פסק דין

1. עניינה של התובענה בשאלה: האם הנתבעת 1, שהיא חברה שעיסוקה ברכישה ובבנייה של נכסי נדל"ן בישראל ומחוצה לה, והנתבע 2 – מנכ"ל החברה, מחויבים לשלם לתובעת עמלת תיווך בגין שירותים שהעניקה לנתבעים באיתור שני נכסי נדל"ן בגרמניה, ובפעולות נוספות שבסופו של דבר הסתכמו ברכישת הנכסים בידי הנתבעת. הדיון בתובענה כרוך בבירור תחולת חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המתווכים" או "החוק"), על תיווך במקרקעין הנמצאים מחוץ למדינת ישראל.


עיקרי העובדות הצריכות לעניין

2. התובעת, Mallorca One Stop Homes S.L. (להלן: "מיורקה"), היא חברה פרטית שמקום מושבה בספרד (פלמה דה מיורקה). עיסוקה, בין השאר, בתיווך בנכסי מקרקעין יחודיים באירופה. מר תומס גולדסמית' משמש מנהלה הכללי של מיורקה, בעל מניות בה לצד אשתו וחברה נוספת, והעומד בראשה (להלן: "גולדסמית'").


הנתבעת 1, חברת א.לוי השקעות ובנין בע"מ (להלן: "חברת לוי"), היא חברה ציבורית שעוסקת בייזום ובהקמה של פרויקטים למגורים בישראל; וכן ברכישה, בפיתוח ובהשכרה של נכסים מניבים בישראל ובמערב אירופה. הנתבע 2, מר עזרא לוי, הוא מנכ"ל משותף בחברת לוי ובעל מניות בה (להלן: "עזרא לוי"; ביחד יכונו חברת לוי ועזרא לוי: "הנתבעים").


3. במועדים הרלוונטיים לתובענה ביקשה חברת לוי לרכוש נכסי נדל"ן אטרקטיביים באירופה, למטרות השקעה והשכרה. בתוך כך, בחודש מרץ 2007 פנתה חברת לוי, באמצעות נציגה מר דניאל אשנדורף (להלן: "אשנדורף"), לגולדסמית' בנוגע לתיווך בנכסי מקרקעין כאמור (סעיף 13 לתצהיר גולדסמית'). בעקבות הפנייה נפגשו השניים בלונדון ושוחחו על אפשרויות של שיתוף פעולה שיניב עסקאות העשויות לעניין את חברת לוי (סעיף 14 לתצהיר גולדסמית' ועמ' 27 לעדותו, ש' 21-27). בהמשך לפגישה זו, ביום 8/3/07 שלח גולדסמית' הודעת דוא"ל (דואר אלקטרוני) לאשנדורף (מוצג 1 למוצגי מיורקה). בגדרי הודעת הדוא"ל פירט גולדסמית' את יתרונותיה ואת ייחודה של מיורקה בשוק המתווכים; בציינו, בין השאר ובנוגע לנכסי נדל"ן בגרמניה, כי הוא (גולדסמית') דובר גרמנית, וכי לשותפו קשרים טובים עם המנכ"לים של החברות הגרמניות הגדולות. כפועל יוצא מן האמור, הטעים, הוא ושותפו יכולים להציע לנתבעים נכסים המצויים "מחוץ לשוק" (off market). יצוין כי השותף הנזכר בהודעת הדוא"ל הוא מר דורון ספינר, שהעיד בתובענה מטעם מיורקה (להלן: "ספינר").


בהודעת הדוא"ל התייחס גולדסמית' גם לעמלה שמיורקה נוהגת לגבות מלקוחותיה בגין שירותיה, כדלקמן:


"Please note that our standard terms are that agency fees are paid by the purchaser @ 3% plus taxes, which is the standard practice in Germany – for values in excess of 50 million euros, this is in some instances negotiable."


4. אשנדורף אישר את קבלת הודעת הדוא"ל בו ביום (מוצג 1 למוצגי מיורקה). בחלוף מספר ימים, ביום 12/3/07 שלח גולדסמית' הודעת דוא"ל נוספת לאשנדורף, ובגדרה הציג פרטים על אודות שלושה נכסי נדל"ן בגרמניה המוצעים לרכישה (מוצג 2 למוצגי מיורקה). אחד מנכסים אלה הוא מרכז לוגיסטי של חברת Volkswagen/Mahag הנמצא במינכן (להלן: "נכס פולקסוואגן"). גולדסמית' ציין בהודעת הדוא"ל כי מחירו של הנכס 50 מיליון אירו.


בהודעת דוא"ל זו התייחס גולדסמית', פעם נוספת, לתנאי תשלום התמורה בגין שירותי מיורקה. וכך נכתב:


"Commissions

At the time of Notary signing a commission of 3% plus taxes is payable by the purchaser. For the sake of good form, and especially as I can be involved with different, and in some cases multiple partners dependent on the option involved, I would appreciate your written agreement to these terms. As already written to you in individual deals over 50 millions, this % can, in some instances be reduced."

(ההדגשה אינה במקור – ע.ב.).


5. זמן קצר לאחר 12/3/07 ובעקבות בקשתו כאמור של גולדסמית' לערוך הסכם בכתב, העבירה חברת לוי לידי גולדסמית' מסמך הנושא את הכותרת "Fee Agreement", ערוך על נייר מכתבים של חברת לוי וחתום בידי עזרא לוי (עמ' 67 לפרוטוקול עדותו, ש' 17-18). מפאת חשיבותו של המסמך, אביאו במלואו:


"A. Levy Investment & Construction

30 Horev Street

Haifa

Israel


Thomas Goldsmith

Mallorca One Stop Homes, S.L.

Molins de Migjorn, 17

07013 Palma


Fee Agreement


Reference:


1. 2 hotels leased to Accor Group in Dusseldorf (152 rooms plus 5 suites plus 3 conference rooms) and Trier (106 rooms plus 2 suites).


2. Volkswagen Logistic Center – Munich.


3. Logistics & it centre belonging to Cancom in Jettingen – Scheppach.


Dear Mr. Goldsmith,


We would to thank you (כך במקור – ע.ב.) for the opportunity with regards to the Assets presented to us.


In case of a purchase of the Assets by ourselves, a related company or a related shareholder, we would like to confirm that A.Levy Investment & Construction, will pay a transaction fee of 3% + applicable taxes, of the transaction price."


We would like to thank you for the cooperation and remain with,


Best Regards,


A. Levy Investment & Construction."


(להלן: "הסכם השירות"' מוצג 3 למוצגי מיורקה).


לא הוברר המועד המדויק של העברת הסכם השירות לידי מיורקה, אך בכל מקרה זה אירע בין 12/3/07 ל־15/3/07 (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 8-10). יצוין כי אמנם הסכם השירות התייחס לשלושה נכסים ספציפיים בגרמניה, אולם בפועל מיורקה החלה בחיפוש מידע ובמסירתו לנתבעים בקשר עם נכסים שונים באירופה, שלא צוינו בגדר הסכם השירות. בתוך כך, מיורקה הציעה לנתבעים את הנכסים הבאים: מלון בעיירת הסקי Oberjoch, שני מלונות בעיר Ingostadt, בניין משרדים של חברת המכוניות Smart בעיר Boblingen, בניין משרדים בפרנקפורט, מלון בברלין, שבעה נכסים וקליניקה באיזור פרנקפורט, בניין משרדים ממלכתי בלייפציג, מרכז לוגיסטי בפרנקפורט, פורטפוליו של מרכזי קניות בכל רחבי גרמניה (ראו: הודעות דוא"ל שהעתקיהן צורפו כמוצגים 7-13 למוצגי מיורקה). כל הודעות הדוא"ל הללו כללו התייחסות של מיורקה לשכר טרחתה, המנוסחת בזו הלשון:


"Commissions

At the time of Notary signing a commission of 3% plus taxes is payable by the purchaser."


6. בסופו של דבר פעולות מיורקה החלו להניב תוצאות, ובתום משא ומתן בין חברת לוי לבין בעלי המרכז הלוגיסטי של חברת Cancom It Systeme AG, הנזכר בסעיף 3 להסכם השירות, הוסכם על רכישת הנכס בידי חברת לוי (להלן: "עסקת קנקום"). בעקבות חתימת הצדדים על הסכם כוונות נוטריוני לרכישת הנכס בתמורה לסך של 9.525 מיליון אירו, מיורקה הנפיקה חשבונית המופנית לחברת לוי על סך של 331,000 אירו כעמלת תיווך, המהווים 3% מהתמורה ששולמה בעסקת קנקום בתוספת 16% מס. אין מחלוקת כי ביום 22/5/07 שילמה חברת לוי למיורקה את עמלתה באמצעות חברה בת של חברת לוי – יורו גלוב בע"מ (להלן: "יורו גלוב"; תדפיס חשבון הבנק המלמד על העברת הכספים למיורקה, צורף כמוצג 21 למוצגי מיורקה).


יצוין בנקודה זו, כי בחילופי המסמכים וההתכתבויות שבין הצדדים יש התייחסות חוזרת ונשנית למועד של "Notary signing" – משמע: חתימה בפני נוטריון. וכפי שהבהיר ד"ר רוברט דיסמן, המשמש כעורך דין בגרמניה ועדותו נשמעה מטעם הנתבעים (להלן: "דיסמן"), בגרמניה "הסכמים שעושים בכתב או בעל־פה שיש להם קשר עם קניה של בניין או של נדל"ן אחר, הם לא תקפים אם הם לא מקבלים אישור נוטריוני" (עמ' 50, ש' 6-9).


7. בחודש מרץ 2007 הציגה מיורקה לחברת לוי נכס נוסף – הוא בית דירות ושטח מסחרי בעיר Neuss (נויס). ביום 2/4/07 גולדסמית' שלח את פרטי הנכס לאשנדורף (מוצג 22 למוצגי מיורקה). מחיר הנכס שבו נקב בהודעת הדוא"ל עמד על 2.8 מיליון אירו. יוער כי גם הודעת דוא"ל זו כללה התייחסות לעמלת תיווך. בהתאם לאמור שם, ובנוסח הזהה למצוטט לעיל, גולדסמית' יידע את אשנדורף כי עמלה בסך של 3% מגובה העסקה בצירוף מיסים, משולמת על ידי הרוכש במעמד החתימה על הסכם רכישה בפני נוטריון.


מיורקה תיווכה בין חברת לוי לבין בעלי הנכס בנויס, וביום 7/6/07 נחתם הסכם נוטריוני בין בעלי הנכס לבין Co. KG & Jinova Neuss Grundstucks-GmbH, היא חברה גרמנית שהוקמה בידי חברת לוי במיוחד לצורך זה [ראו: עדות גב' מיכל גור, מזכירה ונושאת משרה בכירה בחברת לוי ומי שטיפלה בין היתר בנושאי מימון של עסקאות בחברה (להלן: " גור"), בעמ' 56 לפרוטוקול ש' 6-8[. הנכס נרכש בתמורה לסך של 2.55 מיליון אירו (להלן: "עסקת נויס"; העתק ההסכם צורף כמוצג 23 למוצגי מיורקה). כעולה מן הראיות, זמן קצר לאחר חתימת הסכם נויס, חברת לוי הודיעה לגולדסמית' כי היא מבקשת לשלם למיורקה את העמלה במועד השלמת העסקה (הוא מועד תשלום התמורה עבור הנכס), ולא במועד החתימה על ההסכם בפני נוטריון. אלא שגולדסמית' סירב לכך בתוקף (ראו: הודעת דוא"ל מיום 25/6/07, מוצג 41 למוצגי מיורקה).


בסופו של יום עסקת נויס הושלמה, וחברת לוי רכשה את הנכס – גם הפעם באמצעות יורו גלוב בשרשור דרך החברה הגרמנית – בתמורה לסך של כ־15 מיליון ₪ [סעיף 1.2.1 (ה) לדו"ח התקופתי של חברת לוי, צורף כמוצג 65 למוצגי מיורקה]. ברם, חברת לוי לא שילמה למיורקה את עמלת התיווך בגין עסקה זו.


8. ביום 12/3/07 וקודם שהתבררה למיורקה עובדת אי תשלום שכרה בגין עסקת נויס, סיפקה לחברת לוי פרטים גם על אודות נכס פולקסוואגן (מוצג 66 למוצגי מיורקה). זאת בהמשך להצגת הנכס בהודעת דוא"ל קודמת מאותו יום (מוצג 2 למוצגי מיורקה).


