           האפוטרופא לדין תמכה באישור הגירת הבן לארצות הברית. זאת, נוכח החשד כי טובתו של הבן תיפגע וכי מצבו הנפשי ימשיך ויתדרדר אם יישאר עם האב בישראל, במיוחד, נוכח העובדה שעל פי שתי חוות הדעת המסוגלות ההורית של האם עולה על זו של האב.
 
5.        בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. בפסק הדין מפי סגן הנשיא ד"ר ק' ורדי, ובהסכמת סגן הנשיא י' שנלר והשופט ח' ברנר, נקבע כי משמורת הבן תהא בידי האב, בכפוף להסדרי הראיה עם האם. בכך נדחתה תביעת האם להגר עם הבן לארצות הברית. להכרעה זו הגיע בית המשפט על יסוד מתן משקל מרבי לחוות הדעת של מכון שלם; בתוכן התסקירים, לרבות אלה מן השנים 2013 ו-2014 תוך ציון כי בית המשפט לענייני משפחה לא נתן להם כל משקל; בתסקיר העדכני שהוגש ובמציאות העובדתית הקיימת מזה שנים רבות – לה ניתן משקל רב. הודגש בפסק הדין כי לא ניתן להתעלם מכך שהבן, כבן שמונה שנים, חי כל חייו בישראל, בחזקתו ובמשמורתו של האב שנים רבות מגיל צעיר, כשהאם מגיעה לארץ מספר פעמים בשנה, וקיים קשר קבוע עם משפחתה של האם החיה בארץ, כולל לינה. נכתב, כי אין ספק שהבן זקוק לאמו, אך הקשר עמה יכול להימשך גם כשהבן מצוי במשמורת האב. בית המשפט המחוזי ציין כי מומחה מכון שלם היה בדעה כי שני ההורים, בהבדלים מסוימים, ראויים להיות משמורנים, וכל אחד מהם מגלה בדרכו רצון ואהבה כלפי הבן, כשלפחות בארבע השנים האחרונות לטענת האם, ושש שנים לטענת האב, נמצא הבן בחזקת האב ומקיים קשר עם אמו ומשפחתה.
 
           בית המשפט המחוזי לא התעלם מן העובדה שיכולתה ההורית של האם עולה על זו של האב, בעיקר בפרמטר של יכולת הביטוי הרגשי שלה. ואולם, כך נקבע, אין בפער זה כדי לבטל את יכולתו של האב להוות משמורן ראוי, במצב שבו לבן קשר טוב עם כל אחד מהוריו; זאת למרות, שהקשר עם האם חם יותר ועם האב נוטה להיות עם פחות ביטויי רגש וקירבה. עוד נקבע, כי כפי חוות הדעת של מכון שלם, לא ניתן להמעיט במשמעות של הותרת הבן בחזקת האב בהיותו רך בשנים, משעברה האם להתגורר בארצות הברית; האב לקח אחריות מלאה על בנו ועשה זאת כמיטב יכולתו באופן ראוי במשך שנים רבות, למעשה, במהלך כל חייו של הבן, באופן שבו, כך נפסק, אין עילה כיום לעקירתו של הבן מהסביבה היחידה שהוא מכיר ולהעבירו לארצות הברית לבית אמו. נקבע, כי העובדה שמומחי מכון שלם לא נחקרו, שכן בעלי הדין ויתרו על חקירתם, מחזקת את חוות הדעת ונותנת משקל רב וממשי להמלצותיהם שלא נסתרו אף לאחר שאלות ותשובות הבהרה רבות. בנוסף, נקבע כי לא ניתן להתעלם ממשך הזמן עד להגשת התביעה, שבמהלכו לא טענה האם מאומה בדבר הסכנה הקיימת, לכאורה, לבן הנמצא בחזקת האב, דבר האומר דרשני ומדבר בעד עצמו.
 
           עוד נקבע בפסק הדין כי מן התסקירים, מחוות הדעת ומהתרשמות האפוטרופא לדין עולה כי הבן זקוק יותר מכל להכרעה שיפוטית לגבי מקום מגוריו הקבוע. בית המשפט ציין עוד כי על פי התסקירים שהוגשו, הקשר בין הבן לאב חזק ויציב וכי שני ההורים ראויים להיות משמורנים; כעולה מן התסקיר העדכני, הבן זקוק לקשר עם שני הוריו אך הוא חשוף ונקרע בין שתי העמדות של הוריו, מעורב מאוד במאבק ונמצא בתווך ביניהם; הוא זקוק להכרעה ברורה וחד משמעית לגבי עתידו ולכן ישנה חשיבות רבה לגיבוש ההחלטה במהירות תוך יצירת מתווה ברור, מסודר וקבוע הכולל גם קשר עם ההורה השני.
 
           בית משפט המחוזי קבע כי יש להפחית ממשקלה המלא של חוות הדעת מטעם מכון שקד. קביעה זו התבססה, בין היתר, על החיכוכים והמתחים שעלו בין המומחים לאב, שהגיעו עד כדי בקשה של המומחים להשתחרר מתפקידם על מנת לנהל הליך משפטי נגד האב, ועימות שפרץ בין המומחה לאב על רקע דרישת המומחה לשכרו, פרסומים שפורסמו באינטרנט, יתכן על ידי האב ותמלילי שיחות המעידים על מתח רב. בית המשפט המחוזי הוסיף כי קביעת מכון שקד שלפיה יימצא הבן בסיכון משמעותי להתפתחותו הנפשית אם יימצא ברשותו של האב, אינה עולה בקנה אחד, לכאורה, עם המצב הקיים מיום לידתו במשך כשמונה שנים, כעולה מחוות הדעת של מכון שלם ומן התסקירים, וכן מהסכמת המומחים שהורות האם, על אף שהיא טובה מהורות האב, אינה מספקת לעקירת הבן ממשמורת האב ומסביבת מגוריו, בה הוא נטוע כשמונה שנים.
 
