בבית משפט העליון
בתאריך: 12/01/2014 רע"א 8768/13
בפני:
1. כב' השופט/ת ד' ברק-ארז
מבקשים: 1. אברהם גרמה
– נגד –
משיבים: 1. ארז עוזיר
2. לי אלמן עוזיר
ב"כ מבקשים:
עו"ד נתן שכטר
הנדון:
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו מיום 2.12.2013 ברת"ק 14181-10-13, שניתן על ידי השופטת ע' צ'רניאק
החלטה
1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.12.2013 (רת"ק 14181-10-13, השופטת ע' צ'רניאק) וכן בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין זה. בפסק הדין ניתנה למשיבים רשות לערער על החלטה של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו מיום 9.9.2013 (ת"ק 53990-02-13, השופטת כ' האפט) ובהמשך לכך, התקבל הערעור שהגישו. בהחלטתו, דחה בית המשפט לתביעות קטנות את בקשת המשיבים לביטול פסק דין מיום 10.7.2013 שניתן בהעדר הגשת כתב הגנה.
רקע והליכים קודמים
2. המבקש הוא הבעלים של בית דו-משפחתי ברחוב אחד העם בעיר אזור (להלן: הנכס). המשיבים שכרו את הנכס במשך כ-7 שנים בין התאריכים 5.12.2005 ועד 13.8.2012 (באמצעות הסכם שכירות, שהתחדש מדי שנה). לאחר שהסתיימה תקופת השכירות, פנה המבקש ביום 25.10.2012 למשיבים באמצעות בא כוחו, עו"ד נתן שכטר, בדרישת תשלום בגין נזקים שהסבו, לטענתו, לנכס. המבקש שב ופנה למשיבים עוד פעמיים נוספות. ביום 4.12.2012 נשלחה תגובת המשיבים למבקש באמצעות בא כוחם, עו"ד אברהם יהודה, ובמסגרתה הם דחו מכל וכל את טענותיו.
3. על רקע זה, הגיש המבקש ביום 27.2.2013 תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו בדרישה לחייב את המשיבים בתשלום בגין הנזקים שהם הסבו, לשיטתו, לנכס שבבעלותו, בסך כולל של 24,433 שקל (לאחר התוספת של הפרשי ריבית והצמדה). ביום 6.5.2013 נשלחו כתב התביעה וההזמנה לדין למשיבים באמצעות דואר רשום. ביום 23.5.2013 נלקחה המעטפה שנשלחה בדואר רשום מסניף הדואר על ידי אבי המשיב 1, שחתם על אישור מסירה. ביום 9.7.2013 הגיש המבקש בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.
4. ביום 10.7.2013 נתן בית המשפט לתביעות קטנות פסק דין נגד המשיבים בהעדר הגנה (להלן: פסק הדין המקורי). בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי הוא מקבל את תביעת המבקש, בשים לב לכך שהמשיבים לא הגישו כתב הגנה על אף שכתב התביעה נמסר להם כדין, כפי שהעלה אישור ההמצאה הקיים בתיק בית המשפט. בית המשפט לתביעות קטנות חייב את המשיבים בתשלום החוב בסך 24,433 שקל. באותו יום עצמו הגישו המשיבים כתב הגנה מטעמם, לאחר שלטענתם נודע להם על כתב התביעה רק 11 ימים קודם לכן.
5. ביום 22.7.2013 פנו המשיבים לבית המשפט לתביעות קטנות בבקשה לביטול פסק הדין המקורי, בטענה שדבר הדואר אשר נאסף על ידי אבי המשיב 1 הגיע בפועל לידיעתם באיחור. ביום 9.9.2013, לאחר שעיין בבקשה ובתגובת המבקש לבקשה, החליט בית המשפט לתביעות קטנות לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין (להלן: ההחלטה) (לטענת המשיבים, החלטה זו הומצאה להם ביום 20.9.2013).