בהודעת דוא"ל זו, שנייה באותו יום, מסר גולדסמית' פרטים עסקיים על הנכס; ובין השאר, התייחס למחירו (50 מיליון אירו) ולמצב האחזקות בו לפי חלוקה לבעלי המניות. גולדסמית' ציין שם כי בידי מר פריץ האברל – הוא בעל הנכס העיקרי (להלן: "האברל") – 74% מכלל האחזקות (כפי שהוברר, דבוקת אחזקות זו כללה גם מניות של בתו של האברל, יוליה, שהאברל היה מיופה כוחה); בידי אחותו, גב' לוטה פאבסט (להלן: "לוטה") – 13%; ובידי בנה של לוטה, מר האנס פאבסט – 13% הנותרים. גולדסמית' הוסיף כי האברל ולוטה נכונים למכור את הנכס, ואילו האנס פאבסט אינו מעוניין. בתוך כך, סיכם גולדסמית', 87% מכלל האחזקות בנכס (74% השייכים להאברל ו־13% של לוטה) ניתנים למכירה (available) בתמורה לסך של 43.5 מיליון אירו. יצוין כי גם הודעת דוא"ל זו כללה התייחסות לדמי תיווך (3% בצירוף מיסים).


למחרת, ביום 13/3/07, גולדסמית' יידע את אשנדורף בנוגע לפגישה עתידית עם האברל בציינו שוב שמדובר בבעלים של 74% מהנכס, ובהדגישו שספינר (כאמור, שותפו של גולדסמית' בעסקאות) יהיה נוכח בפגישה וכי נוכחותו קריטית להצלחת העסקה (מוצג 76 למוצגי מיורקה). ביום 14/3/07 גולדסמית' עדכן את אשנדורף, בהודעת דוא"ל, בדבר הפגישה המתוכננת עם האברל, וגם הפעם ציין את שיעור אחזקותיו בנכס – 74% (מוצג 77 למוצגי מיורקה).


9. ואמנם, ביום 15/3/07 התקיימה פגישה במינכן בין אשנדורף מטעם חברת לוי, לבין האברל ובא כוחו, שבה שוחחו על אפשרות של עריכת עסקת פולקסוואגן. גולדסמית' וספינר, שפעלו מטעם מיורקה, נכחו בפגישה.


בהמשך לכך, בחלוף שלושה ימים, ביום 18/3/07 גולדסמית' שלח הודעת דוא"ל לאשנדורף שכותרתה "Volkswagen Update" (מוצג 68 למוצגי מיורקה). בגדרה של ההודעה התייחס גולדסמית', בין השאר, להערכה שנתית משוערת של תשואה מהנכס. כן עדכן לגבי האפשרות לערוך פגישה נוספת בקרוב עם כל הצדדים הרלוונטיים לעסקה, וביניהם בא-כוחה של לוטה. ביום 19/3/07 גולדסמית' עדכן את אשנדורף בדבר כמות גדולה של מסמכים, ובכלל זה טיוטת הסכם עם לוטה, שבכוונתו (של גולדסמית') ללמוד באותו ערב (מוצג 94 למוצגי מיורקה).


בעקבות כך, ביום 21/3/07 נערכה פגישה נוספת, הפעם במשרדו של האברל. בפגישה נכחו האברל ובא-כוחו, עזרא לוי, אשנדורף, ספינר וגולדסמית'. בתום הפגישה חתמו עזרא לוי והאברל על הסכם עקרונות (להלן: "הסכם העקרונות", העתקו צורף כמוצג 69 למוצגי מיורקה; עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 22-26). הסכם העקרונות קבע כי האברל, בתו יוליה האברל ולוטה, ימכרו את חלקם בנכס פולקסוואגן לעזרא לוי או למי שיורה, בתנאי שיערוב אישית. יצוין כי הסכם העקרונות קבע אפשרות חלופית, שלפיה ככל שלוטה תסרב למכור את חלקה, עדיין נתונה בידי עזרא לוי האפשרות לרכוש את חלקו של האברל (לרבות כמיופה כוחה של יוליה).


ביום 25/3/07 עדכן גולדסמית' את אשנדורף, בהודעת דוא"ל, בדבר פגישת המשך שמתוכננת בקשר עם עסקת פולקסוואגן – תחילה במשרדו של האברל ולאחר מכן במשרד בא־כוחה של לוטה. זאת תוך שגולדסמית' מסייג כי עדיין יהיה צורך לשוחח אישית עם לוטה, וכן לגלות איפוק בהתנהלות עם המוכרים כדי לקדם את העסקה (מוצג 70 למוצגי מיורקה).


בחלוף מספר ימים נערכה פגישה נוספת בקשר עם עסקת פולקסוואגן. בפגישה נכחו האברל, עזרא לוי, אשנדורף, גולדסמית', ספינר ודיסמן – הוא בא-כוחה של לוטה (סעיף 7 לתצהיר דיסמן; למען הסדר יצוין שלטענת דיסמן הפגישה נערכה ביום 27/3/07, בעוד על פי גולדסמית' מדובר ב־28/3/07; כך או כך, אין חשיבות למועדה המדויק). הפגישה התקיימה במשרדו של דיסמן.


10. ביום 13/4/07 אשנדורף שלח דוא"ל הממוען לעו"ד רון ניקלאס, ששימש בא-כוחה של חברת לוי בעסקת פולקסוואגן (להלן: "ניקלאס"), ולגולדסמית'. כעולה מהודעת הדוא"ל, קודם לכן באותו יום נערכה שיחת ועידה בין עזרא לוי, אשנדורף וניקלאס, ובסיומה נקבעה פגישה אצל נוטריון ליום 18/4/07. עוד נקבע שאשנדורף, ניקלאס וגולדסמית' יכינו מכתב כוונות (LOI) עבור עסקת פולקסוואגן, שייחתם ויישלח לבאי-כוחו של האברל (מוצג 83 למוצגי מיורקה).


ואמנם, ביום 18/4/07 נתקיימה פגישה במינכן. בפגישה זו נכחו עזרא לוי, ניקלאס, האברל, בא-כוחו, אשנדורף וגולדסמית' (סעיף 79 לתצהיר גולדסמית'; עמ' 49 לפרוטוקול עדותו של ניקלאס, ש' 22-26). בתום הפגישה נערך זכרון דברים בין האברל ובתו יוליה לבין ניקלאס עבור עזרא לוי – שנאמר שמצידו פועל הן בשמו והן כדירקטור ומנכ"ל של חברת לוי (להלן: "זכרון הדברים"; העתק מתורגם שלו סומן ת/71א). למחרת, ביום 19/4/07, חברת לוי דיווחה בדו"ח מיידי לבורסה ולרשות ניירות ערך על חתימתה על זכרון הדברים, בציינה כי חתמה על הסכם כוונות נוטריוני מחייב שלפיו יורו גלוב תרכוש 74% ממניות החברה שמחזיקה בנכס פולקסוואגן. בדיווח נאמר כי השווי הכולל של העסקה – 51 מיליון אירו (כ־280 מיליון ₪), כאשר חלקה של יורו גלוב מסתכם בכ־210 מיליון ₪ (מוצג 73 למוצגי מיורקה). עוד צוין בדיווח כי עם השלמת הרכישה תשלם יורו גלוב 80% מן התמורה, ואילו היתרה תשולם לאחר השלמת פיתוח שטח נוסף שמתוכנן בנכס.


בהמשך לכך, ביום 3/5/07 נערכה פגישה נוספת בעניין עסקת פולקסוואגן. בפגישה זו השתתפו לוטה, דיסמן, עזרא לוי, אשנדורף וגולדסמית' (סעיף 78 לתצהיר גולדסמית'; עמ' 50 לפרוטוקול, ש' 1-3).


11. כעולה מן הראיות, בשלב זה חברת לוי החלה לחוות קשיים בהשגת מימון פיננסי לעסקת פולקסוואגן. כך, ביום 18/6/07 פנה אשנדורף לגולדסמית' בהודעת דוא"ל שכותרתה "Request for support with financing for MAHAG" (מוצג 125 למוצגי מיורקה). בפנייה זו הסביר אשנדורף כי חברת לוי קיבלה לאחרונה הצעה למימון עסקת פולקסוואגן מאת בנק EuroHypo (להלן: "יורוהיפו"). חברת לוי סברה כי ההצעה לא הייתה נוחה עבורה ואף מכבידה. בתוך כך אשנדורף ביקש מגולדסמית' לנסות ולפעול להשגת תנאים טובים יותר מיורוהיפו. וכך בלשונו:


"It would greatly help us if you could intervene in order that the offer would become more competitive – especially on the upfront fee, although improvement on the other terms would also be appreciated."


בהמשך לבקשת חברת לוי, פנה ספינר (שותפו של גולדסמית') אל ידידו – מנכ"ל יורוהיפו, בבקשה לסייע ובהמלצה להציע לחברת לוי תנאי מימון משופרים (סעיף 67 לתצהיר ספינר; מוצגים 88 ו־126 למוצגי מיורקה). יצוין כי בסופו של דבר חברת לוי נענתה להצעת מימון מאת בנק אחר [סעיף 14(ב) לתצהיר ניקלאס].


12. משא ומתן בין הצדדים בקשר עם עסקת פולקסוואגן הוסיף להתנהל מספר חודשים, עד אשר ביום 29/8/07 נחתם הסכם סופי. לפיו, חברת לוי רכשה את כל מניות החברה המחזיקה בנכס בתמורה לסך של 43,378,504 אירו כאשר בהתקיים תנאים מסוימים תגדל התמורה לסך של כ־50 מיליון אירו – תנאים שיצוין כבר כעת שלא התקיימו (להלן: "הסכם הרכישה"; סעיף 82 לתצהיר גולדסמית', סעיף 9 לתצהיר דיסמן; ומוצג 74 למוצגי מיורקה). ביום 31/8/07 דיווחה יורו גלוב לבורסה ולרשות ניירות ערך על חתימת העסקה (מוצג 101 למוצגי מיורקה). לפי דיווח זה, חברת לוי רכשה את הנכס בתמורה לסך של כ־230 מיליון ₪, כאשר שמורה לה האפשרות לפתח שטח נוסף בנכס באמצעות בנייה.


במצב דברים זה, ביום 7/9/07 פנה גולדסמית' לעזרא לוי בבקשה לקבל את שכר טרחתה של מיורקה בגין השירותים שהעניקה בעסקת פולקסוואגן. גולדסמית' צירף למכתבו חשבונות לתשלום (מוצג 102 למוצגי מיורקה). ביום 18/9/07 חברת לוי הודיעה לגולדסמית', באמצעות גור, כיצד עליו לערוך את החשבונות (מוצג 103 למוצגי התביעה). ואולם, הלכה למעשה שכרה של מיורקה לא שולם.


טענות הצדדים

13. מיורקה תובעת מחברת לוי, ומעזרא לוי באופן אישי, את דמי התיווך המגיעים לה לטענתה בגין עסקאות נויס ופולקסוואגן. כך, מכוח התחייבותם ואף הודאת בעל דין מצידם בחובה לשלמם. לשיטתה, בדיעבד נתברר כי הנתבעים לא התכוונו מלכתחילה לשלם את דמי התיווך בגין עסקאות אלה. לטענת מיורקה, הנתבעים שילמו את שכר טרחתה בעסקת קנקום רק כדי לעודד את מיורקה להשיג עבורה את עסקאות נויס ופולקסוואגן, שהיקפן הכספי הכולל היה גדול בהרבה מהיקפה של עסקת קנקום. עוד טוענת מיורקה כי עזרא לוי היה צד באופן ישיר להסכמים שנכרתו כתוצאה מפעולות התיווך, וכי מכל מקום התחייב באופן אישי כלפי מיורקה לתשלום שכרה. משכך הוא נושא באחריות אישית לתשלום ביחד ולחוד עם מחויבותה של חברת לוי.