           בשקלול חוות הדעת, התסקירים והמציאות העובדתית, יחד עם ניסיון החיים והשכל הישר, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין מקום לאשר את הגירת הבן לארצות הברית, ויש להעדיף את היציבות המוכחת והקיימת "על פני הלא נודעת".  כאמור, סגן הנשיא י' שנלר הסכים והוסיף כי "למעשה בפועל מזה שנים בוצעה הגירה של האם לחו"ל ובהסכמה הילד נשאר בישראל ובניגוד לנטען, הקשר בין האם לילד התקיים לרבות באמצעות המשפחה המורחבת של האם. קשה לקבל שבחלוף שנים רבות שכאלו, לפתע ישתנה האיזון ולפתע האב אינו מסוגל להיות משמורן. יתר על כן, לא מדובר במקרה דנן רק בניתוק מהאב, כביכול, אלא בניתוק מהמשפחה המורחבת, כולל הורי האם ואף מבלי להידרש למקום לימודיו ולחבריו של הילד". בשולי הדברים, גינה סגן הנשיא י' שנלר את התנהלות האב בכל הקשור למכון שקד, אך ציין כי טובתו של הבן היא שעומדת להכרעה ואין עסקינן ב"ענישתו של האב".
 
 
טענות הצדדים
 
6.        על פסק הדין הוגשו הבקשות דנא. מן הצד אחד, אוחזת האם בחוות הדעת של מכון שקד ומבקשת ליישם את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה לפיו הותרה הגירתו של הבן עמה לארצות הברית. זוהי גם בקשת האפוטרופא לדין; מן הצד שני, מבקש האב לאמץ את חוות הדעת של מכון שלם ולאשר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי לפיו יש להותיר את הבן בארץ. נציג עתה את טענות הצדדים.
 
האם
 
           ראשית, טוענת האם כי משעה שהחליט בית המשפט המחוזי למנות מומחה נוסף ולנהל הליך שמיעת ראיות, עסקינן בפסק דין שניתן ב"ערכאה דיונית", ומשכך, יש לדון בבקשתה כערעור בזכות. מכל מקום, יש לדידה, טעמים כבדי משקל המצדיקים מתן רשות ערעור. לגופו של עניין, טוענת האם כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי יש להפחית ממשקל חוות הדעת של מכון שקד ללא כל נימוק וביסוס. הוזכר, כי בית המשפט לענייני משפחה לא מצא כל פגם בחוות הדעת האמורה, אף בתום חקירה ארוכה של המומחית לפניו. הטענה כי חוות הדעת אינה אובייקטיבית, נדחתה. לשיטת האם, הפחתת המשקל של חוות הדעת מכון שקד מהווה מתן "פרס" לאב, שמצד אחד סירב לשאת בשכר המכון, ומצד שני, טען כי חוות הדעת מוטה נוכח העובדה שהאם שילמה עבור עריכתה.
          
           לדעת האם, חוות הדעת של מכון שקד נערכה ב"זמן אמת", על בסיס מקצועי רחב המעוגן במכלול העובדות הנוגעות לעניין – הרבה יותר משל מכון שלם. לכן, לדעתה, יש ליתן לה יתרון. עוד מדגישה האם כי בית המשפט המחוזי התעלם מן ההתאמה הכמעט זהה בין חוות הדעת של מכון שקד להתרשמות האפוטרופא לדין, שעמדתה היא "נתון ראשון במעלה" לשם הכרעה ולדו"חות חסויים שהגישה. לטעמה של האם, תחזיתו של מכון שקד לפיה הותרת הבן בחזקת האב משמעה סיכון ממשי להתפתחותו הנפשית, התממשה הלכה למעשה. לעומת זאת, לדעת האם, חוות הדעת מטעם מכון שלם היא רשלנית, שטחית, ומסתמכת על זווית ראיה מוגבלת ומצומצמת.
 
           לגישת האם, שגה בית המשפט כשקבע כי אי חקירת מומחי מכון שלם מחזקת את חוות הדעת באופן הנותן משקל ממשי רב להמלצותיה – זאת במיוחד, כשבית המשפט עצמו ציפה כי לא תבוצע חקירה נוכח ממד הזמן. לדעת האם, ניכר כי האב עבר הכנה מסיבית ופסולה לקראת האבחונים שנערכו לו במכון שלם. האם סבורה כי בית המשפט המחוזי לא שם את הבן במרכז וקבע, בשגגה, שהאב משמש משמורן ראוי לבן, בעוד שהמציאות העובדתית היא שהאב מהווה עבורו מודל שלילי להתנהגות מבזה. לדבריה, מצבו הרגשי של הבן גרוע בשל פחדיו וחרדות מאביו. זאת, לעומת המענה המרבי לצרכיו ההתפתחותיים, שיינתן לו במחיצתה. לדעת האם, האב מעורב בקושי בחיי היום יום של הבן ולמעשה הסבתא, אמו של האב, ממלאת את מקומו של האב. לדברי האם, ניכר כי האב נאבק על משמורתו מטעמים זרים ולא בשל דאגה כנה לבן. לטענתה, הפער בין חוות הדעת בנוגע לאישיות האב והתנהלותו, מצביע על אבחון שגוי של מכון שלם. לדעת האם, שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מרצונו של הבן ובצורך שלו בהורות מטיבה רציפה, במשפחתיות חמה, בתחושת שייכות. לעמדת האם, בנסיבות העניין, לא היה מקום ליתן משמעות לתסקירים.
 
האפוטרופא לדין
 
           האפוטרופא לדין מצטרפת לטענות האם. האפוטרופא מציינת כי פגשה את הקטין מספר רב של פעמים, ואף נכחה במפגשי אינטראקציה של כל אחד מן ההורים עם הבן, הייתה בקשר עם שירותי הרווחה, שמעה את צוות בית הספר, הצהרון והמטפלת הרגשית של הבן. לדבריה, הבן שיתף אותה בהסתות האב נגד אמו. האפוטרופא מזכירה כי בעקבות מידע על פיו האב הרביץ וסטר לבן אף הגישה תלונה במשטרה. לדעתה, טובתו של הבן עם אמו תוך פיקוח שירותי הרווחה בארצות הברית ומסירת דיווחים לשירותי הרווחה בארץ על קליטת הבן ועל אופן הטיפול בו.
 
           האפוטרופא מציינת את התנהלות האב בזמן ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, לרבות מול מכון שקד. לטענתה, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו על כך. היא מבקשת כי בית משפט זה יעביר מסר מחנך לפיו על צדדים למלא את התחייבויותיהם, הוראות והחלטות שיפוטיות של בית משפט. בכל מקרה, ציינה כי שתי חוות הדעת קבעו כי מסוגלות האם טובה מזו של האב וכי חוות הדעת של מכון שקד מעולם לא נפסלה.
 