6. ביום 7.10.2013 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשת רשות לערער שהתייחסה הן לפסק הדין המקורי והן להחלטה (על פי סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ותקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: תקנות התביעות הקטנות)). המשיבים טענו כי כתב התביעה לא הומצא להם כדין וכן עמדו על הנסיבות שהביאו לאי-הגשת כתב ההגנה במועד. לטענת המשיבים, כתב התביעה הומצא בדואר רשום לכתובת הוריו של המשיב 1 ולא לכתובתם במשרד הפנים, ולמעשה אביו של המשיב 1 הוא שאסף את דבר הדואר מבלי שהציג אישור או ייפוי כוח מטעמם. המשיבים הוסיפו וטענו, כי אביו של המשיב 1 שכח ליידע אותם אודות דבר הדואר, ובהקשר זה הסתמכו על מסמכים של המוסד לביטוח לאומי המעידים לכאורה על כך שאביו של המשיב 1 סובל מבעיות קוגניטיביות ובעיות זיכרון, בשל תאונה. על רקע זה, המשיבים סברו כי בית המשפט לתביעות קטנות שגה בהחלטתו שעה שלא פעל בהתאם לשיקולים המנחים שנקבעו בפסיקה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד: הסיבה למחדל, מצד אחד, וסיכויי ההגנה, מצד אחר. לשיטתם, בחינת הנסיבות בהתאם לכללים אלו צריכה הייתה להוביל לביטולו של פסק הדין המקורי.
7. מנגד, טען המבקש כי יש לדחות את טענות המשיבים. המבקש הצביע על כך שהמשיבים הודו כי התגוררו במועד הרלוונטי להמצאה בבית הוריו של המשיב 1 וטען כי הם לא הציגו ראיה פוזיטיבית לכך שלאבי המשיב 1 לא ניתן ייפוי כוח לקבלת דברי דואר. הוא הוסיף וטען כי בכל מקרה, על פי תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), ניתן לבצע המצאה לבן משפחה המתגורר עם הנמען ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים. כמו כן טען המבקש כי המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות הוא 15 ימים מיום המצאת פסק הדין (על פי תקנה 16(א) לתקנות התביעות הקטנות, שנזכרה לעיל), ועל כן, בשעה שהוגשה הבקשה ביום 7.10.2013 כבר חלף המועד לכך וממילא פסק הדין המקורי הפך להיות חלוט. בנסיבות אלה, כך נטען, הבקשה שהגישו המשיבים לא יכלה עוד להועיל להם.
8. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הרשות לערער, דן בערעור והחליט לקבלו. בית המשפט קמא קבע כי ההחלטה אינה מאוזנת, אינה מתייחסת כנדרש לטענות שהועלו על ידי הצדדים במסגרת הבקשה ואינה לוקחת בחשבון את השיקולים שיש להביא בחשבון במסגרת הליך לביטול פסק דין, ובהם הטענות שהעלו המשיבים באשר לסיבת המחדל. בית המשפט קמא עמד על כך שכתב ההגנה הוגש מספר שעות לאחר שניתן פסק הדין המקורי, וכי מן העובדה שבית המשפט לתביעות קטנות נמנע מלדון בטענות ההגנה של המשיבים במסגרת ההחלטה ניתן להבין שיש להם הגנה הראויה לבירור. בית המשפט קמא קבע עוד כי נוכח הסכום שבו חויבו המשיבים היה מקום להסתפק בצעד מידתי יותר ולבטל את פסק הדין המקורי, ובמידת הצורך להתחשב באיחור שחל בהגשת כתב ההגנה במסגרת פסיקת ההוצאות בתום ההליך. לפיכך, ביטל בית המשפט קמא הן את החלטה והן את פסק הדין המקורי והורה על השבת הדיון לבית המשפט לתביעות קטנות לבירור התביעה לגופה.