הנתבעים סבורים כי מיורקה לא זכאית לתמורה כלשהי בקשר עם העסקאות נושא התובענה, וזאת משורה של נימוקים. ראשית, לשיטתם לא קמה זכותה של מיורקה לדמי תיווך מאחר שאינה עומדת בדרישות חוק המתווכים – בין היתר ובעיקר, משום שאינה בעלת רישיון לעסוק בתיווך במקרקעין כמצוות חוק המתווכים (סעיפים 11-19 לכתב ההגנה; בקשה לדחיית התביעה על הסף בבש"א 9459/08). לשיטת הנתבעים, חוק המתווכים פורש את תחולתו גם על נכסי מקרקעין הנרכשים מחוץ לשטחה של ישראל ושרכישתם תווכה בידי גורמים שאינם ישראליים. שנית, לטענת הנתבעים אין למיורקה יריבות עם עזרא לוי באופן אישי, מאחר שכל פעולותיו הקשורות עם העסקאות נושא התובענה נעשו אך ורק בשם ומטעם חברת לוי (סעיפים 1-10 לכתב ההגנה; בקשה לדחיית התביעה על הסף בבש"א 9455/08). שלישית, הנתבעים טוענים שמיורקה המחתה לאחרים את זכות התביעה בקשר עם העסקאות נושא התובענה – ומשכך לא נותרה בידה זכות תביעה (סעיפים 20-25 לכתב ההגנה; בקשה לדחיית התביעה על הסף בבש"א 9457/08). עוד טוענים הנתבעים כי מיורקה לא היוותה את הגורם היעיל לכריתת העסקאות, כאשר בייחוד ביחס לעסקת פולקסוואגן נטען כי מיורקה לא סייעה לחברת לוי בהשגת המימון הפיננסי לעסקה. לבסוף, בפי הנתבעים גם טענת קיזוז: לגרסתם, מיורקה מיאנה להמציא לידי חברת לוי חשבונית מס הולמת בגין עמלת התיווך שקיבלה בעקבות עסקת קנקום. נטען כי בשל אי המצאתה של חשבונית מס נגרם לחברת לוי נזק בסך של 261,207 ₪.


מהלך הדיון בתובענה

14. מיורקה הגישה את התובענה בסדר דין מקוצר. הנתבעים מצידם עתרו למחיקת הכותרת. בהחלטה מנומקת מיום 6/8/08 נעתר בית המשפט לבקשה, וקבע את הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪ וכי אלה ישולמו לפי תוצאות פסק הדין (כבוד הרשם א' זמיר, כתוארו אז). משכך, התובענה התנהלה בסדר דין רגיל והוגשו כתבי טענות בהתאם.


משנקבע התיק לשמיעת הוכחות, מטעם מיורקה הוגשו תצהירים מאת גולדסמית', ספינר ובנו של ספינר – מר ראובן ספינר; וייאמר כבר כעת כי עדותו של האחרון לא הייתה אלא עדות מפי השמועה, ומכל מקום לא היה בה כדי לתרום לבירור התובענה. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים מאת עזרא לוי, מיכל גור, ניקלאס ודיסמן. מלכתחילה הגישה מיורקה גם שתי חוות דעת של מומחים לדין הזר, לדין הגרמני ולדין הספרדי. ואולם, הואיל ומיורקה לא טענה בכתב התביעה להחלתו של דין זר על התובענה, ואף פירטה והאריכה מדוע לטענתה חל על התביעה הדין הישראלי – בהחלטה מנומקת מיום 4/11/09 הוריתי על הוצאת שתי חוות הדעת מתיק בית המשפט (בש"א 17594/09). המצהירים נחקרו על תצהיריהם.


לעניין שלוש הבקשות לדחיית התובענה על הסף – קבעתי במסגרת החלטה שניתנה על ידי ביום 12/1/09 (בש"א 18296/08), כי אינני מוצאת מקום להכריע בהן בנפרד, ומשכך הן נדונו במסגרת ההליך לגופו.


המסגרת הנורמטיבית: חוק המתווכים

15. שאלה ראשונה הטעונה בירור והכרעה היא: האם הדין עם טענת הנתבעים באשר לתחולת חוק המתווכים על פעולות מיורקה בקשר עם העסקאות נושא התובענה. זאת בניגוד לפרשנותה של מיורקה, שלפיה תחולתו של החוק היא רק ביחס לתיווך במקרקעין בישראל, ובוודאי שהוא נעדר תחולה מקום שגם המתווך אינו ישראלי. ויובהר: הכרה בתחולתו של חוק המתווכים על עסקאות במקרקעין שמצויים מחוץ לישראל ושמתווכות בידי גורמים שאינם ישראליים – משמעה שלילת דמי תיווך בקשר עם עסקאות כאמור. ואפרט.


החוק מגדיר את זכאותו של מתווך במקרקעין לדמי תיווך בסעיף 14, כהאי לישנא:


"14. (א) מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה:


(1) הוא היה בעל רשיון לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20;


(2)הוא מילא אחר הוראות סעיף 9;


(3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב."


סעיף 2(א) לחוק המתווכים אוסר על תיווך במקרקעין בלא רישיון שניתן על פי חוק זה:

"לא יעסוק אדם בתיווך במקרקעין, אלא אם כן הוא בעל רשיון ובהתאם להוראות חוק זה."


סעיף 9(א) לחוק המתווכים מגדיר את תנאי זכאותו של מתווך לדמי תיווך, בקובעו כדלקמן:


"מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת."


תקנה 1 לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות המתווכים") קובעת:


"בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין לפי סעיף 9(א) לחוק, ייכללו לפחות הפרטים הבאים:

(1) […]

(2) […]

(3) תיאור הנכס נושא פעולת התיווך;

(4) מחיר העסקה המבוקשת, בקירוב;

(5) […]"


16. אין חולק כי בידי מיורקה לא היה רישיון לתווך במקרקעין על־פי חוק המתווכים, ואין גם טענה שחל עליה פטור זמני כלשהו. משכך, טוענים הנתבעים, הואיל ויש להחיל בנסיבות העניין את הוראותיו של חוק המתווכים, ומאחר שפעולות מיורקה לא עומדות בדרישות סעיף 14(א)(1) לחוק זה – הרי כבר בשל כך מיורקה אינה זכאית לדמי תיווך. וכך גם משום שלא התקיימו תנאי סעיף 14(א)(2) לחוק המתווכים – כאשר בהסכם השירות אין כל פרטים בדבר הנכס בנויס, ואין פרטי מחיר כלשהם לאיזה מהנכסים הנזכרים בהסכם זה.


כעולה בבירור מהוראות חוק המתווכים, כמו גם מדברי ההסבר להצעת החוק, אחת מתכליותיו העיקריות הייתה למנוע מגורמים בלתי מקצועיים לתווך במקרקעין – ובתוך כך להסב נזקים לרוכשי דירות (דברי ההסבר להצעת חוק מתווכים במקרקעין, התשנ"ב-1992, ה"ח 2316, עמ' 388; להלן: "הצעת חוק המתווכים"). כפי שעוד יורחב, תכלית זו אמנם ברורה באשר לפעולות תיווך בנכסי מקרקעין המצויים בישראל. שאלה היא, אם תכליתו של החוק הייתה כי יחול גם ביחס לפעולות תיווך בנכסי מקרקעין המצויים מחוץ לגבולות ישראל.


17. סעיף 1 לחוק המתווכים מגדיר את המונח "מקרקעין" כדלקמן:


"'מקרקעין' – כהגדרתם בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969;" (להלן: "חוק המקרקעין").


וכך מגדיר סעיף 1 לחוק המקרקעין את המונח "מקרקעין":


"'מקרקעין' – קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה."


למקרא הוראות אלה ניתן לסבור, לכאורה, כי תחולתו של חוק המתווכים לא יוחדה לפעולות תיווך במקרקעין המצויים רק בישראל. זוהי מכל מקום הפרשנות שבה דוגלים הנתבעים. בסיכום טיעוניהם הם מפנים לשורה ארוכה של פסקי דין בבתי משפט השלום והמחוזי, שרובם המכריע אינו רלוונטי לענייננו ולא יכול לסייע בידינו, משמדובר בהם בתיווך בנכסי מקרקעין המצויים בתחום מדינת ישראל. עם זאת, ברשימת ההפניות של הנתבעים נמצא שתי החלטות של בתי משפט השלום שנדרשו לסוגיית תיווך במקרקעין הנמצאים בחו"ל. בבש"א (שלום ת"א) 157166/08 אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ נ' אודין ניהול ופיתוח עסקי בע"מ (ניתן ביום 19/5/08, להלן: "עניין אלרוב" (- נדונה בקשה לסילוק על הסף של תביעה לדמי תיווך בגין ביצוע עסקה לרכישת נכס מקרקעין בשווייץ. שם, כבמקרה הנדון, לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיפים 14(א)(1) ו־(2) לחוק המתווכים. בתוך כך, בית המשפט קבע כי חוק המתווכים חל על המקרה, וסילק את התביעה על הסף. בעניין אחר, תא"מ (שלום הרצליה) 2034-11-07 יורם אבנר נ' טופ 1995 כוח אדם עסקים ופיתוח בע"מ (ניתן ביום 31/7/08), שנסב על נסיבות דומות, הפנה בית המשפט לעניין אלרוב ואימץ את מסקנתו בדבר תחולת חוק המתווכים על עסקאות במקרקעין מחוץ לארץ – ומחק את התביעה על הסף.


אקדים ואומר כי אין דעתי כדעתם של השופטים הנכבדים שם. יצוין גם כי על עניין אלרוב הוגש ערעור – וזה נתקבל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ומשכך הוחזר הדיון לערכאה הדיונית לשמיעת ראיות. זאת מן הטעם שנקבע כי לא היה מקום לסילוק התביעה על הסף בהיעדר עילה – כאשר על בית משפט לעשות שימוש בסמכות זו בזהירות ורק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. בנסיבות אלה, ערכאת הערעור לא נדרשה ולא הכריעה בשאלת תוקפו של חוק המתווכים על עסקאות תיווך במקרקעין המצויים מחוץ לגבולות ישראל [ראו: ע"א 1908/08 אודין (עמיתי) ניהול ופיתוח עסקי בע"מ נ' אלרוב נדל"ן ומלונאות (ניתן ביום 27/7/11)].


.18. אמנם הגדרת המונח "מקרקעין" שבחוק המקרקעין אינה מציינת את היקף התחולה הטריטוריאלית שלו, ואולם מימים ימימה נוהג המשפט הבינלאומי הפרטי לפי הכלל – המכונה כלל התחולה הטריטוריאלית – שלפיו הדין הפנימי של כל מדינה חל, על פי רוב, רק בתחומי שטח השיפוט שלה. וראו מפיו של א' ברק:


"נקודת המוצא העקרונית הינה כי לנורמות הלאומיות תחולה מקומית: חוקיה של מדינת ישראל חלים על יחסים משפטיים בישראל, והם אינם מסדירים יחסים משפטיים מחוץ לישראל. נוהגים לכנות זאת ככלל בדבר התחולה הטריטוריאלית. על־פיו, אין לחוקיה של מדינת ישראל תחולה אקסטרא־טריטוריאלית […]


החזקה הינה כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא לחול על יחסים משפטיים בישראל ולא לחול על יחסים משפטיים מחוץ לישראל. חזקת־התכלית הינה איפוא לתחולה מקומית. חזקה זו חלה הן על נורמות פליליות והן על נורמות אזרחיות, והיא ניתנת לסתירה" (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.). [א' ברק פרשנות במשפט: פרשנות חקיקה 578-579 (התשס"א)].

[וראו גם: בג"ץ 279/51 אמסטרדם נ' שר-האוצר, פ"ד ו(2) 945, 971 (1952), להלן: "עניין אמסטרדם"; בש"פ 5379/02 מקסימוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 178, 181 (2002), להלן: "עניין מקסימוב"; ע"פ 123/83 חברת ק.פ.א פלדות קרית ארבע בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 813, 821 (1984, להלן: "עניין ק.פ.א פלדות"].


לנוכח ההלכה האמורה, ובשים לב לחזקת התחולה הטריטוריאלית ולהיעדר ראיות לסתור את החזקה במקרה של דיני מקרקעין – אין לחוק המקרקעין תחולה אקסטרא-טריטוריאלית. [ראו גם: בג"ץ 1547/07 בר כוכבא נ' משטרת ישראל, סעיף 7 לפסק הדין (ניתן ביום 11/7/07); וכן: עניין אמסטרדם (בעמ' 964, מול האותיות א-ג)]. [לעניין תחולתו של חוק המקרקעין על שטחי איזור יהודה ושומרון, ראו: ע"א 4726/01 ג.א.ל בע"מ נ' הימנותא בע"מ, נז(5) 617, 621-622 (2003)].