האב
 
           האב סבור כי ראוי היה לפסול את חוות דעת מכון שקד, אשר אנשי המכון יצאו חוצץ נגדו כבר בשלב ראשוני של ההליך. לדעתו, אימוץ חוות דעת זו באופן גורף על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בטעות יסודו; במיוחד, משחל שיפור במצבו של הבן, נוכח הליך טיפולי בו הוא מצוי, ובהיות הבן בקשר הדוק עם המשפחה המורחבת משני הצדדים. לדעת האב, הטענות בדבר אלימות שלו כלפי האם וכלפי הבן מעולם לא התבססו. התלונה הוגשה לפני למעלה משנה ועד היום המשטרה לא מצאה להגיש כתב אישום נגדו. לטענתו, ניכר שהאם הייתה חסרת יציבות, ובחרה לנהל את חייה כנוחותה. עוד סבור האב כי תכנית ההגירה שהציעה האם לאו תכנית היא. הוא מפנה לחוות הדעת בעניין מצבה המנטלי של האם, ומזכיר כי הוברר שהאם נמצאת בטיפול או שהייתה בטיפול. האב תוהה הכיצד העדיף בית המשפט לענייני משפחה להרחיק את הבן מכור מחצבתו למשפחה מורכבת. בנסיבות העניין, סבור האב כי נכון היה – כפי שנהג בית המשפט המחוזי – לקבל חוות דעת נוספת, עדכנית ואובייקטיבית. משהוגשה, והאם בחרה שלא לחקור את המומחה עליה, טוען האב כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי יש ליתן לה משקל רב.
 
           לגופו של עניין, טוען האב כי טובתו של הבן להישאר בחזקתו. האב טוען כי אין זה נכון שערך הכנה לקראת הבדיקה. לדבריו, דווקא האם היא שלקחה את הבן לפסיכולוג ואף עברה בעצמה הדרכה פסיכולוגית. לדעת האב, האפוטרופא לדין אינה אובייקטיבית. הוא מזכיר כי גם האפוטרופא לא ביקשה לחקור את מי ממומחי מכון שלם. לטענתו, התלונה שהגישה האפוטרופא למשטרה הובילה לחקירת הבן – חקירה שפצעה אותו. האב שב ומזכיר כי הבן לא הורחק מאמו אלא שהאם היא שהרחיקה עצמה ממנו. האב דוחה את הטענה בדבר הימלטותה של האם בעקבות אלימות שלו נגדה, שאינה עולה בקנה אחד עם מסירת המשמורת לידיו. לדברי האב, גם כיום מטופל הבן בפיקוח יועצת בית הספר; הבן נמצא בסביבה בה מצויה משפחתו המורחבת וחי את חייו תוך מארג קשרים עם סבים וסבתות המרעיפים עליו אהבה. לדעת האב, טובתו של הבן היא שלא לזעזעו רק בשל כך שאמו בחרה זוגיות חדשה בארץ חדשה.
 
הדיון בבקשות
 
           התקיים דיון בבקשות. באי-כוח בעלי הדין טענו לרוחב ובצורה ממוקדת גם יחד ועשו עבודתם נאמנה. כך גם האפוטרופא לדין, שניכר כי עניינו של הבן בנפשה וטובתו של הבן, כפי שהיא רואה אותה, לנגד עיניה. במענה לשאלתנו, התנגדו בעלי הדין כאחד להגשת חוות דעת שלישית. נראה, שעמדה זו ראויה נוכח היקף החומר. לכן, גם על מנת שלא להאריך עוד בתהליכי ההכרעה, על המתח שבו שרוי הבן, אל מול מצב של חוסר וודאות, הגיעה עת הכרעה.
 
 
 
דיון – הגירת ילדים
 
7.        מונח בפנינו עניין סבוך מאוד להכרעה. כך, בשל שני טעמים התופסים את העין ואת הלב. הראשון, לגביו ארחיב מיד בהמשך, מושא הסכסוך – הגירה; השני, ההשתלשלות הדיונית שאיננה שגרתית. ניכרים ההשקעה והיסודיות של שתי ערכאות קמא בעשיית מלאכתן. בית משפט לענייני משפחה פסק לטובת האם תוך הישענות על חוות דעת שדיברה בקול ברור ונחרץ. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי פסק לטובת האב תוך הישענות על חוות דעת ממכון אחר, שאף היא בהירה, שהגיעה למסקנה הפוכה. הקטין נמצא בתווך. ממש "שניים אוחזין". אלא שאין מדובר בטלית אלא בקטין כבן שמונה שנים וחצי הנקרע בין הוריו-מולידיו, הנאבקים, כל אחד בנפרד, כדי לאחוז בו. מהי טובת הבן? אף ניתן לומר כי ההכרעה קשה היא "כקריעת ים סוף". אלא בהמשך הדימוי, אין די בכך ש"המים להם חומה, מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב) והבן נמצא ביבשה אלא שאף צריכים לבחור לאיזה צד להפנותו.
 
           ככלל, התיקים הקרויים בשם "תיקי הגירה" הם מן המאתגרים הבאים לפני בית המשפט. נדמה כי קונפליקטים כאלה במגמת עליה בארץ ובשיטות משפטיות מחוצה לה. זה המחיר של חופש התנועה, וכנראה גם של חופש העיסוק. לנוכח מורכבות החיים המודרניים ואופיים, הורים אינם תמיד בוחרים לגור במדינה אחת. אין לפנינו תיק שעניינו אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). אין טענה כי מי מהצדדים פעלו שלא כדין. ההפך, השניים הגיעו להסכמים שמאפשרים קשר בין הבן לבין שני הוריו ואף המשפחה המורחבת משני הצדדים. מצב זה ראוי הוא. ברם, נדרשת כעת הכרעה בשאלה היכן יגור הבן. אין להתעלם מכך כי הכרעה משפטית של תיק הגירה מובילה לתוצאה של ניתוק משמעותי של ילד מאחד מהוריו. החלטה לאפשר לקטין לגור במקום אחר מהווה אף נתק מחבריו, מן המסגרת החינוכית אליה הוא משתייך, ממרכז חייו, ממציאות חייו כפי שהיא מוכרת לו, מארצו – מולדתו (בע"מ 2355/14 פלוני נ' פלונית, פסקה ז (31.3.2014), להלן: עניין פלוני; בע"מ 4028/12 פלוני נ' פלונית, פסקה יב (10.7.2012); בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית, פסקה 12 (1.5.2006), להלן: עניין פלוני 2).
 
