בבית המשפט העליון |
רע"א 8491/16 |
רע"א 9333/16 |
לפני: | כבוד השופטת א' חיות |
המבקשת: | Alia Royal Jordanian Airlines |
נ ג ד |
המשיבים: | 1. ממן רויטל |
2. אלמלם שרלי |
בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"צ 27789-11-14 שניתנו ביום 27.09.2016 וביום 3.11.2016 על ידי כב' השופטת א' נחליאלי חיאט |
בשם המבקשת: | עו"ד משה לשם; עו"ד אירה ליבשין |
בשם המשיבים: | עו"ד אדי בליטשטיין |
החלטה |
בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט) מיום 27.9.2016, ומיום 3.11.2016, בת"צ 27789-11-14 אשר קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המשיבים נגד המבקשת.
1. המבקשת היא חברת התעופה הלאומית של ירדן. המשיבים הם בני זוג שרכשו ביום 7.7.2014 מאת המבקשת כרטיסי טיסה מישראל לתאילנד ובחזרה עם עצירת ביניים בעמאן בירת ירדן. סמוך לאחר רכישת הכרטיסים פתחה ישראל במבצע "צוק איתן" בתגובה לירי רקטות משטח רצועת עזה. ביום 15.7.2014 יצאו המשיבים את הארץ בדרכם לתאילנד ובעודם בחו"ל המשיך ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר שטח ישראל. בעקבות כך ביטלו חברות תעופה רבות, והמבקשת ביניהן, את טיסותיהן לארץ וממנה. ביום 14.8.2014 הטיסה המבקשת את המשיבים מתאילנד לארץ ובהתאם לתכנית הטיסה המקורית נחת המטוס לעצירת ביניים בעמאן. אלא שאז הודיעה המבקשת למשיבים וליתר הנוסעים בטיסה כי בשל המצב הביטחוני בארץ היא לא תוכל להטיס אותם מעמאן לנמל התעופה בן גוריון והמשיבים נאלצו לחזור ארצה במונית. מספר חודשים לאחר מכן, הגישו המשיבים בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת בטענה כי היא מפרה באופן שיטתי את חובתה לפצות נוסעים שטיסתם בוטלה ולסייע להם.
2. בית המשפט קמא קיבל בחלקה את בקשת האישור והתיר למשיבים לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי החלטתה של המבקשת לבטל את טיסותיה לישראל במהלך מבצע "צוק איתן" נבעה משיקולים ענייניים ומתוך דאגה כנה לביטחונם של נוסעיה ודחה את טענת המשיבים לפיה לא הייתה הצדקה של ממש לביטול הטיסות. עוד קבע בית המשפט קמא כי מהראיות בתיק עולה לכאורה כי המבקשת עשתה כמיטב יכולתה על מנת לסייע לנוסעים שטיסתם לישראל בוטלה בשל המצב הביטחוני וכי בחלק גדול מהמקרים דאגה להם לאמצעי תחבורה חלופיים ולסידורי לינה בבתי מלון. עוד קבע בית המשפט קמא כי הוכח לכאורה שהמבקשת השיבה לנוסעים שטיסתם בוטלה את הוצאות הדרך שבהן נשאו עקב ביטול הטיסה. עם זאת, כך נקבע, מהראיות עולה לכאורה כי המבקשת החליטה שלא להחזיר לנוסעים שטיסתם בוטלה בשל מבצע "צוק איתן" את שווי כרטיס הטיסה שרכשו ממנה ושילמה להם פיצוי רק על ההוצאות הישירות שנגרמו להם עקב הביטול. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי המבקשת לא עמדה בחובה המוטלת עליה בסעיף 6(א)(2) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: חוק שירותי תעופה) להשיב לנוסעים שטיסתם בוטלה את תמורת הכרטיסים שרכשו. בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשת לפיה חוק שירותי תעופה אינו חל בענייננו מן הטעם שנושא תשלום הפיצויים בגין ביטול טיסות מוסדר באופן בלעדי בחוק התובלה האוירית, התש"ם-1980 (להלן: חוק התובלה האווירית). לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי מדברי ההסבר לחוק שירותי תעופה עולה בבירור כי הוא בא להסדיר את סוגיית תשלום הפיצויים בגין ביטול טיסה וזאת על רקע היעדר הסדרה מספקת של הנושא בחוק התובלה האווירית.