בקשת רשות הערעור
9. בקשת רשות הערעור דנן והבקשה לעיכוב ביצוע שנלוותה לה מכוונות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענתו המרכזית של המבקש היא כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו כשדן בערעור על פסק הדין המקורי וביטל אותו שעה שכבר הפך לחלוט, וזאת כיוון שבקשת רשות הערעור של המשיבים לבית המשפט המחוזי הוגשה לאחר שחלפו 15 הימים המוקצבים לכך (על פי תקנה 16(א) לתקנות התביעות הקטנות). המבקש מציין כי לכאורה, תקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי יכולה לתמוך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן היא מורה כי במקרה של הגשת בקשה לביטול פסק דין יימנה המועד להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. אולם, לטענת המבקש, יש לפרש את תקנה 16(ג) לתקנות התביעות הקטנות כמונעת את תחולתה של תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי על בקשה לביטול פסק דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות, מאחר שזו מחילה את פרק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי רק על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, ולא על החלטות אחרות שלו. לחילופין, המבקש טוען כי החלת פרק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי מכוח תקנה 16(ג) לתקנות התביעות הקטנות היא "בכפוף להוראות תקנה זו", ומכאן יש ללמוד כי האמור בתקנה 16(א) לגבי פרקי הזמן להגשתה של בקשת ערעור גובר על תקנה 398א, שהיא חלק מפרק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקש סבור כי בית המשפט קמא התעלם מטענתו זו וכן מטענות נוספות שהעלה באשר לכך שההמצאה נעשתה כדין ובאשר לכך שקבלתה של בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים לא עמדה במבחנים המצדיקים זאת, בשים לב לכך שטענות ההגנה של המשיבים הופרכו על ידי המבקש וכללו לשיטתו חצאי אמיתות.
דיון והכרעה
10. לאחר שבחנתי את טענות המבקש הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.
11. כלל נקוט במשפטנו הוא שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים מהם עולה עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת ועוד, רשות ערעור על פסק דין שמקורו בתביעה קטנה תינתן רק במקרים חריגים במיוחד, שבהם עולה שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר או כאשר ניכר שנגרם בהם "עוול זועק" – בהתחשב בתכליתו של מוסד התביעות הקטנות שאמור להיות חסכוני, יעיל ופשוט (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב, בפסקה ט' (20.3.2005); רע"א 6480/13 דיאס נ' בזק, בפסקה 9 (1.12.2013) (להלן: עניין דיאס); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 552-548 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). בענייננו, המבקש כלל לא נדרש במפורש לשאלה מדוע עניינו נופל לגדרם של המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. בהקשר זה, לא למותר לשוב ולהזכיר כי כלל הוא שטעות בערכאה הדיונית אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות לערער בגלגול שלישי (ראו למשל: עניין דיאס; רע"א 2542/13 אבישר ניהול תכנון וביצוע נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ובנין בע"מ (6.5.2013); רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (6.9.1996). ראו גם: בן-נון וחבקין, בעמ' 214). לא זו אף זו: בענייננו הבקשה נסבה על פסק דין המורה כאמור על המשך בירורו של ההליך המשפטי. בית משפט זה קבע לא אחת כי היקף התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית להוסיף ולברר את ההליך לגופו הוא מצומצם ביותר (ראו: רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים, בפסקה ג' (18.5.2006); רע"א 8524/10 טיב הכרמל תעשיות בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ (31.01.2011)). לכן, אף אם טעה בית המשפט המחוזי כאשר ביטל את פסק הדין המקורי – ואיני סבורה כי כך היה – לא היה הדבר מצדיק מתן רשות ערעור.
12. למעלה מן הצורך, אוסיף כי דומה שהמבקש אף אינו צודק לגופם של דברים, וכי אין ממש בטענה שאת המועד להגשת בקשת רשות הערעור יש למנות ממועד נתינתו של פסק הדין המקורי, ולא ממועד ההחלטה בבקשה לבטלו. לשיטתי, העיקרון הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי לפיו במקרה של הגשת בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד נמנה המועד להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול, ראוי שיחול גם בנוגע להחלטות ופסקי דין שניתנו במעמד צד אחד בבית המשפט לתביעות קטנות. מסקנה זו רצויה שכן היא מאפשרת, ואף מעודדת, להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד בטרם יוגש ערעור על פסק הדין, ובכך תורמת ליעילות הדיונית משום שהיא מאפשרת למצות את האפשרות של ביטול פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית קודם לפנייה לערכאת הערעור (רע"א 2839/98 עבוד נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 2 (3.9.1998); בן-נון וחבקין, בעמ' 429-428). ואמנם, הלכה למעשה, תקנה 398א הוחלה בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים בכל הנוגע לערעורים על פסקי דין של בתי משפט לתביעות קטנות שניתנו במעמד צד אחד ועל החלטות בבקשה לביטולם של פסקי דין אלו. ראו למשל: בר"ע (מחוזי י-ם) 407/08 קרוגער נ' גלוברמן – קלינר שירותים מקצועיים ואחזקות (26.8.2008); תל"א (מחוזי חי') 26489-12-09 פישמן נ' גרנית(11.3.2010); רת"ק (מחוזי נצ') 44742-11-10 נעים נ' מלול (25.1.2011).