           אין זה אומר שעל בית משפט לפסוק לטובת הורה שמתגורר בארץ. אמת המידה היא אחרת. בבואו של בית המשפט להכריע בתיקי הגירה ניצבת לנגד עיניו טובת הילד – זהו עקרון העל המנחה בעת קבלת החלטות הנוגעות למשמורתם ולמקום מגוריהם של ילדים (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1969); אף נפסק כי "בקשת הגירה של הורה עם ילדיו תיבחן לאור עיקרון טובת הילדים בלבד" (רע"א 4575/00 פלונית נ' פלוני, פ"ד נה(2) 321, 331 (2001), להלן: עניין פלונית). "אין על כן מקום להעניק במקרים אלה משקל עצמאי לשיקולים אחרים, כגון השאלה האם ההגירה 'מוצדקת' אם לאו" (בע"מ 9358/04פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (2.5.2005), להלן: עניין פלונית 2). הדיון בתיק הגירה בפועל אינו נוקט עמדה ביחס לרצון של אחד מן ההורים לעבור להתגורר במדינה אחרת אלא מה יהא גורלו של הילד כתוצאה מהחלטה זו. רצונו של ההורה להגר תיבחן על פי אמת המידה של טובת הילד (בע"מ 5072/10 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (26.10.2010)). בל נשכח, כי ככלל, מצב בו שני הורים רוצים להגר אינו דורש אישור של בית משפט בארץ. ואולם, כאשר דרכי ההורים נפרדו, לא רק ביחס לנישואיהם אלא אף באשר למקום מגוריהם, על בית המשפט לקבוע את כתובתו של הקטין. העדר ההסכמה מוליד הצורך בפסיקה. ונודה, כי לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו. הרי, טובת הילדים מחייבת כי יגדלו במחיצת אביהם ואמם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, ואילו בפרידה של הורים, כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו. אין בכך, כמובן, לשלול את האפשרות כי במצבים מסוימים, מוטב הגירושין על המשך הנישואין גם מנקודת מבטו של הילד. ואולם, אף לאחר הגירושין החלטת ההורים לגור במדינות שונות מכניסה רובד נוסף של קושי (ראו והשוו: עניין פלונית, עמוד 331; ראו גם עניין פלוני 2, פסקה 12). במלה – ההכרעה סבוכה ותהיה אשר תהיה אינה מביאה לפתרון אידיאלי.
 
           לקושי הטמון בהכרעה כאמור מתווסף הניסיון הבלתי אפשרי לחזות את הנולד
במציאות מורכבת ולא וודאית – על השופט לנסות לחזות את טובתו של הקטין בשנים העתידות לבוא (השופט א' גרוניס (כתארו אז) בדנ"א 9201/08 פלוני נ' פלונית, פסקה 21 (5.4.2009)). בית המשפט המתבקש לאשר הגירת הקטין נדרש להעריך על בסיס אירועי העבר וחוות הדעת של מומחים מקצועיים מהי ההחלטה התואמת את טובתו של הקטין מחר. מדובר, איפוא, בהכרעה המפנה פניה אל העתיד, אל הבלתי נודע, ואשר מבקשת את בית המשפט לקבוע היכן ייטב לקטין. מיומנויות "נבואיות" או למצער, "הערכתיות" מעין אלה הינן נחלת מלאכת השיפוט בתחומים שונים, אך נראה כי הן אינן ממיומנויותיו הטבעיות של בית המשפט אשר מכריע בדרך כלל בסכסוכים שבמוקדם אירועים שבעבר. קושי זה, והעובדה שרישומה של ההכרעה יוותר חקוק בגורלו של הקטין ויתווה במידה רבה את מהלך חייו, כמו גם ההשפעה העצומה שיש לה על חייו של כל אחד מן ההורים, מחייבים כי הכרעה תתקבל רק לאחר שנעשו כל הבדיקות הנדרשות לקבלת ההחלטה (עניין פלוני 2, פסקה 13). גרעין הסבך בתיקי משפחה הוא שעסקינן בילד שנמצא במרכז ההכרעה עקב החלטות של אחרים. השווה זאת, למשל, להליכים שונים במשפט הפלילי, או על התפר בין המשפט הפלילי והמשפט המנהלי, בהם בית משפט נדרש לקבוע מסוכנות עתידית של נאשם אשר הורשע. כך או כך, ההכרעה גם בתיקי הגירה מחויבת ומהלך הדין לוחש – זיל (לך) פסוק.
 
           לא ייפלא, איפוא, כי ההכרעה בבקשה להתיר את ההגירה – כהכרעה ביתר ענייני משמורת ילדים – משמעה הכרעה בדיני נפשות (עניין פלוני 2, פסקה 14). ככזו, כבדת משקל וחורצת גורלות כפי שהינה, על בית משפט להכריע בה על בסיס מידע מלא ועדכני ככל הניתן. מסד נתונים זה יבוא בפני בית המשפט בדרך כלל, גם על דרך של קבלת חוות דעת מומחים, גורמים אובייקטיביים בעלי כלים מקצועיים, ניסיון ומיומנות בתחום הנדרש להכרעה. חוות הדעת, הן ההופכות את "טובת הילד" ממושג ערטילאי ואמורפי לבעל ממשות ותוכן קונקרטי (שם, שם; השוו: בע"מ 1896/16 פלוני נ' פלונית, פסקה יד (31.3.2016)). לחוות דעתם של המומחים נודעת חשיבות רבה במיוחד, אם כי לא בלעדית (עניין פלוני, פסקה ז) – זאת, בשל יכולתם לבחון את השאלות המתעוררות בעין מקצועית, והן בשל היותם גורם ניטרלי לעומת ההורים היריבים (עניין פלונית, עמוד 331). הנטייה היא, ודוק, נטייה ולא חזקה משפטית, כי בית משפט יאמץ את ממצאי חוות הדעת ומסקנותיהן, אלא אם קיימים טעמים בעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה (עניין פלונית 2, פסקה 10).
 