מטעמים אלו התיר בית המשפט קמא למשיבים לנהל נגד המבקשת תובענה ייצוגית בשם כלל "הנוסעים שרכשו כרטיס טיסה מהמשיבה לטיסות שמועדן בתקופת מבצע צוק איתן – בה הפסיקה המשיבה את טיסותיה בקטע שבין ירדן וישראל, וטיסתם בוטלה על ידי המשיבה בקטע הטיסה שבין ירדן וישראל ולא ניתן להם כרטיס טיסה חלופי ולא קבלו החזר תמורת הכרטיס כמתחייב על פי הוראות חוק שירותי תעופה" (פסקה 53 להחלטה). בית המשפט קמא ציין בהקשר זה כי בבקשת האישור התייחסו המשיבים לשתי קבוצות: הראשונה, כלל הנוסעים שרכשו מהמבקשת כרטיס טיסה וטיסתם בוטלה מאז שנכנס חוק שירותי תעופה לתוקפו; והשנייה, כלל הנוסעים שהמבקשת התחייבה להטיס ביום 14.8.2014 מתאילנד לישראל. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי מהראיות שהציגו הצדדים עולה בבירור כי הקבוצה הרלבנטית במקרה דנן ואשר ישנה אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובתה היא קבוצת לקוחות המבקשת שטיסתם בקטע שבין ירדן וישראל בוטלה במהלך מבצע צוק איתן. לפיכך קבע בית המשפט קמא כי אין מקום להיעתר לבקשת המשיבים לנהל תובענה ייצוגית בשם לקוחות שטיסתם בוטלה שלא במהלך תקופה זו.
לאחר אישור התובענה הייצוגית הגישו המשיבים בקשה לעיון חוזר בהחלטה המאשרת בטענה כי יש לתקן את הגדרת הקבוצה שנקבעה בה. בבקשה זו טענו המשיבים כי מהחלטת האישור משתמע כי הותר להם לנהל תובענה ייצוגית רק בשם נוסעים שהיו בדרכם מירדן לישראל אך לא בשם נוסעים שעשו את דרכם בכיוון ההפוך. לפיכך טענו המשיבים כי יש לתקן את הגדרת הקבוצה כך שתכלול את הנוסעים בשני הכיוונים. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא אשר קבע כי החלטתו אינה דורשת תיקון או הבהרה וברור שהיא מתייחסת הן לנוסעים שהיו בדרכם מירדן לישראל והן לנוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן.
3. בעקבות החלטות אלו הגישה המבקשת שתי בקשות רשות ערעור: הראשונה (רע"א 8491/16) מופנית נגד ההחלטה המאשרת, ואילו השנייה (רע"א 9333/16) מופנית נגד החלטתו של בית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים.
בבקשת רשות הערעור הראשונה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה לפיה הוראות חוק שירותי תעופה אינן חלות בענייננו וכי יש להכריע במחלוקות בין הצדדים אך ורק בהתאם להוראות חוק התובלה האווירית. לטענתה, פרשנותו של בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם הוראת ייחוד העילה הקבוע בסעיף 10 לחוק התובלה האווירית הקובע מפורשות כי אחריותו של מוביל אווירי לנזק לפי חוק זה "תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". עוד טוענת המבקשת כי פרשנותו של בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם הוראת ייחוד העילה הקבועה בסעיף 29 לאמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, כ"א 1564, כרך 59, עמ' 15 (נחתמה במונטריאול ב- 28.5.1999) (להלן: אמנת מונטריאול) (החל בענייננו מכוח הוראת סעיף 3א לחוק התובלה האווירית) המורה כי "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא … ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו … פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור". לטענת המבקשת, נוכח לשונם ותכליתם הברורה של הוראות סעיפים אלו, לא יכול להיות חולק כי אין באפשרותם של המשיבים לתבוע ממנה פיצויים מכוח הוראות חוק שירותי תעופה ועל כן שגה בית המשפט קמא משהתיר להם לעשות כן.
עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא התעלם מטענתה לפיה חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), תשל"ז-1977 (להלן: חוק הטיס) מסיר ממנה אחריות לביטול הטיסות במהלך מבצע צוק איתן ופוטר אותה מתשלום פיצויים. לטענתה, סעיף 12(ב) לאותו החוק קובע כי "מפעיל כלי טיס רשאי לסרב להוליך בכלי הטיס אדם ולהוביל בו מטען או טובין אחרים אם בנסיבות הענין יש מקום לחשד שבאותה הולכה או הובלה יש משום סיכון בטחון הציבור", ואילו סעיף 13(א) לאותו החוק מורה כי "כל הרוכש ממפעיל כלי טיס זכות לתובלה אוירית של בני-אדם, מטען או טובין אחרים, ייחשב כאילו הסכים לכך שזכותו של המפעיל היא לסרב לבצע את התובלה בנסיבות כאמור בסעיף 12". המבקשת סבורה כי סעיפים אלו מקנים פטור מאחריות אזרחית למוביל אווירי שביטל טיסה משיקולי ביטחון ואף מטעם זה לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה הייצוגית. לבסוף טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משהתיר למשיבים לנהל תובענה ייצוגית בשם כלל הלקוחות שטיסתם בוטלה במהלך מבצע "צוק איתן" שכן קבוצה זו לא הוגדרה על ידם בבקשת רשות הערעור. לטענתה, החלטתו של בית המשפט קמא לעשות כן פגעה בזכותה להתגונן ומנעה ממנה להגיש הודעות נגד צדדים שלישיים שלשיטתה אחראים ביחד עמה לנזקים שנגרמו לנוסעים שטיסתם בוטלה במהלך מבצע "צוק איתן".
במסגרת בקשת רשות הערעור השנייה עותרת המבקשת לאפשר לה להשיג על החלטתו של בית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים. לטענתה, בהחלטה זו הרחיב בית המשפט קמא את הקבוצה שהוגדרה על ידו בהחלטה המאשרת וכלל בה גם נוסעים שטיסתם מישראל לירדן בוטלה. לטענת המבקשת, בית המשפט קמא לא היה מוסמך לעשות כן מן הטעם שבהחלטה המאשרת קבע כי אין לאפשר ניהול תובענה ייצוגית בשם נוסעים אלו. חלק זה בהחלטה, כך נטען, מהווה פסק דין אשר לא ניתן לשנות או לתקן אותו במסגרת בקשה לעיון חוזר. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי הגדרת הקבוצה שנקבעה בהחלטה המאשרת כוללת בתוכה גם נוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן ולשיטתה קביעה זו אינה מתיישבת עם העובדה שגם היא וגם המשיבים הבינו מההחלטה כי הקבוצה שהותר לנהל בשמה תובענה ייצוגית כוללת רק נוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן.
4. בתשובתם לבקשות רשות הערעור טוענים המשיבים כי מלשונו של חוק שירותי תעופה ומדברי ההסבר לאותו החוק עולה בבירור כי הוא נועד להסדיר מקרים כמו אלו שעליהם מדובר בבקשת האישור ודי בכך כדי לדחות את טענותיה של המבקשת בהקשר זה. כמו כן טוענים המשיבים כי הוראות חוק הטיס אינן רלבנטיות לענייננו ומכל מקום לא הייתה הצדקה של ממש לביטול הטיסות בין ירדן וישראל במהלך מבצע צוק איתן. עוד טוענים המשיבים כי ניתנה למבקשת הזדמנות ראויה להתגונן מפני הטענה כי יש להתיר ניהול תובענה ייצוגית בשם לקוחות שטיסתם בוטלה במהלך מבצע "צוק איתן" וגם אם לא ניתנה לה הזדמנות כאמור היא אינה יכולה להלין על החלטה המצמצמת את הקבוצה המקורית שהוגדרה בבקשת האישור. באשר לבקשת רשות הערעור השנייה טוענים המשיבים כי הם הגישו את הבקשה לעיון חוזר מטעמי זהירות בלבד וכי אין להבין מבקשה זו כי גם לשיטתם לא הותר להם לנהל תובענה ייצוגית בשם לקוחות שטיסתם מישראל לירדן בוטלה. עוד טוענים המשיבים כי הגדרת הקבוצה שנקבעה בהחלטה המאשרת יכולה להכיל גם נוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן ומשעניין זה הובהר על ידי בית המשפט קמא בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר אין עילה למתן רשות ערעור בנקודה זו.
5. דין בקשות רשות הערעור להידחות.