על תחולתם הפנים-טריטוריאלית של דיני המקרקעין ניתן ללמוד גם מדיני המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט [על פרשנותם של כללי המשפט הבינלאומי הפרטי באמצעות דיני ההמצאה, ראו: ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 95 (1999)]. כך, תקנה 500(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי בית משפט ישראלי מוסמך להתיר המצאה של כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה כאשר "נושא התובענה הוא כולו מקרקעין המצויים בתחום המדינה". גם תקנה 500(3) מדגישה את מקום הימצאם של מקרקעין בישראל, לצורך תחולתה: "מבקשים לפרש, לתקן, לבטל או לאכוף פעולה, שטר, צוואה, חוזה, התחייבות או חבות בנוגע למקרקעין המצויים בתחום המדינה" (ההדגשות אינן במקור – ע.ב.). מכך עולה כי דין המקרקעין קשור בטבורו לדין המקום, למציאות הישראלית הייחודית, ולא נועד לחול בנכר. זאת במובחן מדין החוזים, שאין מניעה עקרונית להחילו גם מחוץ לגבולות ישראל. לעניין עקרונות ברירת הדין בחוזים נאמר:


"לעומת זאת, חיוב רצוני בחוזה, אינו קשור בהכרח בטבורו למקום כריתתו או ביצועו של החוזה, ולפיכך לדיני המקום, אלא, הוא עשוי להיות כרוך, באמצעות זיקות שונות, בדין אחר, ובכל מקרה הוא כפוף לכוונתם הנחזית של הצדדים. מכאן נובעת התפיסה כי ראוי שבבחינת הדין שיחול על החוזה תיבחנה כלל הזיקות שאופפות אותו […] גישה זו להליך ברירת הדין בחוזים היא כורח המציאות בעידן הנוכחי, המאופיין בניידות חברתית ועסקית ענפה, אשר מאפשרת את קיומם של פעילות גלובלית ושל יחסים עבר־לאומיים (Transnational) המובילים לכריתתם של חוזים שלהם זיקה ליותר משיטה משפטית אחת, ושההיבט הטריטוריאלי בהם אינו בעל נפקות מכרעת" (ההדגשות אינן במקור – ע.ב.). [בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, סעיף 17 לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין (ניתן ביום 10/10/07)].


19. דומה כי הדברים נכונים אף ביתר שאת באשר לתחולת חוץ של חוק המתווכים, שכאמור שואב את הגדרת המונח "מקרקעין" מחוק המקרקעין; ואבאר.


אמנם הגדרת המונח "מקרקעין" שבחוק המתווכים נעדרת התייחסות כלשהי לתחולה הטריטוריאלית של החוק, אולם בסעיף 2(ב) שבו נמצא התייחסות למיקומם של המקרקעין:


"לא יפרסם אדם ברבים הודעה כי הוא מתווך במקרקעין, לא יציג עצמו כמתווך במקרקעין ולא ישתמש בכל תואר או כינוי העשויים ליצור רושם שהוא מתווך במקרקעין בישראל, אלא אם כן הוא בעל רשיון לפי חוק זה" (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.).


הנחה היא כי המחוקק אינו משחית מילותיו לריק, וההתייחסות למיקומם של מקרקעין מלמדת על תכלית התחולה שלו. על אופן בחינתם של חוקים לצורך השאלה אם נועדו לסטות מעקרון הטריטוריאליות, ראו:


"בבג"ץ 100/57, 103 הדגיש בית המשפט, כי יש שאפשר לדלות מכללא מגמה כללית, המשתקפת בחוק מסוים, לסטות מעקרון הטריטוריאליות, ומגמה כזו יכול שתשתמע למקרא מכלול סעיפיו או מטיבה של הוראת החוק, העומדת לדיון" (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.). (עניין ק.פ.א פלדות, בעמ' 821).


ועוד:


"חזקת התחולה הטריטוריאלית אמנם ניתנת לסתירה, אולם לשם כך דרוש כי תוכנו של החוק יחייב, במפורש או מכללא, תחולה אקסטרא־טריטוריאלית." (עניין מקסימוב, בעמ' 181).


20. בהוראות חוק המתווכים, ובהן ההפנייה לחוק המקרקעין, לא נמצא דבר שיש בו כדי לסתור את חזקת הטריטוריאליות. יתר על כן, עיון בהוראות חוק המתווכים ובתקנות שהותקנו מכוחו מוביל למסקנה כי לחוק זה תחולה פנים-טריטוריאלית בלבד; ואבאר.


סעיף 2(א) לחוק קובע:


"לא יעסוק אדם בתיווך במקרקעין, אלא אם כן הוא בעל רשיון ובהתאם להוראות חוק זה."


עניינו של סעיף 5 לחוק המתווכים בקביעת התנאים המקדמיים לקבלת רישיון של מתווך במקרקעין. כאמור בסעיף 5(א)(1), אחת מדרישות סף אלה היא היות המתווך "אזרח או תושב של מדינת ישראל או שהוא תושב חוץ שניתן לו היתר כדין לעבוד בישראל" (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.).


סעיף 2(ב) לחוק המתווכים קובע כדלקמן:


"לא יפרסם אדם ברבים הודעה כי הוא מתווך במקרקעין, לא יציג עצמו כמתווך במקרקעין ולא ישתמש בכל תואר או כינוי העשויים ליצור רושם שהוא מתווך במקרקעין בישראל, אלא אם כן הוא בעל רשיון לפי חוק זה." (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.).


מרבית הוראות החוק, ובפרט הוראות הסעיפים 2-6 ו־16-18 לחוק המתווכים, וכן תקנות שהותקנו מכוחו – תקנות המתווכים כהגדרתם לעיל, ותקנות המתווכים במקרקעין (נושאי בחינה), התשנ"ז-1997 – מלמדות, לפי הפשט, על תפקידן להנהיג הסדרה מנהלית ופיקוח מקצועי על העיסוק בתיווך של נכסי מקרקעין בישראל וביחס לקהל הרוכשים בגבולות המדינה. תחולתו הפנים-טריטוריאלית של חוק המתווכים מתחוורת גם לנוכח הסנקציה הפלילית שקבועה בגדרו (סעיף 15).


21. כך לפי לשון חוק המתווכים, על כלל הוראותיו ותקנותיו, ובאין כל הוראה לסתור את חזקת התחולה הפנים-טריטוריאלית; וכך גם על פי תכליתו.


כעולה מדברי ההסבר להצעת חוק המתווכים, הורתו ולידתו והמוטיבציה הראשונית והעיקרית לחקיקתו מקורן במכשלות שנוצרו בישראל בשוק מכירת הדירות:


"עם בוא גלי העליה מבריה"מ נוצרה בעיה אמיתית. חלק גדול מהעולים אינם מכירים את המציאות הישראלית ואין להם כלים לשפוט ולהעריך את הנכס המוצע להם למכירה או להשכרה. כמו כן, אין הם בקיאים בתנאים הנוגעים לרכישת דירות בישראל. חוסר ידע זה מנוצל לרעה, למרבה הצער, במספר מקרים לא מועט."


כוונת המחוקק להחיל את חוק המתווכים רק בתחומי מדינת ישראל מתחוורת לנוכח הדברים הבאים מתוך דברי ההסבר להצעת החוק:


"אף על פי שחופש העיסוק הוא ערך חשוב, ובדרך כלל אין להגביל את האפשרות של אדם לעסוק בעבודה הרי שבנסיבות שנוצרו עקב גל העליה אין מנוס מחקיקה שתסדיר את הנושא.

הצורך בקבלת חוק שיסדיר את העיסוק במקצוע התיווך במקרקעין ושיעניק את ההגנות המתאימות לרוכשים בכוח, קיים גם ברמה העקרונית וגם כצו השעה".


כך גם עולה מדברי הכנסת. וראו מדבריו של ח"כ חגי מרום בישיבה שיוחדה לדיון בהצעת חוק המתווכים, בקריאה שניה ושלישית:


"אדוני היושב־ראש, חברי חברי הכנסת וחברותי חברות הכנסת, לפני יותר מארבע שנים התחלנו בחקיקת החוק הזה, חוק המתווכים במקרקעין, כאשר זיהינו בעיות קשות ביותר סביב בואם של גלי העלייה מברית־המועצות. זיהינו בעיה אמיתית, שחלק גדול מהעולים אינם מכירים את המציאות הישראלית, אין להם כלים לשפוט ולהעריך את הנכסים שמוצעים להם לקנייה או להשכרה, ואין הם בקיאים בתנאים הנוגעים לרכישת דירות בישראל בכלל. חוסר הידע הזה נוצל לעתים מאוד לרעה, למרבה הצער, ומספר המקרים שהגיעו אל שולחננו כמחוקק באותה עת היה גדול מאוד" (דברי הכנסת, כרך ג, חוברת י"א, עמ' 3034).


ועוד מדברי ח"כ מרום באותה ישיבה:


"אני רוצה לומר כאן – ניסו לקחת אותנו לאכסניה אחרת, לאכסניה צרכנית של דיני צרכנות, ורק לקבוע שם כלל או שניים שיגנו על הצרכן, כלומר על זה שקונה או מקבל את התיווך, ואנחנו סירבנו. אנחנו סירבנו, כי חשבנו שמקצוע מתווכי מקרקעין הוא מקצוע שהגיעה השעה לתת לו את הכבוד המגיע לו בספר החוקים ולאפשר למתווכי המקרקעין כולם במדינת ישראל להיות תחת אמות מידה שיזקפו את קומתם וגם יהיו בבחינת לחסום פרצה הקוראת למי שהיא קוראת. אני מאוד מכבד את העובדה שהמובילים שבין המתווכים במדינת ישראל אמרו לנו: הבה תחוקקו את העניין הזה, כי אנחנו לא רוצים לסבול מסטיגמות בשל אנשים שנוהגים בחוסר אחריות במקצוע" (ההדגשות אינן במקור – ע.ב.) (שם, בעמ' 3036).


לתכליותיו של חוק המתווכים ניתן ביטוי ביתר שאת בדבריו של ח"כ דוד צוקר, שנאמרו באותה ישיבה:


"שאלת התכלית הוסברה על־ידי חבר הכנסת מירום בגלי העלייה, בעובדה שאכן אנשים רבים סבלו מהונאה, ממסירת פרטים כוזבים. אותם עולים לא יכלו להשתלב במערכת הישראלית והפכו קורבן ומשיסה לשיני המתווכים. אבל הרי כרגע שמענו, שמרבית המתווכים או כל המתווכים הידועים עוסקים בעניין הזה ביושר, בתום לב ובאופן מקצועי. אבל גם אם זוהי תכלית ראויה, להגן על מי שזה עתה בא לחברה הישראלית ואיננו מכיר אותה – האם המסגרת היא חקיקה נפרדת? יצירת גילדה? יצירת איגוד מקצועי?" [שם, בעמ' 3037].

[עוד על תכליתו של חוק המתווכים, ראו את פסק דינו של כבוד השופט י' עמית בע"א 3455/06 (חיפה) דה כהן בע"מ נ' אלון עמרם, סעיפים 9-10 (ניתן ביום 28/8/07); להלן: "עניין דה כהן"].


22. סיכומו של דבר: הפרשנות הסובייקטיבית של חוק המתווכים, כמו גם פרשנותו האובייקטיבית, מובילות למסקנה כי אין תחולה לחוק המתווכים על פעולות תיווך במקרקעין המצויים מחוץ לישראל, לא כל שכן מקום שגם המתווך אינו ישראלי. ממילא, שאלת זכאותה של מיורקה לדמי תיווך אינה מותנית בעמידתה בהוראות חוק המתווכים – בניגוד לנטען על ידי הנתבעים.


מניעות והשתק

23. ואולם, אפילו הגעתי לכלל מסקנה שחוק המתווכים נועד לחול על מצבים כגון דא, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעים. זאת בשל מניעותם מלהישען על החוק ולטעון להחלתו, מחמת מצג משפטי ועובדתי שיצרו כלפי מיורקה; ואפרט.