           בסופו של יום, ההכרעה בנסיבות אנושיות מעין אלה היא אינדיבידואלית  מאוד, כרוכה בנסיבות הקטין והוריו. נדמה, כי העקרונות הכללים של שיטת המשפט אינם יכולים ליתן את הפתרון, מעבר לכלל המובן מאליו של טובת הילד (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בבע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני, פסקה ג (2.10.2008); השוו: ע"א 2784/95 טריף נ' טריף, פסקאות 11-10 (27.7.1995)). אמות המידה לבחינת טובת הילד בכל מקרה נדון הן, בין היתר: איכות הקשר בין הילד לכל אחד משני הוריו, היכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירת קשר בין הילד להורה שהמשמורת לא בידיו אם תאושר הגירת הילד, נכונות ההורה שבידיו המשמורת לסייע בקיומו של קשר זה, מסוגלות הילד להיקלט בסביבה אליה מתבקשת ההגירה (עניין פלונית, עמוד 333), ועיקר – התבוננות בילד כיצור עצמאי.
 
הכרעה
 
8.        המקרה דנן קשה עד מאוד להכרעה. מונחות לפנינו שתי חוות דעת סותרות ושתי ערכאות שהגיעו, כל אחת, למסקנה שונה. עיון בחוות הדעת מביא למסקנה כי, למעשה, אין שוני ביניהן בנוגע לאבחונו של הבן או לאבחונה של האם. הפער הוא במסקנות השונות לגבי מסוגלותו ההורית של האב.
 
           תחילה תוצג מסקנתי במסגרת הנמקה כללית ובהמשך ארחיב. בסופה של הדרך, ולאחר לא מעט התלבטות, החלטתי לדחות את בקשות רשות הערעור ולאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו משמורת הבן תיוותר בידי האב. זאת, על יסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי וחוות הדעת של מכון שלם, שלא מצאתי טעם המצדיק לסטות מהם. שני ההורים, בהבדלים מסוימים, ראויים להוות משמורנים לבן. למרות שיכולתה ההורית של האם עולה על זו של האב, בעיקר בפרמטר של יכולת הביטוי הרגשי שלה, אין בפער זה לבטל את יכולת האב להוות משמורן ראוי, והעיקר, להטות את הכף לעמדת האם.
 
           וזאת מדוע? אם המסוגלות ההורית של האם עולה על זו של האב מה הטעם שאין להורות כי הבן יגור עמה? אכן, לצד המסוגלות ההורית של שני ההורים, מתברר כי לכל אחד מהם קשיים בתפקוד. אך עדיין יש לשאול מדוע יש להכריע לטובת האב? התשובה מצויה בטובת הילד. הוא ורק הוא במוקד. כאמור, יש להתבונן בו. השאלה אינה הכרעה על פי ציון מסוגלות הורית. התחרות איננה רק ביניהם. לבן חיים משלו. הראייה חייבת לכלול את כל הנסיבות. אין שאלה סטרילית בתנאי מעבדה נקיה מנסיבות; אלא בחינה של הבן על סיפור חייו. הוא אמנם צעיר, אך שברירי. ניסיון החיים שלו אינו רב אך קיים, וההכרעה משמעותית לגבי המשך דרכו בשלב זה. לבן, ולכל קטין, מורכבות משלו. יש להכיר בכך. בחינת טובתו של הבן בניתוק מנסיבות חייו איננה בדיקת טובתו.
 
9.        יש לתת את המשקל הראוי לעובדה שהאב מגדל את הבן בתור משמורן עיקרי במשך לפחות ארבע, ואף יתכן שש שנים. בתי המשפט קמא נמנעו מלהכריע במחלוקת על טווח השנים, אך ניתן להסתפק גם בתקופה הקצרה. הטעם בדבר כי בתקופה האמורה האם התגוררה בארצות הברית. משנה חשיבות יש לכך כי במהלך שנים אלה, ואין מחלוקת על כך, הבן היה בקשר מתמיד עם משפחת האם בארץ; הוא לן כל שבת שניה ופעם בשבוע אחרי הצהרים. האם הגיעה לארץ מספר פעמים בשנה והבן בילה זמן רב במחיצתה בתקופות אלה. כך לפי ההסכם אליו הגיעו ההורים. נתונים אלה מדברים בעד עצמם על אודות התנהלות האב והנכונות להכיר לא רק באם כהורה אלא אף במשפחתה כחלק ממשפחת הבן. האב תרם להשתלבות הבן עם משפחתו המורחבת.
 
           באשר לבן. חוות דעת מכון שלם בדקה אותו היטב באופן עצמאי ובצורה אינטראקטיבית עם אמו ועם אביו בנפרד. המסקנה הייתה כי הבן מתפקד בתפקוד גבוה. מבחינת אינטליגנציה הוא בטווח גבוה. רוב תפקודיו הינם תקינים ומעל הממוצע. המאבק המשפטי בין הוריו מקשה עליו. הוא חווה את עצמו כבעל אחריות להכריע בין הוריו. הדבר יוצר עומס נפשי רב על כתפיו. תסקיר שירות הרווחה תומך בתיאור זה של הבן. כפי שנכתב, מצבו הרגשי של הבן לא פשוט ו"הוא נמצא בתווך בין שני הורים שאוהב". עובדי השירות נמנעו מלהמליץ על תוצאה בתיק זה אך ציינו מדיווחי יועצת בית הספר כי הבן, ילד חכם ונכון ובעל הישגים גבוהים, מגלה סקרנות ועניין בנלמד, בעל מעגל חברים ואהוב בקרבם.
 
           נתון נוסף הוא הפער בין הנודע לבלתי נודע והסיכון בשינוי. לאמור, הבן מתפקד בצורה טובה. ניתוקו ממשפחתו המורחבת, מחבריו, מבית הספר ומחיי הארץ והשינוי, גם של שפה אך לא רק, מכניס לנוסחה של התחזית סימני שאלה לא פשוטים לגבי הכיצד ההעברה לחיים בארצות הברית ישפיעו עליו. ודוק, בצייני דברים אלה, איני קובע כלל לפיו יש לשמור על הקיים בסוגית המגורים של קטין, אלא עסקינן בבדיקה פרטנית לגבי הבן על נתוניו ונסיבות חיי משפחתו.
 