13. מסקנה זו אף מתיישבת עם תקנה 16(ג) לתקנות התביעות הקטנות המחילה את חלק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי, בכפוף לאמור בתקנה 16, גם על "ערעור ועל בקשה לרשות ערעור על פסק דין של בית המשפט". אמנם, התקנה נוקטת במונח "פסק דין" ולא במונח החלטה, יחד עם זאת, דומה שרצוי לחתור להחלתה גם על החלטות ולא רק על פסקי דין, בשל תכליתה – השלמת ההוראות הנוגעות להגשת ערעור ובקשות רשות ערעור בבית המשפט לתביעות קטנות. יתרה מכך, גם אם היינו סוברים שתקנה 16(ג) אינה חלה על החלטות של בית המשפט לתביעות קטנות הרי שניתן לעשות במקרה זה שימוש בהלכה שנקבעה ברע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך, פ"ד נז(2) 108, 114-113 (2003) (להלן: עניין גולד) לפיה תקנות התביעות הקטנות אינן הסדר הממצה את סדרי הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, ועל כן ניתן להשלימן באמצעות תקנות סדר הדין האזרחי. חשוב להבהיר, כי העיקרון הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי אינו סותר את תקנה 16(א) לתקנות התביעות הקטנות, המורה כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 15 יום, אלא מתפקד כהסדר משלים לה, במובן זה שתקנה 398א מורה על המועד אשר ממנו יימנו אותם 15 יום – מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין.
14. על כך יש להוסיף כי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לבית המשפט, אם מצא טעמים מיוחדים לכך, להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. על כן, אין מניעה להחיל במקרה דנן את תקנה 528 לצורך הארכת מועד (ראו גם: רע"א 5710/11 לסרי נ' אוטו שי ראשון לציון בע"מ (10.5.2012)), אף זאת בשים לב לפסיקה בעניין גולד לפיה תקנות התביעות הקטנות אינן קובעות הסדר ממצה. לפיכך, למעשה, בית המשפט קמא היה יכול לתמוך את החלטתו גם בתקנה זו בכל הנוגע לביטול פסק דינו המקורי של בית המשפט לתביעות קטנות.
15. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משנדחתה בקשת רשות הערעור, אין עוד טעם להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.
רקע והליכים קודמים
2. המבקש הוא הבעלים של בית דו-משפחתי ברחוב אחד העם בעיר אזור (להלן: הנכס). המשיבים שכרו את הנכס במשך כ-7 שנים בין התאריכים 5.12.2005 ועד 13.8.2012 (באמצעות הסכם שכירות, שהתחדש מדי שנה). לאחר שהסתיימה תקופת השכירות, פנה המבקש ביום 25.10.2012 למשיבים באמצעות בא כוחו, עו"ד נתן שכטר, בדרישת תשלום בגין נזקים שהסבו, לטענתו, לנכס. המבקש שב ופנה למשיבים עוד פעמיים נוספות. ביום 4.12.2012 נשלחה תגובת המשיבים למבקש באמצעות בא כוחם, עו"ד אברהם יהודה, ובמסגרתה הם דחו מכל וכל את טענותיו.
3. על רקע זה, הגיש המבקש ביום 27.2.2013 תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו בדרישה לחייב את המשיבים בתשלום בגין הנזקים שהם הסבו, לשיטתו, לנכס שבבעלותו, בסך כולל של 24,433 שקל (לאחר התוספת של הפרשי ריבית והצמדה). ביום 6.5.2013 נשלחו כתב התביעה וההזמנה לדין למשיבים באמצעות דואר רשום. ביום 23.5.2013 נלקחה המעטפה שנשלחה בדואר רשום מסניף הדואר על ידי אבי המשיב 1, שחתם על אישור מסירה. ביום 9.7.2013 הגיש המבקש בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.