בהפנותם את בית המשפט להוראות חוק המתווכים, הנתבעים שבו והדגישו את חשיבותו של החוק ואת עובדת היות חלק מהוראותיו קוגנטיות; והם התריעו שאם לא יוחל החוק על העובדות נושא התובענה, הרי שבכך תיפתח פרצה לא ראויה ויתאפשר לתובעים מחו"ל להגיש תביעותיהם בישראל "וללא החלת הרסן שנקבע על ידי המחוקק הישראלי לתביעות מתווכים" [סעיפים 14 ו־15(ד) לסיכום טיעוניהם]. עוד ציינו כי האיסורים הקבועים בחוק המתווכים חלים על מיורקה, ולא על הנתבעים, ומשכך מי שפעל בעוולה במצב דברים זה היא מיורקה [סעיף 16(ב) לסיכום טיעוני הנתבעים].


טענות אלה אינן ראויות. חרדתם של הנתבעים לקדושת הוראות חוק המתווכים לא היוותה עבורם מכשול – עת יזמו את פנייתם המקורית למיורקה בבקשה לקבל ממנה שירותי תיווך. האיסורים והסעיפים הקוגנטיים שבחוק המתווכים אף לא מנעו מהנתבעים לחתום על הסכם השירות עם מיורקה ובגדרו להתחייב לשלם לאחרונה את שכר טרחתה, למקרה של הצלחת איזו מהעסקאות נושא ההסכם. אימת חוק המתווכים גם לא העיבה על נכונותם של הנתבעים לקיים את חלקם בהסכם קנקום כששילמו למיורקה את עמלת התיווך בקשר עם עסקה זו, בהתאם למוסכם בהסכם השירות. בה במידה, הוראות חוק המתווכים לא מנעו מהנתבעים ליהנות משירותי מיורקה ולקבל ממנה מידע על-אודות מספר רב של נכסים, ובכלל זה שני הנכסים נושא התובענה. כן יש ליתן את הדעת על מיהות הצדדים בתובענה דנא: בין יתר עיסוקיה עוסקת חברת לוי ברכישה, בפיתוח ובהכשרה של נכסי נדל"ן במערב אירופה, ומשכך זו מוחזקת כבקיאה בחוק המתווכים ובאיסורים שבצדו (כסברתה) החלים על מתווכים ללא רישיון; ואילו למיורקה אין כל קשר לישראל, ולא סביר לצפות ממנה שתתוודע לדיני התיווך הישראליים.


24. לנוכח האמור, אפילו נמצא שחוק המתווכים נועד לחול על העסקאות נושא התובענה – וכאמור איני סבורה שכך – מנועים הנתבעים מלטעון להחלתו של חוק זה, וזאת בשל השתק מחמת מצג. כך מקום שהנתבעים יצרו מצג של מציאות עובדתית ומשפטית של חוקיות ולגיטימיות הפעולות, ומיורקה מצדה הסתמכה על מצג זה ועקב כך שינתה את מצבה לרעה – קרי העניקה שירות לחברת לוי. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט א' א' לוי:


"ההשתק בו אנו עוסקים הוא השתק מחמת מצג, היינו מקום שצד יוצר כלפי זולתו מצג בדבר קיומו של מצב עובדתי מסוים, ובהסתמך על מצג זה משנה הזולת את מצבו לרעה, יוצר המצג יהיה מנוע מלהעלות טענות, אפילו הן נכונות, הסותרות את המצג שיצר […] אך גם אם אניח, מבלי לפסוק כך, שמציאות משפטית זו נכונה היא, אין בכך להועיל למערערת, באשר זה טבעם של דיני ההשתק; לעולם באים הם בצדה של המציאות המשפטית, אך הם מונעים את ההסתמכות עליה" (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.). [ע"א 6750/99 כלל אינבסטמנט האוס בע"מ נ' בנק מרכנתיל בע"מ, סעיף 9 לפסק דינו (ניתן ביום 27/2/02). ראו גם: בש"א (מחוזי י־ם) 2263/05 ריבוע כחול – ישראל בע"מ רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, סעיפים 23-24 לפסק הדין (ניתן ביום 6/7/05); ת"א (מחוזי ת"א) 2332/06 קל בנין בע"מ נ' גמול חברה להשקעות בע"מ, סעיף 14 לפסק הדין (ניתן ביום 24/1/12)].


וראו מפי המלומד מ' מאוטנר:


"אף מצג של מצב משפטי, בהבדל מחיווי דעה בשאלה משפטית, ייחשב מצג שבכוחו ליצור השתק. מצג יכול להיווצר בכל דרך של העברת מידע: דיבור בעל־פה, כתב, מעשה, התנהגות, שתיקה ומחדל. תנאי מוקדם לכך שייווצר השתק מחמת שתיקה או מחדל הוא שיוצר המצג בשתיקה או במחדל ייחשב כמי שמוטלת עליו חובה כלפי המסתמך על המצג לגלות לו את המצב האמיתי של המציאות." [מ' מאוטנר "'יוצרי סיכונים' ו'נקלעי סיכונים' – הגנתו של המסתמך על מצג הזולת בחקיקה האזרחית החדשה" משפטים טז 92, 107 (1986). על קליטת הדוקטרינה במשפט הישראלי ראו בעמ' 112-114 למאמר זה].


זאת ועוד. הנתבעים נהגו בחוסר תום לב מובהק כאשר מחד גיסא יזמו את פנייתם למיורקה, התחייבו כלפיה בהסכם השירות ונהנו משירותיה (כעולה בבירור מתיאור תמצית העובדות לעיל וכפי שעוד יפורט); ומאידך גיסא שעה שנדרשו לשלם למיורקה את שכרה – ביקשו לחסות תחת חוק המתווכים ולמצוא בו מפלט. במצב דברים זה, יש להחיל את דוקטרינת ההשתק גם מחמת חוסר תום לב. וראו מדברי כבוד השופט מ' אלון:


"בראש מעייניהם של המוכרים דנן עומדת, לדברי בא־כוחם המלומד, הדאגה העמוקה לסדר הציבורי ולתקנת הציבור. בהודעת הערעור שלפנינו מתריעים הם על אכיפת החוזה דנן, הנגוע באי־חוקיות: 'ואם כאלה חוזים יאושרו בבתי המשפט יהיה בכך משום עידוד האזרחים להונות את שלטונות המס ובמקום סדר ציבורי יהיה אי סדר ציבורי ושחיתות'. וברוב צדקנותם משיאים הם עצתם לבית־משפט זה לאמור: 'במשטר הכלכלי כמו שלנו, לאור מוסר התשלומים והמיסים הירוד, כששלטונות המס עושים מאמצים עליונים להגביר את גביית המס ולאכוף על האזרחים הצהרות אמת, אל לו לבית המשפט ליתן ידו לחוזה שנועד להונות את השלטונות'. טענה כזו ונימוקים כאלה בפי המערערים דנן הם בבחינת 'טובל ושרץ בידו'. לא אחת נאמר, וחזר ונאמר בבית־משפט זה, כי תקנת הציבור מחייבת, בראש ובראשונה, שאדם יכבד הסכם והתחייבות, שקיבל על עצמו ברצון חופשי, בידיעה ברורה ובהבנה מלאה של פרטי העיסקה. המערערים דנן עשו ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע ביסוד מוסד זה של כיבוד החוק, ומשכלו כל הקיצין, ודבר זה לא עלה בידם, טרחו ומצאו, כי ההסכם דנן נגוע הוא באי־חוקיות. ומשמצאו כך, מבקשים הם לבוא על מטרתם ולהתחמק מלמלא אחר ההסכם שבאו עליו, מתוך שדואגים הם, כביכול, שמא חס ושלום יבולע לסדר הציבורי הטוב באכיפת הסכם, הנגוע באי־חוקיות. התנהגות זו של המוכרים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מחייבים את בית המשפט במשנה זהירות בבואו לדון בטענתם זו בדבר אי־אכיפת החוזה." [ע"א 533/80 אדרעי נ' גדליהו, פ"ד לו(4) 281, 291 (1982). ראו גם: ע"א 1804/05 אהוד אלוני נ' פקיד שומה כפר סבא, פסק דינה של כבוד השופטת א' חיות (ניתן ביום 31/1/08); רע"א 2413/02 לוקרנו חברה להשקעות בע"מ נ' קבוצת כנרת – אגודה שיתופית חקלאית, פ"ד נח(2) 889, 899-900 (2004)].


25. נמצאנו למדים, אפוא, כי חוק המתווכים אינו חל על עסקאות נויס ופולקסוואגן; וכי גם אלמלא כן – הנתבעים מושתקים מלטעון אחרת.


יוער בנקודה זו כי לא אחת בתי המשפט הדגישו שיש לנקוט זהירות בדיון בחוק המתווכים כאשר פרשנותו עשויה להוביל להכרה בזכות התובע לדמי תיווך, חרף העובדה שלא נתקיימו דרישות החוק. כך, בפסק דין שבו נדרש לנושא העיר כבוד השופט ר' סוקול כי יש להיזהר בהכרה בעילות תביעה החלופיות לחוק המתווכים, וזאת מחשש לרוקנו מכל תוכן; ובין השאר לנוכח חשיבותם ההרתעתית של הסעיפים הדנים בזכאות המתווך לדמי תיווך [ראו סעיף 8 לעניין דה כהן; ראו גם: ע"א (ת"א) 3252/05 יחיאל טרכטנברג נ' אפריקה ישראל מגורים בע"מ, סעיפים 36-41 לפסק דינו של כבוד השופט ד"ר ק' ורדי וסעיף 14 לפסק דינו של כבוד השופט י' שנלר (ניתן ביום 28/5/08)]. יצוין עוד כי בית המשפט העליון הותיר בצריך עיון את השאלה מה דינו של הסכם תיווך שאינו עומד בתנאי חוק המתווכים – תוך שהוא מדגיש, מחד גיסא, את חשיבות מימוש תכליתו של חוק המתווכים; ומאידך גיסא מביע עמדה כי אין לאפשר לנתבעים להיתלות בו במטרה להתחמק מקיום התחייבויות ו"לפתוח פתח לרמאים להתחמק מחבות באופן 'מתוחכם'" [רע"א 6519/09 חסקל נ' אוסדיטשר, סעיפים יג-יד להחלטה של כבוד השופט א' רובינשטיין (ניתן ביום 26/1/10)].


אלא שהחששות האמורים אינם מתעוררים בפרשה דנא, שכן כפי שבואר בהרחבה לעיל, חוק המתווכים כלל לא נועד לחול על פעולות התיווך נושא התובענה. ומכאן, שאין במסקנה בדבר אי תחולתו בנסיבות כגון דא כדי לפגוע בתכליתו ההרתעתית של חוק זה.


בהינתן כל האמור, עדיין נותר לברר את זכאותה הנטענת של מיורקה לדמי תיווך כנטען על ידה.


עסקת נויס

26. הנתבעים טענו בסעיפים 16 ו־30(י) לכתב ההגנה כי מיורקה לא זכאית לדמי תיווך בקשר עם עסקת נויס משום שנכס זה לא נזכר בהסכם השירות (המצוטט בסעיף 5 לעיל); ובכך לא קיימה את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק המתווכים ובתקנה 1 לתקנות המתווכים. עוד טענו שמיורקה לא הייתה הגורם היעיל לכריתת העסקה (סעיף 30(יג) לכתב ההגנה). אלא שנתברר כי בפי הנתבעים דבר והיפוכו, כאשר עזרא לוי מציין בסעיף 33(ב) לתצהירו שמיורקה שימשה מתווכת יעילה בפועל בעסקת נויס וסייעה לקשירת העסקה. דברים אלה שנאמרו בתצהירו גם בוארו ונתאשרו בחקירתו, ומכלל חומר הראיות לא נותר בי ספק כי אמנם כך (עמ' 77, ש' 24 עד עמ' 78, ש' 22).