           חלופת ההגירה טומנת בחובה נתונים שמעוררים ספקות באשר לתבונת אימוץ כיוון זה. ספקות אלו, גוברים על הפער בין המסוגלות ההורית של שני ההורים, ומציב את טובת הילד בשמירה על הקיים. אין חולק, כי מעבר הבן לארצות הברית יהיה כרוך באובדן גדול ורב של הרחקה מסביבתו המוכרת לו – מרכז חייו – בישראל, וניתוקו ממשפחתו המורחבת – סבתו מצד אביו, העוזרת מקרוב בגידולו ועמה יש לו קשר טוב, וכן הסבתא והסבא מצד האם, שהקשר עימם הוא קשר מיטיב וחם. המעבר כרוך גם בלמידת שפה זרה, בהיחשפות לתרבות זרה בארץ זרה, ללא חברים, כשהבן יידרש לתפוס את מקומו במשפחתה החדשה של האם. אין כל ערובה לכך שייטיב לבן לשהות בקרב משפחתה החדשה של האם, על אף הבטחותיה של האם ורצונה. ספק אם ניתן יהיה לפקח על השתלבותו מרחוק; זיקתו של הבן לזהותו המושרשת שמונה שנים וחצי חזקה ורבת השפעה בעיצוב אישיותו המתפתחת. אין זה אומר, כמובן, כי יש לשלול מראש האפשרות של מעבר לארץ אחרת, אלא שבהינתן כי קיימת מסוגלות הורית של כל אחד מן ההורים, יש לשקול את החסרונות למעבר במסגרת מתן מענה לשאלה מהי טובתו של הבן. עולה, כי שני ההורים רוצים שהבן יגור עמם, אך לשניהם מגבלות בתחומים שונים. מצבו של הבן היום תקין ואף מעבר לכך ויש חשיבות לשמירה על היציבות והמוכר. כך מסקנת מכון שלם ובית המשפט המחוזי בעקבותיו. חוות הדעת מאוזנת תוך התייחסות רגישה לכל היבטי מציאות חיי הקטין בעבר, בהווה ובעתיד.
 
           בהגיעי למסקנה זו לא התעלמתי מהטענות בעלות המשקל שהועלו על ידי בא-כוח האם והאפוטרופא לדין. האחרונה, הרשימה אותנו במסירותה לתפקיד. בעניין זה נאמר רק כי הגם שהיא אינה נמנית בין הצדדים הישירים לסכסוך, על כל היתרון בכך, ועל אף שעברה הכשרה מסוימת, אין היא מומחית או מחליפה לכך. עמדתה יש לשקול אך במידה הראויה.
 
           ובאשר לחוות הדעת של מכון שקד – היא אמנם מפורטת, אך דווקא הקיצוניות במסקנתה לכיוון האם, או ליתר דיוק, נגד כיוון האב, מחלישה אותה. אסביר. בעדות המומחית מטעם מכון שקד בבית המשפט נאמר כי ללא האופציה של האם, קיים חשש שהייתה המלצה להוציא את הבן למשפחה אומנת. זוהי תוצאה מרחיקת לכת שאינה תואמת את השתלשלות החיים של הקטין. איכותה של חוות הדעת נמדדת גם ביכולת להפנים ולתת ביטוי למסקנה שלא אומצה על ידי המומחה. לא פעם ולא פעמיים, התמונה אינה בגדר שחור-לבן. בענייננו, עולה מהנתונים והגיון הדברים, כי הבן התפתח בטווח הנורמה ובתחומים מסוימים אף מעבר לכך בתקופה שהיה אצל אביו. ושוב יוזכר, כי כל תקופת חייו אביו גידל בהצלחה את הבן מינקות. המלצת מכון שקד אינה משקפת את התמונה במלואה בניגוד לחוות הדעת של מכון שלם. מצב דברים זה מחזק את הכרעת בית המשפט המחוזי שלפיה יש לקבל את מסקנת מכון שלם.
 
           אמת, נעשו טעויות על ידי האב בהתנהלותו עם הבן. ואולם, מכאן ועד המלצה על העברת הבן לאומנה בתנאים שפורטו בשאלה, המרחק הוא רב. רב מאוד מאוד. להמלצה זו אין אחיזה במציאות, בוודאי משקיימת סביבה תומכת של המשפחה המורחבת. מתברר, כי לכל אחד מן ההורים יתרונות וחסרונות. בסופו של דבר הרושם העולה מהחומר הוא, ויש לומר זאת בכל ההגינות, כי האב הוא בעל מסוגלות הורית, מסור לבן, וכי יש להם קשר טוב אף שהאב "קשה" ולא מקרין חום כלפי הבן כמו האם. האב נמצא, לדבריו, בהדרכה הורית. יש לברך על כך ולהורות כי תימשך וכן על המשך הפיקוח של רשויות הרווחה וצוות בית הספר.
          
             בד בבד, שמתי לבי לכך שחוות הדעת של מכון שלם נערכה ללא קבלת החומרים שהיו בתיק. ואולם, וגם זאת יש לציין, אף לאחר העברת כמעט מאה שאלות הבהרה הנוגעות לאותו חומר נוסף, מומחי מכון שלם נימקו את המסקנה אליה הגיעו. כפי שנטען על ידי בא-כוח האם, בית המשפט המחוזי ניהל את הדיון לא רק כערכאה ערעורית, אלא אף כערכאה מבררת. לנוכח המצב שהוצב לפניו, ניתן להבין את הגישה. בית המשפט המחוזי חש כי התמונה אינה מלאה והמסקנה חד משמעית מידי. בנסיבות אלה, העברת כל החומר על נימיו האישיים, ביכולתה היה לסבך יותר מלהבהיר. מחוות דעת מכון שלם ניכר כי שלטו בחומר.
 
           זה השלב לבקר את התנהלות האב. אי נכונותו לשתף פעולה עם מומחי מכון שקד שמונו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אינה גישה שניתן להשלים עמה. הדבר היה יכול לעלות לאב ביוקר. פשיטא, כי הכלל הוא שהמומחה בודק את ההורה ולא ההפך. בית משפט לענייני משפחה מתוקף סדרי הדין שלו, אינו מקבל חוות דעת סותרות אלא הוא אשר ממנה את המומחה גם על פי ניסיונו. מסגרת דיונית זו יש לכבד. עם זאת, בית המשפט המחוזי חש את החסר ולא היה מוכן בנסיבות העניין להסתמך על חוות דעתו של מכון שקד. אף זה חלק משיקול הדעת של בית משפט. ודוק, כפי שנאמר לעיל, אין זה מקרה אשר בו החוטא יוצא נשכר. כפי שבית המשפט המחוזי אמר אין מקום להעניש את האב בשל התנהלותו. בצורה ממוקדת יותר – אין מקום "להעניש" את הבן בשל התנהלותו הדיונית של אביו.
 