מבלי שאביע דעה לגופן של הטענות שמעלה המבקשת בבקשות רשות הערעור אציין כי על פני הדברים נראה כי המקרה דנן מעורר סוגיות נכבדות באשר ליחסים שבין חוק שירותי תעופה, חוק התובלה האווירית וחוק הטיס אשר טרם הוכרעו בפסיקה. אומר בזהירות, ומבלי שיהיה בכך כדי למצות את הדיון, כי על פני הדברים נראה שאכן יש קושי מסוים ליישב בין הוראות חוק שירותי תעופה ובין הוראות ייחוד העילה הגורפות בחוק התובלה האווירית ובאמנת מונטריאול, וכמו כן ניתן לתהות האם חיובו של מוביל אווירי בתשלום פיצויים בגין ביטול טיסה מטעמי ביטחון או בטיחות יכולה להתיישב עם תכליתן של הוראות סעיפים 12 ו- 13 לחוק הטיס (וראו לעניין זה את דברי ההסבר לאותם סעיפים בהצעת חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), התשל"ז-1977, ה"ח 1273 בעמ' 74; עוד ראו סעיף 16 לחוק שירותי תעופה הקובע כי "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין …").
עם זאת, הגעתי למסקנה כי סוגיות אלו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא להתיר למשיבים לנהל נגד המבקשת תובענה ייצוגית. הטעם לכך הוא שסעיף 6(א)(2) לחוק שירותי תעופה מקנה ללקוח שטיסתו בוטלה זכות לקבל מחברת התעופה החזר של הסכום ששילם בעד כרטיס הטיסה או חלק ממנו. כפי שציין בית המשפט קמא, מדברי ההסבר לחוק שירותי תעופה עולה בבירור כי המחוקק היה מודע להוראות חוק התובלה האווירית ולהוראותיה של אמנת מונטריאול בעת שחוקק את חוק שירותי תובלה וביקש להוסיף עליהן (ראו: הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012, ה"ח 413 בעמ' 6). בנוסף על כך, בסעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי תעופה התייחס המחוקק מפורשות למצב שבו "הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו" של המוביל האווירי ולא מצא לנכון לסייג את זכות ההשבה הקבועה בסעיף 6(א)(2) במצבים אלו. די בכך כדי לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה המיוצגת וזאת גם בשים לב לשאלות המתעוררות בנוגע ליחסי הגומלין בין דברי החקיקה השונים הנוגעים לענייננו. שאלות אלו, מן הראוי שיתלבנו במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית שאושרה וחזקה על בית המשפט קמא כי יידרש אליהן במסגרת פסק הדין הסופי שיינתן בתובענה.
הטענות הנוספות שמעלה המבקשת בנוגע להגדרת הקבוצה שקבע בית המשפט קמא אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור ועל כן לא ראיתי מקום להידרש אליהן.
אשר על כן, בקשות רשות הערעור נדחות.
אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ז בשבט התשע"ז (23.2.2017).
1. המבקשת היא חברת התעופה הלאומית של ירדן. המשיבים הם בני זוג שרכשו ביום 7.7.2014 מאת המבקשת כרטיסי טיסה מישראל לתאילנד ובחזרה עם עצירת ביניים בעמאן בירת ירדן. סמוך לאחר רכישת הכרטיסים פתחה ישראל במבצע "צוק איתן" בתגובה לירי רקטות משטח רצועת עזה. ביום 15.7.2014 יצאו המשיבים את הארץ בדרכם לתאילנד ובעודם בחו"ל המשיך ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר שטח ישראל. בעקבות כך ביטלו חברות תעופה רבות, והמבקשת ביניהן, את טיסותיהן לארץ וממנה. ביום 14.8.2014 הטיסה המבקשת את המשיבים מתאילנד לארץ ובהתאם לתכנית הטיסה המקורית נחת המטוס לעצירת ביניים בעמאן. אלא שאז הודיעה המבקשת למשיבים וליתר הנוסעים בטיסה כי בשל המצב הביטחוני בארץ היא לא תוכל להטיס אותם מעמאן לנמל התעופה בן גוריון והמשיבים נאלצו לחזור ארצה במונית. מספר חודשים לאחר מכן, הגישו המשיבים בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת בטענה כי היא מפרה באופן שיטתי את חובתה לפצות נוסעים שטיסתם בוטלה ולסייע להם.