על כן, ומשנקבע כי חוק המתווכים לא חל בענייננו – איני נדרשת לבחון את סוגיית הכתב על רקע הוראות חוק המתווכים והתקנות מכוחו. עם זאת אציין כי הוברר שגם "דרישת הכתב", לו הייתה, התקיימה בנסיבות העניין. אמנם לא ניתן לקבל את טענת מיורקה כי הדרישה התמלאה עוד בגדרי הסכם השירות – הואיל והסכם זה מתייחס לנכסים ספציפיים, ונכס נויס אינו נזכר שם; ולשונו מתוחמת. ואולם, דרישת הכתב התקיימה במסגרת הודעת דוא"ל מאת גולדסמית' לאשנדורף מיום 2/4/07 (סעיף 43 לתצהיר גולדסמית'; ומוצג 22 למוצגי מיורקה). בדוא"ל זה נשלחו פרטי הנכס מאת גולדסמית' מטעם מיורקה לאשנדורף מטעם הנתבעים; ובמסגרתו נכלל גם התנאי הסטנדרטי של מיורקה לעניין תשלום דמי תיווך – 3% משווי העסקה בצירוף מיסים בעת חתימה על הסכם רכישה בפני נוטריון. המייל מיום 2/4/07 צורף פעם נוספת להודעת דוא"ל מיום 17/4/07 מאת מיורקה שבה עודכן אשנדורף כי עלה בידי ספינר, שותפו של גולדסמית', להפחית את מחיר העסקה (מוצג 25 למוצגי מיורקה). בסופו של יום ובתיווכה של מיורקה, נקשר הסכם הרכישה של עסקת נויס לרכישת הנכס בידי חברת לוי בסכום של 2.55 מיליון אירו, והוא נחתם בפני נוטריון ביום 7/6/07 (מוצג 23 למוצגי מיורקה).


27. הנתבעים מודים, כאמור, שמיורקה שימשה "גורם יעיל" בעסקת נויס; ואולם הם מבקשים להתנער מחובתם לשאת בתשלום דמי תיווך באמתלות כאלה ואחרות, שלא נמצא להן ביסוס. כך, בין היתר, נטען כי היה על מיורקה לסייע בהשגת מימון לעסקת נויס; וכי היא לא עשתה כן. אלא ששירותי התיווך של מיורקה לא כללו התחייבות כלשהי לסיוע ממין זה. אין ל"תניית המימון" זכר בהתכתבות הענפה שהתקיימה בין הצדדים; ועסקינן בטענה בעל-פה, שבקשר עם עסקת נויס הועלתה לראשונה מצד הנתבעים בתצהירו של עזרא לוי, ולא נמצאו לה כל תימוכין. הטענה גם אינה מתיישבת עם התנהלות הצדדים. כך, גור – שהוצגה כמי שאחראית מטעם הנתבעים לכל "נושא ההתקשרות עם בנקים בחו"ל כדי לקבל ליווי פיננסי לעסקאות" (סעיף 8 לתצהירה) – אישרה בעדותה כי הנתבעים מעולם לא עדכנו אותה בדבר קיומה של התחייבות מצד מיורקה לסייע במימון (עמ' 58, ש' 21 עד עמ' 59, ש' 4); וניתן להסיק מכך שהתחייבות כזאת לא הייתה. למעלה מן הצורך ייאמר כי גם לא הוכח שהנתבעים נזקקו לסיוע במימון עסקת נויס, וממילא לא שהסתמכו על מיורקה לצורך השגתו.


ואמנם, בחקירתו הודה עזרא לוי – בניגוד לעמדת הנתבעים קודם לכן – כי ה"ויכוח" הוא על גובה שכר הטרחה המגיע למיורקה בגין עסקת נויס, ולא על כך שמגיע שכר (עמ' 78, ש' 24 עד עמ' 79, ש' 5). בהקשר זה טענו הנתבעים כי לא הוסכם עם מיורקה על גובה עמלת התיווך. ואולם הנתבעים אינם יכולים להישמע בטענה זו, שעה שבכל התכתובת הענפה שבין הצדדים ועל גבי כל הודעת דוא"ל שיצאה מאיתה ובשמה, שבה מיורקה והדגישה את תנאי התיווך; ואילו הנתבעים מצדם מעולם לא חלקו על כך. ויוזכר שבעסקת קנקום, שקדמה לעסקת נויס ושבה אף היה סכום העסקה גבוה מזה של עסקת נויס, שילמה חברת לוי (באמצעות יורו גלוב) דמי תיווך בשיעור של 3% משווי העסקה בצירוף מיסים; ואילו בגין עסקת נויס מיאנה לשלם את דמי התיווך בטענות מטענות שונות – כגון תחולת חוק המתווכים ואי עמידת מיורקה בתנאיו, אי סיוע במימון, וכיוצא באלה טענות שכולן נתבררו כחסרות יסוד.


בהינתן כל האמור, שומה על חברת לוי לשלם למיורקה 495,231 ₪, שהם 3% משווי עסקת נויס בתוספת מס, לפי שער האירו במועד העסקה. לסכום זה ייתוספו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה – כפי שעתרה מיורקה – ועד התשלום בפועל.


עסקת פולקסוואגן

המחאת הזכות

28. בגדרי נספח י לכתב התביעה צירפה מיורקה שני מסמכים שתכליתם להמחות את זכותה של מיורקה לקבלת דמי תיווך בקשר עם עסקת פולקסוואגן, לידי חברה בשם Chena Marketing AG (להלן: "Chena") ולידי ספינר, וחשבוניות בהתאם (להלן ביחד: כתבי המחאת הזכות"; צורפו גם כמוצג 102 למוצגי מיורקה). כתבי המחאת הזכות נערכו ביום 6/9/07. במכתב לוואי שצורף להם ציין גולדסמית' בשם מיורקה כי הדבר נעשה מטעמים אדמיניסטרטיביים – וכי אם חברת לוי תבקש זאת, מיורקה תבטל את החשבוניות כאמור ותשלח תחתיהן חשבונית על שמה. הנתבעים טענו בכתב הגנתם ובבקשה לדחיית התביעה על הסף בבש"א 9457/08, כי עם המחאת הזכות לא נותרה בידי מיורקה זכות תביעה נגדם. אלא שכבר בכתב התביעה ציינה מיורקה כי המחאת הזכות בוטלה; ולתגובה לבקשה צירפה מסמכי ביטול של כתבי המחאת הזכות, בצירוף אישור הנמחים, ספינר ו־Chena, לפעולת הביטול (להלן ביחד: "כתבי הביטול"; נספחים A ו־B לתגובה לבקשה; צורפו גם כמוצג 106 למוצגי מיורקה). כתבי הביטול והאישורים כאמור נערכו בחודש מרץ 2008.


בנסיבות אלה, לכאורה אין עוד צורך להיכנס לשאלת טיבם ומהותם של כתבי המחאת הזכות והטעמים שהנחו את מיורקה לערוך אותם מלכתחילה, משהעניין אינו רלוונטי לתובענה. ואולם בסיכום טיעוניהם פקפקו הנתבעים באותנטיות של כתבי הביטול. כך, בציינם בין השאר כי היה על מיורקה להציג את מסמכי המקור ולא העתקים צילומיים שלהם. אלא שהטענה הועלתה בראשונה בסיכומים, וכבר בשל כך אין לשעות לה. ולא רק זאת, כי אם גם כתבי המחאת הזכות שצורפו לכתב התביעה לא הוגשו בגרסתם המקורית; ומשכך איני רואה לבכר את הראשונים על פני האחרונים. יוסף עוד, ולמעלה מן הצורך, כי גם אין חשש שהנמחים על פי כתבי המחאת הזכות – שבוטלו כאמור – יבואו בדרישות לנתבעים בעתיד. זאת, משהוברר כי הן גולדסמית' שעומד מאחורי Chena, הן ספינר – שהעידו מטעם מיורקה – הצהירו כי ההמחאה בוטלה.


לנוכח כל האמור, טענת הנתבעים לעניין תוקפה של המחאת הזכות – נדחית.


התנאים לזכאות לדמי תיווך

29. כמבואר לעיל, בנסיבות העניין אין תחולה לחוק המתווכים; ומשכך מיורקה אינה נדרשת להחזיק ברישיון ישראלי לעסוק בתיווך במקרקעין או למלא אחר תנאים אחרים שהחוק מציב. אולם אין בכך כדי לפטור מהצורך לבחון את פעולת התיווך במבחנים מהותיים המנחים את בתי המשפט בישראל משכבר הימים, באשר ככל שעסקינן בעסקת פולקסוואגן עמדתם של הנתבעים היא שלא קמה זכותה של מיורקה לדמי תיווך כלשהם.


הפסיקה קבעה שני מבחנים עיקריים לבירור שאלת זכאות לדמי תיווך במקרקעין:


"א) אם נקשר בין המוכר לבין מי שטוען לדמי-התיווך או בין הקונה לבין המתווך או בין שלשתם, הסכם ממנו משתמע, במפורש או מכללא, כי מתבקשת פעולת תיווך.

ב) אם פעולתו של המתווך היתה הגורם היעיל אשר הוא שהביא להתקשרותם של הצדדים לעסקה, בה תיווך המתווך" (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.). [ע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' ביר, כמנהלת עזבון המנוח טוביה ביר ז"ל, פ"ד מח(3) 116, 122-123 (1994), להלן: "עניין מוסקוביץ"; ראו עוד: ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ, סעיף 17 לפסק הדין (ניתן ביום 4/2/09), להלן: "עניין אינטגרציה"].


בענייננו הנתבעים אינם מתכחשים לעובדת קיומו של הסכם לקבלת שירותי תיווך (המבחן הראשון בעניין מוסקוביץ) – הוא הסכם השירות, כהגדרתו לעיל. אלא שהם משליכים את יהבם על המבחן השני: לשיטתם מיורקה לא קיימה את מלוא התחייבויותיה לפי ההסכם ולא היוותה את הגורם היעיל שהביא לכריתת עסקת פולקסוואגן.


ובמה דברים אמורים?

הנתבעים טוענים כי מיורקה הציגה מצג כלפי עזרא לוי ו"הבטיחה מילולית" כי היא תעניק לחברת לוי שירות שיהיה "רחב מתיווך שגרתי" ותגרום לסגירה "מהירה ויעילה מאוד" של העסקאות נושא הסכם השירות. עוד נטען כי מיורקה הצהירה שבזכות קשריה תוכל לסייע לחברת לוי בהשגת מימון החיוני לעסקת פולקסוואגן [סעיף 4(ב) לתצהיר עזרא לוי ועמ' 72, ש' 24-26; עמ' 73, ש' 14-16 לחקירתו]. לטענתם של הנתבעים, התחייבויות אלה ניתנו ולא קוימו.


מעמדו של אשנדורף

30. טרם שאתייחס לגופם של דברים, אעיר תחילה לעניין מעמדו ותפקידו של אשנדורף בפרשה. בתצהירו של עזרא לוי ובעדותו, הלה מתכחש להיות אשנדורף נציגה ושליחה של חברת לוי (סעיף 5 לתצהיר; עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 17-20; עמ' 70, ש' 11-12; עמ' 84, ש' 3-5). אלא שלגרסה זו לא היה כל ביטוי בכתב ההגנה, וזאת חרף העובדה שבכתב התביעה נטען מפורשות כי אשנדורף ייצג את חברת לוי והיה בר סמכא לחייבה. בהקשר זה, מיורקה אף ציינה כי אשנדורף הודה בכך שהייתה זו היא אשר תיווכה בעסקאות נויס ופולקסוואגן – ודברים אלה לא הוכחשו בכתב ההגנה, משלא נמצאה בו אלא הכחשה כללית וגורפת של כתב התביעה. מדובר אפוא בטענה כבושה ובהרחבת חזית אסורה, וכבר בשל כך אין לקבלה.