           יש לתת את הדעת לטענת האם לפיה האב נקט באלימות כלפי הבן. אך הקושי הוא שדבר זה לא מבוסס. יצוין, כי המשטרה אף לא הגישה כתב אישום חלף הזמן הרב שהעניין תלוי. אין להעצים כל תלונה באופן שהיא הופכת לעובדה ולמצער, עובדה מכרעת. אף טענת האם שהאב היה אלים כלפיה מעולם לא הוכחה, ודאי לא בוססה כנדרש.
 
           הטענה לפיה האב התייעץ עם גורמים מקצועיים כדי ללמוד איך להופיע לפני המומחים אין בה כדי לשנות מן המסקנה. אין מדובר ב"ראיון הורות". התהליך כולל מבחנים רבים ומגוונים על ידי מומחים מתחומים שונים. ישנה תצפית של אינטראקציה בין האב לבן והאחרון נבדק בנפרד. החומר הכולל רב הוא ומלמד על קשר טוב בין האב לבנו. נכון, כי הוא "קשוח" עם בנו, והבן, כך עולה, ירא ממנו ואף רוצה לרצותו. אך נתון זה הגם שראוי לשאוף לשנותו במידה זו או אחרת, אינו בקצה והינו נחלת מקרים רבים שבין אב לבן. כך עולה מחוות הדעת של מכון שלם, שהמומחה שערך אותו השיב לשאלות הבהרה רבות אף בנושא זה. אין זה אומר כי יש להשלים עם דפוס התנהגות זה של האב. בהקשר זה, יצוין, כי בא-כוח האב אישר בהגינותו בדיון כי האב אכן אינו חף מטעויות וכי "גם בנושא הקשיחות הוא עובד על זה ונמצא בהדרכה מול שירותי הרווחה".
 
           רצונו של הבן גם הוא לא נעלם מעינינו. הבן, "ילד חכם ופיקח המתפקד ברמת אינטליגנציה בטווח הגבוה של הממוצע", נמצא במרכז מאבק משפטי סוער ומתמשך. הוא הביע העדפה לחיות עם אמו. לרצונו של הקטין משקל עד משקל רב אך הוא אינו בגדר שיקול יחיד (בע"מ 10480/15 פלונית נ' פלוני, פסקה ד(8) (5.12.2005)). אף עניין זה תלוי בנסיבות. העדפה של קטין בעניין משמורת או הגירה בגיל שמונה איננה כהעדפה בגיל 12 וודאי לא בגיל 16. מעבר לגילו, שירותי הרווחה התייחסו לכך כי ביחס עמדת הבן בדבר רצונו להגר – "קיימת בעיניו פנטזיה של מגורים בארצות הברית יש לכך משקל על הבחירה שלו". זוהי סיבה נוספת מדוע אין להעניק לבן בגיל זה כוח לא מידתי להכרעת גורלו ביחס למקום שאינו מוכר לו. טובת הקטין אין משמעותה כי בכל מצב ובכל גיל הוא אשר יגדיר טובתו מהי.
 
           וזאת נדגיש, חומר רב מצוי בתיק. עיינו בחוות הדעת. אף שקלנו אם לפנינו מצב של "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" (מהסידור היומי, תפילת שחרית, יג מידות, רבי ישמעאל אומר) – ובהתאם להזמין חוות דעת שלישית – הצדדים כאחד התנגדו לכך. עמדה זו מקובלת עליהם, כי חשוב להגיע להכרעה בשלב זה ורב הנזק על התועלת בקבלת חומר חדש כזה. הרי, עולה מכל החומר כי הבן הקטין קרוע. אי הוודאות בדבר מקום מגוריו בעתיד מקשה עליו ואין להשאיר אותו במצב בו נמצא כיום, לפיו הוא חשוף ונקרע בין עמדות הוריו.
 
           עת להכריע. כאמור, אימוץ המלצת מכון שלם משמעותו דחיית הטענה כי המחירים הנובעים מהותרת הבן אצל האב גדולים יותר מאלה שייגרמו כתוצאה מאישור הגירת הבן. לפיכך, אין עילה להעברת המשמורת לאם, אפילו יכולתה ההורית עולה על זו של האב, זאת, שכן אין בפער זה כדי לבטל את יכולת האב להיות משמורן ראוי. בשקלול כל הנתונים מנקודת מבטו של הקטין, הכף נוטה להותרתו בארץ, עם הסדרי ראיה מוסדרים לאם, תחת פיקוח הרשויות.
 
           כך, גורלה של הכרעה מעין זו. לעתים, הניסיון, הטיעונים והנסיבות משתלבים יחד וזועקים לתוצאה מסוימת. אך לא פעם, כפי שכאן, ההכרעה על פי נקודות ולא על פי ראיה שבגדר "אקדח מעשן". במצב זה, על בית משפט להפעיל את מיטב שיקול דעתו ולתור אחר טובת הילד. הדברים מודגשים לקראת סוף ההכרעה, כדי להבהיר שוב כי לשני ההורים יתרונות וחסרונות. הבחירה במסלול אחד אינה מנותקת מבחינת מכלול הנסיבות לרבות שיקולים שאינם מצויים בדלת אמות של שני ההורים לבד. עתה, משהחליט בית המשפט, יש להדגיש את אשר מובן מאליו: התרשמותנו היא, כי מצבו הנפשי של הבן אינו שלו כתולדה של סכסוך הוריו וכי קשייו הרגשיים נובעים בעיקרם מן הקונפליקט המתמשך. תקוותנו היא כי הבאת הסכסוך לסיומו על ידי הכרעה זו תביא לבן יותר שקט נפשי.
 