2. בית המשפט קמא קיבל בחלקה את בקשת האישור והתיר למשיבים לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי החלטתה של המבקשת לבטל את טיסותיה לישראל במהלך מבצע "צוק איתן" נבעה משיקולים ענייניים ומתוך דאגה כנה לביטחונם של נוסעיה ודחה את טענת המשיבים לפיה לא הייתה הצדקה של ממש לביטול הטיסות. עוד קבע בית המשפט קמא כי מהראיות בתיק עולה לכאורה כי המבקשת עשתה כמיטב יכולתה על מנת לסייע לנוסעים שטיסתם לישראל בוטלה בשל המצב הביטחוני וכי בחלק גדול מהמקרים דאגה להם לאמצעי תחבורה חלופיים ולסידורי לינה בבתי מלון. עוד קבע בית המשפט קמא כי הוכח לכאורה שהמבקשת השיבה לנוסעים שטיסתם בוטלה את הוצאות הדרך שבהן נשאו עקב ביטול הטיסה. עם זאת, כך נקבע, מהראיות עולה לכאורה כי המבקשת החליטה שלא להחזיר לנוסעים שטיסתם בוטלה בשל מבצע "צוק איתן" את שווי כרטיס הטיסה שרכשו ממנה ושילמה להם פיצוי רק על ההוצאות הישירות שנגרמו להם עקב הביטול. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי המבקשת לא עמדה בחובה המוטלת עליה בסעיף 6(א)(2) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: חוק שירותי תעופה) להשיב לנוסעים שטיסתם בוטלה את תמורת הכרטיסים שרכשו. בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשת לפיה חוק שירותי תעופה אינו חל בענייננו מן הטעם שנושא תשלום הפיצויים בגין ביטול טיסות מוסדר באופן בלעדי בחוק התובלה האוירית, התש"ם-1980 (להלן: חוק התובלה האווירית). לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי מדברי ההסבר לחוק שירותי תעופה עולה בבירור כי הוא בא להסדיר את סוגיית תשלום הפיצויים בגין ביטול טיסה וזאת על רקע היעדר הסדרה מספקת של הנושא בחוק התובלה האווירית.
מטעמים אלו התיר בית המשפט קמא למשיבים לנהל נגד המבקשת תובענה ייצוגית בשם כלל "הנוסעים שרכשו כרטיס טיסה מהמשיבה לטיסות שמועדן בתקופת מבצע צוק איתן – בה הפסיקה המשיבה את טיסותיה בקטע שבין ירדן וישראל, וטיסתם בוטלה על ידי המשיבה בקטע הטיסה שבין ירדן וישראל ולא ניתן להם כרטיס טיסה חלופי ולא קבלו החזר תמורת הכרטיס כמתחייב על פי הוראות חוק שירותי תעופה" (פסקה 53 להחלטה). בית המשפט קמא ציין בהקשר זה כי בבקשת האישור התייחסו המשיבים לשתי קבוצות: הראשונה, כלל הנוסעים שרכשו מהמבקשת כרטיס טיסה וטיסתם בוטלה מאז שנכנס חוק שירותי תעופה לתוקפו; והשנייה, כלל הנוסעים שהמבקשת התחייבה להטיס ביום 14.8.2014 מתאילנד לישראל. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי מהראיות שהציגו הצדדים עולה בבירור כי הקבוצה הרלבנטית במקרה דנן ואשר ישנה אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובתה היא קבוצת לקוחות המבקשת שטיסתם בקטע שבין ירדן וישראל בוטלה במהלך מבצע צוק איתן. לפיכך קבע בית המשפט קמא כי אין מקום להיעתר לבקשת המשיבים לנהל תובענה ייצוגית בשם לקוחות שטיסתם בוטלה שלא במהלך תקופה זו.
לאחר אישור התובענה הייצוגית הגישו המשיבים בקשה לעיון חוזר בהחלטה המאשרת בטענה כי יש לתקן את הגדרת הקבוצה שנקבעה בה. בבקשה זו טענו המשיבים כי מהחלטת האישור משתמע כי הותר להם לנהל תובענה ייצוגית רק בשם נוסעים שהיו בדרכם מירדן לישראל אך לא בשם נוסעים שעשו את דרכם בכיוון ההפוך. לפיכך טענו המשיבים כי יש לתקן את הגדרת הקבוצה כך שתכלול את הנוסעים בשני הכיוונים. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא אשר קבע כי החלטתו אינה דורשת תיקון או הבהרה וברור שהיא מתייחסת הן לנוסעים שהיו בדרכם מירדן לישראל והן לנוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן.
3. בעקבות החלטות אלו הגישה המבקשת שתי בקשות רשות ערעור: הראשונה (רע"א 8491/16) מופנית נגד ההחלטה המאשרת, ואילו השנייה (רע"א 9333/16) מופנית נגד החלטתו של בית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים.