4. ביום 10.7.2013 נתן בית המשפט לתביעות קטנות פסק דין נגד המשיבים בהעדר הגנה (להלן: פסק הדין המקורי). בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי הוא מקבל את תביעת המבקש, בשים לב לכך שהמשיבים לא הגישו כתב הגנה על אף שכתב התביעה נמסר להם כדין, כפי שהעלה אישור ההמצאה הקיים בתיק בית המשפט. בית המשפט לתביעות קטנות חייב את המשיבים בתשלום החוב בסך 24,433 שקל. באותו יום עצמו הגישו המשיבים כתב הגנה מטעמם, לאחר שלטענתם נודע להם על כתב התביעה רק 11 ימים קודם לכן.
5. ביום 22.7.2013 פנו המשיבים לבית המשפט לתביעות קטנות בבקשה לביטול פסק הדין המקורי, בטענה שדבר הדואר אשר נאסף על ידי אבי המשיב 1 הגיע בפועל לידיעתם באיחור. ביום 9.9.2013, לאחר שעיין בבקשה ובתגובת המבקש לבקשה, החליט בית המשפט לתביעות קטנות לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין (להלן: ההחלטה) (לטענת המשיבים, החלטה זו הומצאה להם ביום 20.9.2013).
6. ביום 7.10.2013 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשת רשות לערער שהתייחסה הן לפסק הדין המקורי והן להחלטה (על פי סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ותקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: תקנות התביעות הקטנות)). המשיבים טענו כי כתב התביעה לא הומצא להם כדין וכן עמדו על הנסיבות שהביאו לאי-הגשת כתב ההגנה במועד. לטענת המשיבים, כתב התביעה הומצא בדואר רשום לכתובת הוריו של המשיב 1 ולא לכתובתם במשרד הפנים, ולמעשה אביו של המשיב 1 הוא שאסף את דבר הדואר מבלי שהציג אישור או ייפוי כוח מטעמם. המשיבים הוסיפו וטענו, כי אביו של המשיב 1 שכח ליידע אותם אודות דבר הדואר, ובהקשר זה הסתמכו על מסמכים של המוסד לביטוח לאומי המעידים לכאורה על כך שאביו של המשיב 1 סובל מבעיות קוגניטיביות ובעיות זיכרון, בשל תאונה. על רקע זה, המשיבים סברו כי בית המשפט לתביעות קטנות שגה בהחלטתו שעה שלא פעל בהתאם לשיקולים המנחים שנקבעו בפסיקה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד: הסיבה למחדל, מצד אחד, וסיכויי ההגנה, מצד אחר. לשיטתם, בחינת הנסיבות בהתאם לכללים אלו צריכה הייתה להוביל לביטולו של פסק הדין המקורי.
7. מנגד, טען המבקש כי יש לדחות את טענות המשיבים. המבקש הצביע על כך שהמשיבים הודו כי התגוררו במועד הרלוונטי להמצאה בבית הוריו של המשיב 1 וטען כי הם לא הציגו ראיה פוזיטיבית לכך שלאבי המשיב 1 לא ניתן ייפוי כוח לקבלת דברי דואר. הוא הוסיף וטען כי בכל מקרה, על פי תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), ניתן לבצע המצאה לבן משפחה המתגורר עם הנמען ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים. כמו כן טען המבקש כי המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות הוא 15 ימים מיום המצאת פסק הדין (על פי תקנה 16(א) לתקנות התביעות הקטנות, שנזכרה לעיל), ועל כן, בשעה שהוגשה הבקשה ביום 7.10.2013 כבר חלף המועד לכך וממילא פסק הדין המקורי הפך להיות חלוט. בנסיבות אלה, כך נטען, הבקשה שהגישו המשיבים לא יכלה עוד להועיל להם.
8. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הרשות לערער, דן בערעור והחליט לקבלו. בית המשפט קמא קבע כי ההחלטה אינה מאוזנת, אינה מתייחסת כנדרש לטענות שהועלו על ידי הצדדים במסגרת הבקשה ואינה לוקחת בחשבון את השיקולים שיש להביא בחשבון במסגרת הליך לביטול פסק דין, ובהם הטענות שהעלו המשיבים באשר לסיבת המחדל. בית המשפט קמא עמד על כך שכתב ההגנה הוגש מספר שעות לאחר שניתן פסק הדין המקורי, וכי מן העובדה שבית המשפט לתביעות קטנות נמנע מלדון בטענות ההגנה של המשיבים במסגרת ההחלטה ניתן להבין שיש להם הגנה הראויה לבירור. בית המשפט קמא קבע עוד כי נוכח הסכום שבו חויבו המשיבים היה מקום להסתפק בצעד מידתי יותר ולבטל את פסק הדין המקורי, ובמידת הצורך להתחשב באיחור שחל בהגשת כתב ההגנה במסגרת פסיקת ההוצאות בתום ההליך. לפיכך, ביטל בית המשפט קמא הן את החלטה והן את פסק הדין המקורי והורה על השבת הדיון לבית המשפט לתביעות קטנות לבירור התביעה לגופה.
בקשת רשות הערעור
9. בקשת רשות הערעור דנן והבקשה לעיכוב ביצוע שנלוותה לה מכוונות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענתו המרכזית של המבקש היא כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו כשדן בערעור על פסק הדין המקורי וביטל אותו שעה שכבר הפך לחלוט, וזאת כיוון שבקשת רשות הערעור של המשיבים לבית המשפט המחוזי הוגשה לאחר שחלפו 15 הימים המוקצבים לכך (על פי תקנה 16(א) לתקנות התביעות הקטנות). המבקש מציין כי לכאורה, תקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי יכולה לתמוך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן היא מורה כי במקרה של הגשת בקשה לביטול פסק דין יימנה המועד להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. אולם, לטענת המבקש, יש לפרש את תקנה 16(ג) לתקנות התביעות הקטנות כמונעת את תחולתה של תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי על בקשה לביטול פסק דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות, מאחר שזו מחילה את פרק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי רק על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, ולא על החלטות אחרות שלו. לחילופין, המבקש טוען כי החלת פרק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי מכוח תקנה 16(ג) לתקנות התביעות הקטנות היא "בכפוף להוראות תקנה זו", ומכאן יש ללמוד כי האמור בתקנה 16(א) לגבי פרקי הזמן להגשתה של בקשת ערעור גובר על תקנה 398א, שהיא חלק מפרק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקש סבור כי בית המשפט קמא התעלם מטענתו זו וכן מטענות נוספות שהעלה באשר לכך שההמצאה נעשתה כדין ובאשר לכך שקבלתה של בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים לא עמדה במבחנים המצדיקים זאת, בשים לב לכך שטענות ההגנה של המשיבים הופרכו על ידי המבקש וכללו לשיטתו חצאי אמיתות.
דיון והכרעה
10. לאחר שבחנתי את טענות המבקש הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.
11. כלל נקוט במשפטנו הוא שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים מהם עולה עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת ועוד, רשות ערעור על פסק דין שמקורו בתביעה קטנה תינתן רק במקרים חריגים במיוחד, שבהם עולה שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר או כאשר ניכר שנגרם בהם "עוול זועק" – בהתחשב בתכליתו של מוסד התביעות הקטנות שאמור להיות חסכוני, יעיל ופשוט (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב, בפסקה ט' (20.3.2005); רע"א 6480/13 דיאס נ' בזק, בפסקה 9 (1.12.2013) (להלן: עניין דיאס); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 552-548 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). בענייננו, המבקש כלל לא נדרש במפורש לשאלה מדוע עניינו נופל לגדרם של המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. בהקשר זה, לא למותר לשוב ולהזכיר כי כלל הוא שטעות בערכאה הדיונית אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות לערער בגלגול שלישי (ראו למשל: עניין דיאס; רע"א 2542/13 אבישר ניהול תכנון וביצוע נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ובנין בע"מ (6.5.2013); רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (6.9.1996). ראו גם: בן-נון וחבקין, בעמ' 214). לא זו אף זו: בענייננו הבקשה נסבה על פסק דין המורה כאמור על המשך בירורו של ההליך המשפטי. בית משפט זה קבע לא אחת כי היקף התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית להוסיף ולברר את ההליך לגופו הוא מצומצם ביותר (ראו: רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים, בפסקה ג' (18.5.2006); רע"א 8524/10 טיב הכרמל תעשיות בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ (31.01.2011)). לכן, אף אם טעה בית המשפט המחוזי כאשר ביטל את פסק הדין המקורי – ואיני סבורה כי כך היה – לא היה הדבר מצדיק מתן רשות ערעור.