           אין בהכרעה זו לשלול את המסוגלות ההורית של האם. ההפך הוא הנכון. קושי ההכרעה נגזר גם מכך. מתוך דאגה לקטין, אשר ברי כי אינו אחראי לקיומה של סוגיה משפטית אנושית כבדה. יש לצפות, ליתר דיוק, לדרוש, כי כל הורה יכבד את ההורות של רעהו. כך, ייטיב עם הקטין. כך ייטיב כל הורה להיות הורה טוב יותר.
 
סוף דבר
 
10.      תם אך לא נשלם. הבן – טובתו היא שעמדה לנגד עינינו בהכרעה זו. תקוותנו היא כי הבן ישכיל לקבל את הטוב משני הוריו – יגדל ויפרח. מבחן המציאות הוא שיקבע. אין כאן מנצח ומפסיד אלא ניסיון לעצב תוצאה הטובה ביותר לקטין על פי מסגרת חייו לאחר שהעניין נבדק על ידי מומחים רבים ושלוש ערכאות משפטיות. ידע נא האב כי מסוגלותו ההורית עודנה עומדת למבחן יומיומי, הכרעה לטובתו דורשת כי יהיה קשוב יותר לצרכי הקטין בכל אשר קשור לאמו. ונדגיש לאם, כי ההכרעה שלא על פי עמדתה איננה גורעת מחשיבות תפקידה במילוי אחריותה כלפי בנה. על שני ההורים לתת ביטוי למשותף ביניהם – אהבת הבן ומסירות גבוהה כלפיו.
 
           הייתי מציע, איפוא, כי בקשות רשות הערעור תדחנה. וזאת, לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המקרה לגופו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו. אין לאשר את הגירת הבן עם האם. משמורת הבן תהא אצל אביו. הסדרי הראיה יהיו כפי קביעת בית המשפט המחוזי בהתאם להמלצות מכון שלם בחוות דעתו "תוך עירוב גורמי הרווחה וגורמי המקצוע בארץ לצרכי פיקוח, הדרכה והנחיה, הדרכות הורים וטיפול בקטין. במידה ובין הצדדים יהיו חילוקי דעות כלשהם לגבי ביצוע כאמור, יטפל ויכריע בעניינים אלה בית משפט קמא" (בית משפט לענייני משפחה; ראו סעיף 83 לחוות דעת של סגן הנשיא ד"ר ק' ורדי). כך גם יתר התנאים שהומלצו לרבות תקשורת פתוחה, הדרכה הורית ותיאום הורי, תוך עירוב גורמי הרווחה וגורמי המקצוע בארץ לצרכי פיקוח. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
 
 
                                                                                                     ש ו פ ט
 
השופט א' שהם:
 
1.        התלבטתי עד מאוד באשר להכרעה בבקשות שלפנינו, אך לבסוף החלטתי לצרף את קולי לחוות דעתו הרגישה של חברי, השופט נ' הנדל. מקובלת עליי העמדה כי שני ההורים הינם בעלי מסוגלות הורית, גם אם קיימים פערים מסויימים לטובת האם מבחינת יכולת הביטוי הרגשי ויכולתה להעניק חום ואהבה לקטין. גדר התלבטותי נעוץ בגישתה של האפוטרופא לדין, עו"ד מרב דוד פלד, אשר מונתה לקטין, ואין חולק על מסירותה הרבה ועל גישתה האובייקטיבית, שבמרכזה טובת הילד. האפוטרופא לדין תומכת, באופן חד משמעי, בבקשת ההגירה של האם, והיא אינה סבורה כי הותרתו של הקטין בישראל במשמורתו של האב, תיטיב עם הילד. עם זאת, וכפי שציין חברי, אף שהאפוטרופא לדין עברה הכשרה מסויימת, אין היא מומחית בתחום זה.
 
2.        אין חולק כי החלטות הנוגעות למשמורת על הילד הקטין, שעה שהחבילה התפרקה והוריו חיים בנפרד במקומות מגורים שונים, הינן, לעיתים, קשות מנשוא. החלטות מעין אלו קשות שבעתיים כאשר מדובר בהורים שאחד מהם קבע את מקום מגוריו מעבר לים, והאחר נותר בישראל. במצב דברים זה, אין אפשרות מעשית למשמורת משותפת וגם קביעת הסדרי ראייה לא תועיל בדרך כלל. לפיכך, מדובר, בנסיבות מעין אלה, בהחלטות המובילות לתוצאה בינארית, שאינה מותירה מקום לפשרה ולגמישות רבה. בסופו של יום, משאין מנוס אלא להגיע להכרעה, ומשאופציית חוות הדעת השלישית והמכריעה ירדה מעל הפרק, הגעתי למסקנה, כאמור, כי יש להותיר את המשמורת על הקטין בידי האב, תוך מעקב צמוד אחר התנהלותו ודרך טיפולו בקטין.
 
3.        הטעמים שהביאוני להצטרף לחברי, נעוצים בעיקר בעובדה כי הקטין היה, הלכה ולמעשה, במשמורתו של האב בישראל במשך שנים ארוכות, מבלי שהוכח כי נפגעה טובת הילד וכי נגרם לו נזק נפשי או רגשי. מעבר לכך, הקטין לא נותק מאמו וממשפחתה, והוא שוהה בחברתם של הסב והסבתא מצד האם לעיתים קרובות, וגם האם מגיעה לבקרו, מספר פעמים בשנה. הקטין מצליח בלימודיו ויש לקוות, כפי שציין חברי, כי הוא ימשיך וישגשג, בנסיבות הלא פשוטות אליהן הוא נקלע. במצב דברים זה, עקירתו של הקטין מהמסגרות הקיימות בישראל, ומהחברה אליה הוא משתייך, לא תתרום, לטעמי, כהוא זה לטובתו.
 
4.        לאור כל האמור, אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתו של חברי, לפיה לא נתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה בתוצאה האופרטיבית אליה הגיע.
 
 
                                                                                             ש ו פ ט
 
 
השופט י' עמית:
 
           אני מסכים להכרעתו של חברי השופט נ' הנדל ומצטרף להערותיו של חברי השופט א' שהם.
 
 
                                                                                                  ש ו פ ט
 
 
           אשר על כן, הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט נ' הנדל.
 
 
 
           ניתנה היום, ‏י"ז בסיון התשע"ז (‏11.6.2017).
 
 
 
ש ו פ ט                                             ש ו פ ט                                ש ו פ ט