יתר על כן, עמדה חדשה זו של הנתבעים, המתכחשת למעמדו של אשנדורף כמי שייצג את חברת לוי, מנוגדת לאופן שבו הנתבעים עצמם תפסו את תפקידו בזמן אמת. מן התכתובת הענפה שבין הצדדים והתנהגותם לאורך כל הדרך ועד לסגירת העסקאות, עולה באופן ברור כי אשנדורף שימש נציגה של חברת לוי כלפי מיורקה. כך הציג את עצמו וכך התייחסו אליו הנתבעים. אשנדורף היה איש הקשר של הנתבעים בנוגע לעסקאות; הוא נכח בשורה של מפגשים שנתקיימו בין המוכרים לקונים ודרכו תיאמה מיורקה את המשך קידומן. כך, לדוגמה, רק מששלח גולדסמית' לאשנדורף הודעת דוא"ל ביום 12/3/07 ובגדרה דרש לערוך הסכם תיווך בכתב – ניסחה חברת לוי את הסכם השירות, בהתאם לתנאי גולדסמית'. כן למקרא התכתובת שניהלה מיורקה עם אשנדורף בדוא"ל, ובשים לב לדינמיקה של קידום העסקאות לעבר מימושן שנלמדת מהודעות דוא"ל אלה, מתחוורת תמונה ברורה של היות אשנדורף נציג חברת לוי ומי שפועל מטעמה בעסקאות נושא התובענה. עוד יצוין שלבד מהחזקה שלפיה אשנדורף, בהיותו נציגה ושלוחה של חברת לוי בעסקאות, העביר לידי שולחיו את כל המידע שקיבל מאת מיורקה; נתברר כי אשנדורף גם התחייב לעשות כן במסגרת הסכם למתן שירותים שבו התקשר עם חברת לוי (סעיף 1.2.2 להסכם; סומן נ/6).


יצוין גם שהתכחשות הנתבעים למעמדו של אשנדורף בעסקת פולקסוואגן אינה עולה בקנה אחד עם גרסתם בקשר עם עסקת נויס: כעולה מהראיות, דרך פעולתם של הנתבעים בשתי העסקאות הייתה זהה, ובשתיהן שימש אשנדורף כנציגם כלפי מיורקה. אמנם עסקת פולקסוואגן הייתה מורכבת מקודמתה – כפי שעוד יבואר – ואולם אין בכך כדי לשנות ממעמדו של אשנדורף כנציג הנתבעים במערכת היחסים שלהם עם מיורקה. וכך העיד עזרא לוי ביחס לעסקת נויס:


"היא (מיורקה – ע.ב.) היתה מעורבת באופן מלא. 90% מהמיילים שהראו לי במסגרת התביעה כאן זו הייתה התכתבות בקשר לנויס" (עמ' 78, ש' 1-2).


ויבואר כי "המיילים" שאליהם התייחס עזרא לוי היו בעיקרם הודעות דוא"ל שהוחלפו עם אשנדורף כנציג הנתבעים. משכך, גם לנוכח הודאה זו במעמדו של אשנדורף בעסקת נויס, אין ממש בהתכחשות המאוחרת של הנתבעים לעניין מעמדו בעסקת פולקסוואגן. סיכומו של דבר – לא נותר בי ספק כי אשנדורף שימש נציגם של הנתבעים בכל הקשור לעסקאות נושא התובענה; וכפועל יוצא מכך, כל העברת מידע שנוהלה בין אשנדורף לבין מיורקה הייתה על דעת הנתבעים והיא מחייבת אותם.


31. לנוכח האמור ומכלול הראיות בתיק, ברי כי עדותו של אשנדורף הייתה מסייעת עד מאוד לבירור העובדות; אולם הוא לא הובא להעיד. בסיכום טיעוניו ביקש כל אחד מהצדדים לזקוף את אי העדתו לחובת הצד שכנגד. דא עקא, שגולדסמית' הבהיר לעניין זה, בסעיף 107 לתצהירו, כי לדברי אשנדורף הנתבעים איימו עליו פן יסייע למיורקה בתביעתה. ואילו הנתבעים לא מצאו לנכון להביאו לעדות, ולו כדי להפריך טענות והאשמות כה חמורות. לעמדת הנתבעים, לא היה להם כל צורך להזמין את אשנדורף לעדות לנוכח העובדה שהנטל הוא על מיורקה להוכיח את תביעתה – בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה (סעיף 77 לסיכום טיעוניהם). אלא שטיעון זה אינו יכול לעמוד בנסיבות המקרה. כך, כבר משום העובדה שמסכת הראיות אשר נגולה לפני בית המשפט תומכת בעמדת מיורקה, לעניין זכאותה לדמי תיווך – כפי שעולה מהדיון עד כה וכפי שעוד יפורט. במצב דברים זה, נטל הבאת הראיות להוכיח אחרת מוטל על הנתבעים, הגם שנטל השכנוע בתיק היה ונותר על מיורקה. וגם אם לעדות אשנדורף נודעת רלוונטיות לגרסת מיורקה, בולטת מרכזיותה של עדות זו לשם תמיכה בגרסתם של הנתבעים. לפיכך וכאשר מצד אחד מיורקה הצהירה כי אין באפשרותה להעיד את אשנדורף בנסיבות שפירטה; ומצד שני עסקינן במי ששימש נציגה של חברת לוי, כפי שכבר הוברר, ולכאורה הוא עד שבהישג ידה – יש לזקוף את אי העדתו לחובת הנתבעים; ומשלא ניתן כל הסבר סביר להימנעותם מהבאתו כעד, ניתן להסיק שאילו העיד הייתה עדותו תומכת בגרסת מיורקה. [ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659 (1991); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006), סעיף 53 לפסק הדין; ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף כג לפסק הדין (ניתן ביום 2/12/09)].


מימון העסקה

32. כאמור, הנתבעים טוענים שמיורקה התחייבה לא רק להפגיש בינם לבין מוכרי נכס פולקסוואגן, כי אם גם לסייע בידם בהשגת מימון לעסקה. אלא שלגרסה זו לא הוצגו תימוכין בראיות. זאת, פרט לעדותו של עזרא לוי, שנותרה בבדידותה ולא הייתה משכנעת. אין לה עיגון בהסכם השירות ואף לא בתכתובת הענפה שבין הצדדים.


עיון בהסכם השירות שבגדרו התחייבה חברת לוי לשלם למיורקה את שכר טרחתה, בין השאר בגין עסקת פולקסוואגן – אינו מלמד, ולו במשתמע, על כוונת הצדדים לכלול בהסכם את נושא המימון. ודוק: רכישת נכס פולקסוואגן הוערכה מראשיתה כעסקה בהיקף כספי ניכר (כ־50 מיליון אירו), ומשכך שאלת מימונה בוודאי לא הייתה זניחה. אילו הוסכם בין מיורקה לחברת לוי על תנאי כאמור של סיוע בהשגת מימון, לא מתקבל על הדעת שתנאי כה מהותי לא היה מוצא ביטויו בכתב. ואולם כזה לא נמצא – לא בהסכם השירות ולא במסמך אחר כלשהו.


על היעדר הסכמה כאמור מלמדת גם דרך פנייתו של אשנדורף לגולדסמית', בהודעת דוא"ל מיום 18/6/07 (המצוטטת בסעיף 11 לעיל). ברור למקרא ההודעה שזו נוסחה בלשון של בקשה לסייע, ובשום אופן לא כדרישה לפעול במסגרת התחייבות חוזית. גם אמינה עליי עדותו של ספינר, שפירט כי בפגישה מיום 21/3/07 הסב את תשומת לבו של עזרא לוי לשאלת מימון העסקה, אלא שזה ביקשוֹ שלא להתערב בנושא (עמ' 20, ש' 5-6).


זאת ועוד: גולדסמית' ניהל תכתובת, בנושאים הנוגעים לשכר טרחתה של מיורקה, עם אשנדורף ועם גור. גור היא בעלת מיומנות חשבונאית ופיננסית, היא נושאת כאמור משרה בכירה בחברת לוי והיא משמשת דירקטורית ביורו גלוב (עמ' 55-56 לפרוטוקול). בהודעת דוא"ל מיום 18/7/07 מאת אשנדורף לספינר, נאמר כי גור משמשת כמנהלת הכספים (CFO) בחברת לוי (מוצג 49 למוצגי מיורקה); ומתוקף מעמדה וכישוריה היא מטפלת, בין היתר, בנושאי מימון של עסקאות בחברה (סעיף 8 לתצהירה). לו הוסכם בין חברת לוי למיורקה על התחייבות האחרונה לסייע בהשגת המימון, סביר היה לצפות כי גור תדע על כך מתוקף תפקידה ותקיים תקשורת בעניין עם מיורקה. אלא שהוברר כי עזרא לוי מעולם לא שוחח עם גור על נושא זה ולא ביקש ממנה לפנות למיורקה (עמ' 58, ש' 24 עד עמ' 59, ש' 4). סיכומו של דבר: טענת הנתבעים לקיומו של תנאי נוסף לזכאות לדמי התיווך שפורטו בהסכם השירות, והוא סיוע בהשגת מימון פיננסי לעסקת פולקסוואגן – היא טענה בעל-פה נגד שורה ארוכה של מסמכים בכתב (הסכם השירות והתכתובת הענפה). טענה זו לא נתמכה בכל ראיה ולא הוכחה.


33. יוער בנקודה זו, כי בזמן אמת חברת לוי לא התכחשה לחובתה לתשלום דמי תיווך בגין עסקת פולקסוואגן, ואף לא בקשר עם עסקת נויס שנדונה לעיל. מתכתובת שהתנהלה בספטמבר 2007 בין גור לבין גולדסמית', בנוגע לתשלום עבור עסקאות אלה, עולה כי גור נתנה הנחיות למיורקה להנפיק מחדש את החשבוניות שהאחרונה שלחה קודם לכן. זאת, לאחר שיחה שקיימה גור לדבריה עם עזרא לוי, שבו הוא מצידו הנחה אותה להורות למיורקה כיצד להנפיק את החשבוניות – על שם חברה גרמנית ביחס לעסקת נויס; ועל שם שתי חברות הולנדיות ביחס לעסקת פולקסוואגן, תוך מתן הנחייה לפצל את שכרה של מיורקה בין שתי החברות הללו (התכתובת צורפה במסגרת מוצג 103 למוצגי מיורקה).


הנתבעים מצידם לא הציגו כל הסבר או גרסה משלהם, הכיצד תכתובת זו שהתנהלה בין הצדדים מתיישבת עם התכחשותם המאוחרת לחבותה של חברת לוי לשאת בתשלום דמי תיווך למיורקה בקשר עם עסקאות נויס ופולקסוואגן. זאת למעט נסיונם של הנתבעים להתנער מן התכתובת בטענה שאינה מחייבת אותם, ותוך שהם מבקשים להמעיט ממעמדה של גור לצורך העניין; וכאשר גור מצידה הצהירה כי ההתכתבות כאמור לא התייחסה אלא לאספקטים הטכניים של דרישות התשלום. טענות אלה של הנתבעים מעוררות תהיות ורחוקות מלשכנע – ועם זאת לא ראיתי מקום להכריע בעניין נויס על יסוד תכתובת זו, ולא אעשה כן גם בקשר עם עסקת פולקסוואגן; שכן אף שיש בתכתובת כאמור כדי לתמוך בגרסת מיורקה, לא די בכך.


תרומתה של מיורקה לעסקת פולקסוואגן

34. האם מיורקה הייתה הגורם היעיל להתקשרות? בעניין מוסקוביץ נמצא רשימה של שיקולים הצריכים להכרעה בשאלה זו (שם, בעמ' 123-124). בענייננו – קיים דמיון רב בין ההצעה המקורית בגין נכס פולקסוואגן, שפירוטה הובא בגדרי הודעת הדוא"ל מאת גולדסמית' לאשנדורף ביום 12/3/07 (ראו סעיף 8 לעיל), לבין המחיר שבו נסגרה עסקת פולקסוואגן. המחיר הנקוב שם היה 50 מיליון אירו; וכפי שהוברר, בפועל עמד שוויה הכולל של העסקה על סכום זה בקירוב.


הנתבעים טענו בתצהירים מטעמם שספינר הציג את האברל כבעלים הבלעדי של נכס פולקסוואגן (סעיפים 8-9 לתצהיר עזרא לוי); אלא שנתברר כי לוטה, בתו של האברל, והאנס פאבסט, בנה של לוטה, הערימו קשיים על המשא ומתן וגרמו להתמשכותו [סעיף 14 לתצהיר עזרא לוי; סעיפים 9(א-ג) ו־13 לתצהיר ניקלאס]. ואולם טענה זו נסתרת בהודעת דוא"ל מוקדמת מיום 12/3/07. בגדרה הביא גולדסמית' לידיעת אשנדורף את חלוקת האחזקות בנכס פולקסוואגן, לפי שיעור אחזקותיהם של כל אחד מבני המשפחה, ואף ציין כי האנס פאבסט אינו מעוניין למכור את חלקו. דברים אלה – חוסר הוודאות שליווה את עסקת פולקסוואגן ושמיורקה לא ניסתה להסתירו מהנתבעים – מתאשרים לנוכח הסכם העקרונות מיום 21/3/07, שקבע חלופה שלפיה ככל שלוטה תסרב למכור את חלקה בנכס, עזרא לוי יהא רשאי לרכוש את חלקו של האברל בלבד (מוצג 69 למוצגי מיורקה). המצג שהציגה מיורקה ביטא נאמנה את המצב בשטח, וככל שחברת לוי התעקשה וביקשה לרכוש גם את חלקם של לוטה ובנה, ובעקבות זאת נתארך המשא ומתן – אין בכך כדי לגרוע מתרומת מיורקה לרכישת הנכס בסופו של דבר.