12. למעלה מן הצורך, אוסיף כי דומה שהמבקש אף אינו צודק לגופם של דברים, וכי אין ממש בטענה שאת המועד להגשת בקשת רשות הערעור יש למנות ממועד נתינתו של פסק הדין המקורי, ולא ממועד ההחלטה בבקשה לבטלו. לשיטתי, העיקרון הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי לפיו במקרה של הגשת בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד נמנה המועד להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול, ראוי שיחול גם בנוגע להחלטות ופסקי דין שניתנו במעמד צד אחד בבית המשפט לתביעות קטנות. מסקנה זו רצויה שכן היא מאפשרת, ואף מעודדת, להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד בטרם יוגש ערעור על פסק הדין, ובכך תורמת ליעילות הדיונית משום שהיא מאפשרת למצות את האפשרות של ביטול פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית קודם לפנייה לערכאת הערעור (רע"א 2839/98 עבוד נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 2 (3.9.1998); בן-נון וחבקין, בעמ' 429-428). ואמנם, הלכה למעשה, תקנה 398א הוחלה בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים בכל הנוגע לערעורים על פסקי דין של בתי משפט לתביעות קטנות שניתנו במעמד צד אחד ועל החלטות בבקשה לביטולם של פסקי דין אלו. ראו למשל: בר"ע (מחוזי י-ם) 407/08 קרוגער נ' גלוברמן – קלינר שירותים מקצועיים ואחזקות (26.8.2008); תל"א (מחוזי חי') 26489-12-09 פישמן נ' גרנית(11.3.2010); רת"ק (מחוזי נצ') 44742-11-10 נעים נ' מלול (25.1.2011).
13. מסקנה זו אף מתיישבת עם תקנה 16(ג) לתקנות התביעות הקטנות המחילה את חלק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי, בכפוף לאמור בתקנה 16, גם על "ערעור ועל בקשה לרשות ערעור על פסק דין של בית המשפט". אמנם, התקנה נוקטת במונח "פסק דין" ולא במונח החלטה, יחד עם זאת, דומה שרצוי לחתור להחלתה גם על החלטות ולא רק על פסקי דין, בשל תכליתה – השלמת ההוראות הנוגעות להגשת ערעור ובקשות רשות ערעור בבית המשפט לתביעות קטנות. יתרה מכך, גם אם היינו סוברים שתקנה 16(ג) אינה חלה על החלטות של בית המשפט לתביעות קטנות הרי שניתן לעשות במקרה זה שימוש בהלכה שנקבעה ברע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך, פ"ד נז(2) 108, 114-113 (2003) (להלן: עניין גולד) לפיה תקנות התביעות הקטנות אינן הסדר הממצה את סדרי הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, ועל כן ניתן להשלימן באמצעות תקנות סדר הדין האזרחי. חשוב להבהיר, כי העיקרון הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי אינו סותר את תקנה 16(א) לתקנות התביעות הקטנות, המורה כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 15 יום, אלא מתפקד כהסדר משלים לה, במובן זה שתקנה 398א מורה על המועד אשר ממנו יימנו אותם 15 יום – מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין.
14. על כך יש להוסיף כי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לבית המשפט, אם מצא טעמים מיוחדים לכך, להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. על כן, אין מניעה להחיל במקרה דנן את תקנה 528 לצורך הארכת מועד (ראו גם: רע"א 5710/11 לסרי נ' אוטו שי ראשון לציון בע"מ (10.5.2012)), אף זאת בשים לב לפסיקה בעניין גולד לפיה תקנות התביעות הקטנות אינן קובעות הסדר ממצה. לפיכך, למעשה, בית המשפט קמא היה יכול לתמוך את החלטתו גם בתקנה זו בכל הנוגע לביטול פסק דינו המקורי של בית המשפט לתביעות קטנות.
15. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משנדחתה בקשת רשות הערעור, אין עוד טעם להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"א בשבט התשע"ד (12.1.2014)
ש ו פ ט ת