בבקשת רשות הערעור הראשונה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה לפיה הוראות חוק שירותי תעופה אינן חלות בענייננו וכי יש להכריע במחלוקות בין הצדדים אך ורק בהתאם להוראות חוק התובלה האווירית. לטענתה, פרשנותו של בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם הוראת ייחוד העילה הקבוע בסעיף 10 לחוק התובלה האווירית הקובע מפורשות כי אחריותו של מוביל אווירי לנזק לפי חוק זה "תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". עוד טוענת המבקשת כי פרשנותו של בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם הוראת ייחוד העילה הקבועה בסעיף 29 לאמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, כ"א 1564, כרך 59, עמ' 15 (נחתמה במונטריאול ב- 28.5.1999) (להלן: אמנת מונטריאול) (החל בענייננו מכוח הוראת סעיף 3א לחוק התובלה האווירית) המורה כי "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא … ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו … פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור". לטענת המבקשת, נוכח לשונם ותכליתם הברורה של הוראות סעיפים אלו, לא יכול להיות חולק כי אין באפשרותם של המשיבים לתבוע ממנה פיצויים מכוח הוראות חוק שירותי תעופה ועל כן שגה בית המשפט קמא משהתיר להם לעשות כן.
עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא התעלם מטענתה לפיה חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), תשל"ז-1977 (להלן: חוק הטיס) מסיר ממנה אחריות לביטול הטיסות במהלך מבצע צוק איתן ופוטר אותה מתשלום פיצויים. לטענתה, סעיף 12(ב) לאותו החוק קובע כי "מפעיל כלי טיס רשאי לסרב להוליך בכלי הטיס אדם ולהוביל בו מטען או טובין אחרים אם בנסיבות הענין יש מקום לחשד שבאותה הולכה או הובלה יש משום סיכון בטחון הציבור", ואילו סעיף 13(א) לאותו החוק מורה כי "כל הרוכש ממפעיל כלי טיס זכות לתובלה אוירית של בני-אדם, מטען או טובין אחרים, ייחשב כאילו הסכים לכך שזכותו של המפעיל היא לסרב לבצע את התובלה בנסיבות כאמור בסעיף 12". המבקשת סבורה כי סעיפים אלו מקנים פטור מאחריות אזרחית למוביל אווירי שביטל טיסה משיקולי ביטחון ואף מטעם זה לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה הייצוגית. לבסוף טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משהתיר למשיבים לנהל תובענה ייצוגית בשם כלל הלקוחות שטיסתם בוטלה במהלך מבצע "צוק איתן" שכן קבוצה זו לא הוגדרה על ידם בבקשת רשות הערעור. לטענתה, החלטתו של בית המשפט קמא לעשות כן פגעה בזכותה להתגונן ומנעה ממנה להגיש הודעות נגד צדדים שלישיים שלשיטתה אחראים ביחד עמה לנזקים שנגרמו לנוסעים שטיסתם בוטלה במהלך מבצע "צוק איתן".
במסגרת בקשת רשות הערעור השנייה עותרת המבקשת לאפשר לה להשיג על החלטתו של בית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים. לטענתה, בהחלטה זו הרחיב בית המשפט קמא את הקבוצה שהוגדרה על ידו בהחלטה המאשרת וכלל בה גם נוסעים שטיסתם מישראל לירדן בוטלה. לטענת המבקשת, בית המשפט קמא לא היה מוסמך לעשות כן מן הטעם שבהחלטה המאשרת קבע כי אין לאפשר ניהול תובענה ייצוגית בשם נוסעים אלו. חלק זה בהחלטה, כך נטען, מהווה פסק דין אשר לא ניתן לשנות או לתקן אותו במסגרת בקשה לעיון חוזר. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי הגדרת הקבוצה שנקבעה בהחלטה המאשרת כוללת בתוכה גם נוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן ולשיטתה קביעה זו אינה מתיישבת עם העובדה שגם היא וגם המשיבים הבינו מההחלטה כי הקבוצה שהותר לנהל בשמה תובענה ייצוגית כוללת רק נוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן.