35. עולה בבירור מכלל חומר הראיות כי מיורקה הייתה פעילה עד מאוד בהבאת הצדדים לכדי מימוש הרכישה. פועלה בא לידי ביטוי באיתור הנכס, בהפגשה בין הצדדים, בתיאום פגישות ובהשתתפות בהן, בעריכת בדיקות, בניסוח של מסמכים, ובניסיון לסייע בהשגת מימון לעסקה – אף שלא הייתה מחויבת לכך (עיקרי העובדות פורטו בסעיפים 8-11 לעיל). בסיכום טיעוניהם ערכו הנתבעים הבחנה בין תרומתו של גולדסמית' לזו של ספינר לעסקאות נושא התובענה, כשהם מבקשים לנתק בין קשריו של ספינר בשוק הנדל"ן הגרמני והיכרותו עם המוכרים בעסקאות לבין תרומתו של גולדסמית'; ומטעימים שאין לספינר יריבות איתם [סעיפים 30(ב) ו־30(ו-ז)]. אלא שמדובר בהפרדה מלאכותית ובטענה מיתממת שאין בה ממש. ויוזכר כי כבר מלכתחילה גולדסמית' הציג את ספינר כשותפו בעסקאות עם חברת לוי, עוד בהודעת הדוא"ל הראשונה ששלח לאשנדורף ביום 8/3/07 (ראו סעיף 3 לעיל).


על פי ההלכה הפסוקה, רשימת השיקולים המנחים לעניין בחינתה של פעולת תיווך אינה רשימה סגורה (עניין מוסקוביץ, בעמ' 124). בהקשר זה יודגש כי עובדת איתורו של נכס פולקסוואגן והפגשתם של הרוכשים והמוכרים היא מכרעת בנסיבות העניין; ואבאר. מיורקה ציינה מראשית ההליך כי עיסוקה בתיווך בנכסי מקרקעין ייחודיים ואטרקטיביים, וזאת בזכות קשריה; וכי שכרה – 3% משוויה של עסקה בצירוף מיסים – מקובל בעסקאות מסוג זה (סעיפים 4 ו־8 לכתב התביעה). הנתבעים לא עשו כל ניסיון לסתור דברים אלה בכתב הגנתם ובתצהיריהם. הדברים גם נתמכים בראיות מזמן אמת: כאמור לעיל, בהודעת דוא"ל מיום 8/3/07 הסביר גולדסמית' לאשנדורף על קשריו הייחודיים של שותפו ספינר בגרמניה, ושכתוצאה מכך ביכולתם לאתר נכסים המצויים "מחוץ לשוק" (off market).


מידת התרומה המצופה ממיורקה לעסקה עולה גם מלשונו של הסכם השירות, שקבע כי במקרה של רכישת הנכסים (of the Assets" "purchase), ובהם נכס פולקסוואגן, חברת לוי תשלם את דמי התיווך. על פי הפשט של הטקסט, כל שעניין את חברת לוי שעה שערכה את הסכם השירות, הוא שהעסקאות יתממשו. נוסח בלתי מסויג זה, ושעה שמדובר בנכסים ייחודיים – קרי: נכסים שהמידע על אודותיהם אינו ניתן להשגה בנקל – מלמד כי עצם ההפגשה עם המוכרים, כריתתה ומימושה של העסקה בסופו של יום, בלא כל תנאי נוסף, נתפסו בעיני הנתבעים כפעולת תיווך שהיא בבחינת הגורם היעיל לעסקה (השוו: עניין אינטגרציה, סעיף 17 לפסק הדין).


בהינתן כל האמור, נמצא שתרומתה של מיורקה למימוש עסקת פולקסוואגן הייתה רבה, וכי היא הייתה הגורם היעיל להתקשרות. בכך קמה זכותה לדמי תיווך, על פי המוסכם בין הצדדים, בסך של 8,477,906 ₪ – שהם 3% משווי העסקה בתוספת מס, לפי שער האירו במועד העסקה. לסכום זה ייתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה – כפי שעתרה מיורקה – ועד התשלום בפועל.


קיזוז

36. לטענת הנתבעים מיורקה מיאנה להמציא לידיהם חשבונית מס הולמת בגין עמלת התיווך שקיבלה בעקבות עסקת קנקום, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק כספי – משהם לא קיבלו החזר מע"מ בקשר עם ההוצאה. כנטען, גור ביקשה מגולדסמית' כי יערוך שינויים בחשבונית המס שהונפקה בגין העמלה שקיבלה מיורקה בגין עסקת קנקום; אלא שגולדסמית' לא שעה לבקשותיה הרבות [סעיפים 10(ד-ה) לתצהיר גור]. כך, גור פירטה בעדותה כי תחילה ביקשה שגולדסמית' ישנה את שם החברה שאליה מופנית חשבונית המס; ושגולדסמית' מילא אחר בקשתה (להלן: "הבקשה הראשונה"; עמ' 59 לפרוטוקול, ש' 27-25). ואולם, לגרסת גור, היא הפנתה בקשה נוספת לגולדסמית': לשנות את שם החברה שממנה הוצאה חשבונית המס. ולטענת גור, גולדסמית' לא נענה לבקשה זו (להלן: "הבקשה הנוספת"; עמ' 59 לפרוטוקול ש' 27 עד עמ' 60 ש' 4).


עיון בתכתובת שהתנהלה בין גור לגולדסמית' (ובפרט במוצגים 122 ו-103 למוצגי מיורקה) מלמד על קיומה של הבקשה הראשונה; ואינו מלמד על קיומה של הבקשה הנוספת. לאור אופי ההתכתבות העניינית והמפורטת שנוהלה בין גור לגולדסמית', אין זה סביר שלא ניתן כל ביטוי בכתובים לעצם קיומה של הבקשה הנוספת – אילו הייתה כזו. במצב דברים זה לא ברור מה היו "נסיונותיה" של גור, כלשונה, לקבל מאת גולדסמית' התייחסות לבקשה הנוספת [סעיף 10(ה) לתצהיר גור]. בעדותה גור ניסתה להסביר שהטיפול בבקשה הנוספת נעשה בעל-פה בלבד (עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 5-14) ;ואולם מהטעמים המפורטים לעיל איני נותנת אמון בהסבר זה. משכך, טענת הקיזוז נדחית.


תביעה אישית נגד עזרא לוי

37. כאמור, לשיטת מיורקה עזרא לוי היה צד באופן ישיר להסכמים שלטענתה נכרתו בקשר עם העסקאות נושא התובענה; ואף התחייב ביחד עם חברת לוי כי ישולמו למיורקה דמי התיווך. בכך מכוונת מיורקה לעובדה שחתימתו של עזרא לוי כשהיא לבדה מצויה על גבי הסכם העקרונות (מוצג 69 למוצגי מיורקה) ועל זכרון הדברים ת/71-ת/71א) שנערכו בקשר עם עסקת פולקסוואגן; וכן להתנהלותו חסרת תום הלב של עזרא לוי, כנטען, בכל הקשור בתשלום שכרה הן בקשר עם עסקת נויס והן בקשר עם עסקת פולקסוואגן. ויוזכר, אגב טענות אלה, כי אין מחלוקת שהעסקאות כאמור נקשרו עם חברת לוי.


ההלכה שמורה אותנו לעניין הטלת אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה נקבעה בשורה של פסקי דין, ובראשם ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, [פ"ד מח(5) 661 (1994); (להלן: "עניין צוק אור")]. כעולה מהפסיקה, קיימת הבחנה מהותית בין הטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית שנובעת מהתחייבות חוזית. וראו מפי כבוד הנשיא מ' שמגר בעניין צוק אור:


"חשיבות מיוחדת נודעת להטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית חוזית. הבחנה זו נובעת מאופיה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה[…] הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו – התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה) […]שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני־חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)" (שם, בעמוד 698-699)." [ההדגשות אינן במקור – ע.ב.]


בית המשפט העליון חזר על הלכת צוק אור לעניין ההבחנה בין חבות חוזית לנזיקית בע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט, [סעיף 7 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל (ניתן ביום 14/12/06) (להלן: "עניין טל אימפורט"); ראו גם: ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, סעיפים 16-17 לפסק הדין (כבוד השופט א' גרוניס, כתוארו אז) (ניתן ביום 20/10/09); ועוד: ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, סעיף 1 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל (ניתן ביום 1/8/10)].


38. ומן הכלל אל הפרט: אופיה של החבות בענייננו הוא חוזי. ודוק: אמנם עזרא לוי עומד בראש חברת לוי ומקבל בה את ההחלטות העסקיות החשובות, ובכלל זה ההחלטות שלא לשלם למיורקה את שכר טרחתה; והוא היחיד שמורשה לאשר תשלום לספקים [סעיף 23(ד) לתצהירו]; ואמנם שמו, ולא שמה של חברת לוי, מתנוסס על הסכם העקרונות (מוצג 69 למוצגי התביעה) וזכרון הדברים (ת/71 – ת/71א) שנערכו בקשר עם עסקת פולקסוואגן. ברם, הסכם השירות נערך בין מיורקה לבין חברת לוי, וההתכתבויות והמסמכים שבעקבותיו ובנוגע לעסקאות נויס ופולקסוואגן שבהן התקשרה חברת לוי נעשו אך בשמה. עולה מחומר הראיות, כי כל מסמך הקשור בתביעה שעליו חתום עזרא לוי, נחתם בתוקף תפקידו כמנהל בחברת לוי; וכי כל החלטה שקיבל נתקבלה בשמה של החברה. כך, גם ההתחייבות לתשלום דמי תיווך, מחד גיסא; וההחלטה שלא לשלמם, מאידך גיסא. ויודגש, לנוכח טענותיה של מיורקה, כי לא הוכח שעזרא לוי התחייב באופן אישי בתשלום דמי התיווך.


על פי ההלכה הנזכרת לעיל, וחרף התנהלותו של עזרא לוי כמוציא וכמביא בחברת לוי ובכל הקשור בתשלום השכר שנתבע על ידי מיורקה, אין בנסיבות העניין כדי להצדיק הטלת אחריות אישית עליו.


סוף דבר

39. התוצאה היא שתביעת מיורקה נגד חברת לוי (הנתבעת 1) מתקבלת, והתביעה נגד עזרא לוי (הנתבע 2) נדחית.

חברת לוי תשלם למיורקה סך של 8,973,137 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מעת הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן אני מחייבת את חברת לוי בהחזר תשלום האגרה שמיורקה (התובעת) נשאה בתשלומה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מעת ששולמה ועד ההחזר בפועל; ובנוסף בתשלום הוצאות למיורקה בסך 200,000 ₪.

בבואי לפסוק הוצאות הבאתי בחשבון, בין השאר, את שווי ההליך, מורכבותו, היקף הראיות שהתובעת נדרשה להביא לרבות עדים מחו"ל, עלויות התרגום וההליכים המקדמיים. סכום זה כולל את ההוצאות שנפסקו בקשר עם הבקשה למחיקת כותרת.

יצוין עוד, כי הגם שהתביעה נגד עזרא לוי נדחתה, לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות לזכותו. כך הן משום שעובדה זו נלקחה בחשבון בגובה פסיקת ההוצאות לזכות התובעת כאשר לנתבעים היה ייצוג משותף; והן משום שעזרא לוי הוא המוציא והמביא בחברת לוי וייצג את עמדתה בהליך, שנדחתה.


המזכירות תחזיר לתובעת את הערובה שהפקידה בקופת בית המשפט, בהתאם להחלטתי מיום 12/1/09, להבטחת הוצאות הנתבעים.


ניתן היום, 22/07/2012, בהעדר הצדדים ובאי-כוחם.