4. בתשובתם לבקשות רשות הערעור טוענים המשיבים כי מלשונו של חוק שירותי תעופה ומדברי ההסבר לאותו החוק עולה בבירור כי הוא נועד להסדיר מקרים כמו אלו שעליהם מדובר בבקשת האישור ודי בכך כדי לדחות את טענותיה של המבקשת בהקשר זה. כמו כן טוענים המשיבים כי הוראות חוק הטיס אינן רלבנטיות לענייננו ומכל מקום לא הייתה הצדקה של ממש לביטול הטיסות בין ירדן וישראל במהלך מבצע צוק איתן. עוד טוענים המשיבים כי ניתנה למבקשת הזדמנות ראויה להתגונן מפני הטענה כי יש להתיר ניהול תובענה ייצוגית בשם לקוחות שטיסתם בוטלה במהלך מבצע "צוק איתן" וגם אם לא ניתנה לה הזדמנות כאמור היא אינה יכולה להלין על החלטה המצמצמת את הקבוצה המקורית שהוגדרה בבקשת האישור. באשר לבקשת רשות הערעור השנייה טוענים המשיבים כי הם הגישו את הבקשה לעיון חוזר מטעמי זהירות בלבד וכי אין להבין מבקשה זו כי גם לשיטתם לא הותר להם לנהל תובענה ייצוגית בשם לקוחות שטיסתם מישראל לירדן בוטלה. עוד טוענים המשיבים כי הגדרת הקבוצה שנקבעה בהחלטה המאשרת יכולה להכיל גם נוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן ומשעניין זה הובהר על ידי בית המשפט קמא בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר אין עילה למתן רשות ערעור בנקודה זו.
5. דין בקשות רשות הערעור להידחות.
מבלי שאביע דעה לגופן של הטענות שמעלה המבקשת בבקשות רשות הערעור אציין כי על פני הדברים נראה כי המקרה דנן מעורר סוגיות נכבדות באשר ליחסים שבין חוק שירותי תעופה, חוק התובלה האווירית וחוק הטיס אשר טרם הוכרעו בפסיקה. אומר בזהירות, ומבלי שיהיה בכך כדי למצות את הדיון, כי על פני הדברים נראה שאכן יש קושי מסוים ליישב בין הוראות חוק שירותי תעופה ובין הוראות ייחוד העילה הגורפות בחוק התובלה האווירית ובאמנת מונטריאול, וכמו כן ניתן לתהות האם חיובו של מוביל אווירי בתשלום פיצויים בגין ביטול טיסה מטעמי ביטחון או בטיחות יכולה להתיישב עם תכליתן של הוראות סעיפים 12 ו- 13 לחוק הטיס (וראו לעניין זה את דברי ההסבר לאותם סעיפים בהצעת חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), התשל"ז-1977, ה"ח 1273 בעמ' 74; עוד ראו סעיף 16 לחוק שירותי תעופה הקובע כי "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין …").
עם זאת, הגעתי למסקנה כי סוגיות אלו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא להתיר למשיבים לנהל נגד המבקשת תובענה ייצוגית. הטעם לכך הוא שסעיף 6(א)(2) לחוק שירותי תעופה מקנה ללקוח שטיסתו בוטלה זכות לקבל מחברת התעופה החזר של הסכום ששילם בעד כרטיס הטיסה או חלק ממנו. כפי שציין בית המשפט קמא, מדברי ההסבר לחוק שירותי תעופה עולה בבירור כי המחוקק היה מודע להוראות חוק התובלה האווירית ולהוראותיה של אמנת מונטריאול בעת שחוקק את חוק שירותי תובלה וביקש להוסיף עליהן (ראו: הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012, ה"ח 413 בעמ' 6). בנוסף על כך, בסעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי תעופה התייחס המחוקק מפורשות למצב שבו "הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו" של המוביל האווירי ולא מצא לנכון לסייג את זכות ההשבה הקבועה בסעיף 6(א)(2) במצבים אלו. די בכך כדי לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה המיוצגת וזאת גם בשים לב לשאלות המתעוררות בנוגע ליחסי הגומלין בין דברי החקיקה השונים הנוגעים לענייננו. שאלות אלו, מן הראוי שיתלבנו במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית שאושרה וחזקה על בית המשפט קמא כי יידרש אליהן במסגרת פסק הדין הסופי שיינתן בתובענה.
הטענות הנוספות שמעלה המבקשת בנוגע להגדרת הקבוצה שקבע בית המשפט קמא אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור ועל כן לא ראיתי מקום להידרש אליהן.
אשר על כן, בקשות רשות הערעור נדחות.
אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ז בשבט התשע"ז (23.2.2017).
ש ו פ ט ת |