1.        מהו האופן הראוי לחישוב שכר טרחתו של נאמן לביצוע הסדר נושים?
 
2.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ח' שרעבי) מיום 11.11.2014 בפש"ר 22638-07-12, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לביטול חלקי של פסק דין מיום 6.7.2014, בנוגע לקביעת שכרו של נאמן לביצוע סדר נושים ושכר כונס הנכסים הרשמי הנגזר ממנו.
 
רקע
3.        ביום 14.10.2012 ניתן צו כינוס נגד המבקש, וסמוך לאחר מכן מונה המשיב 1 (להלן: "הנאמן") כמנהל מיוחד לנכסיו. ביום 18.11.2013 הגיש המבקש הצעת הסדר לתשלום חובותיו. הצעה זו, כפי שהובהרה על-ידי המבקש, כללה הצהרה על נכונותו לשלם את הוצאות ההליך עד כדי סך של 117,000 ₪, וזכתה להסכמת הנאמן והמשיב 2 (להלן: "הכנ"ר"). ההצעה אושרה באסיפת נושים, ולאחר שחזר המבקש על הסכמתו גם במסגרת דיון בבית המשפט המחוזי ביום 2.2.2014, אושרה ההצעה על-ידי בית המשפט, והנאמן מונה לביצוע ההסדר.
 
4.        ביום 6.7.2014 הגיש הנאמן דו"ח סופי (מתוקן) מטעמו, בהסכמת הכנ"ר, ובו צוין כי המבקש עמד בתנאי ההסדר. לדו"ח צורפה בקשה לתשלום דיבידנד סופי לנושים ושכר טרחה לנאמן ולכנ"ר, ובקשה למתן הפטר למבקש מכל חובותיו נכון למועד צו הכינוס, ולהסרת המגבלות המוטלות עליו מכוח צו הכינוס, לרבות צו איסור יציאה מהארץ. בו ביום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה ונתן לדו"ח מוסכם זה תוקף של פסק דין, לרבות בנוגע לאישור שכרם של הנאמן והכנ"ר.
 
5.        ביום 21.9.2014, כחודשיים וחצי לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה לביטול חלקי של פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, על-פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"). בבקשה נטען כי עוד ביום 5.6.2014, טרם מתן פסק הדין, פנה המבקש אל הנאמן וביקש ממנו פירוט של שכר הטרחה המגיע לו. במענה שקיבל פורט שכר הטרחה המגיע לנאמן לפיה טענתו, בסך של 104,289 ₪, וכן שכר טרחת הכנ"ר בסך של 17,676 ₪ נוספים, ובסך הכל סך של 121,965 ₪. לפיכך פנה המבקש בשנית אל הנאמן בטענה כי חישוב שכר הטרחה שגוי, שכן הוא מתבסס על חלופה מוטעית לחישוב שכרו לפי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א-1981 (להלן: "התקנות").
 
6.        לשם בהירות הדברים, אציין בשלב זה את הוראות התקנות הרלוונטיות. על-פי התקנות ישנן חלופות אחדות לתשלום שכר טרחתו של נאמן לביצוע הסדר. תקנה 7 (שאינה רלוונטית לענייננו) עוסקת באופן קביעת שכר המגיע לבעל תפקיד כתוצאה מתקבולי הכנסה. תקנה 8 עוסקת בשכר שייקבע לבעל תפקיד כתוצאה מתקבולי מימוש:
"(א)  לבעל תפקיד ייקבע שכר מימוש באחוזים מתקבולי מימוש, כמפורט להלן, למעט ממזומנים שהיו בידי החברה או שעמדו לזכותה ביום תחילת עבודתו בפועל של בעל התפקיד, ולמעט הכספים שהועברו לבעל התפקיד מכונס נכסים או מפרק אחר:
(1)    לגבי 66,268 השקלים החדשים הראשונים – 20%;
(2)    לגבי 662,680 שקלים חדשים נוספים – 10%;
(3)    לגבי 3,313,400 שקלים חדשים נוספים – 5%;
(4)    לגבי כל שקל חדש נוסף – 1%.
        
(א1)  שילם החייב, בעל מניות של החייב או אחר תשלומים עתיים לבעל התפקיד, יראו אותם כתקבולי מימוש".
 
 
           ההגדרה ל"תקבולי הכנסה" ול"תקבולי מימוש" מצויה בתקנה 1, כדלהלן:
 
"תקבולי הכנסה" – תקבולים ממכירת מוצרים או שירותים שהם עיסוקה של החברה שבפירוק או בכינוס נכסים (להלן – החברה) והנמכרים תוך כדי הניהול;
 
"תקבולי מימוש" – תקבולים, שאינם תקבולי הכנסה, ומקורם גביית חובות, מכירת נכסים וכל תקבול אחר שקיבל בעל תפקיד";
 
 
           לחלופות אלו, נוספה עוד חלופה במסגרת תיקון בשנת 2000, תקנה 8א, בזו הלשון:
 
"(א)  בעל תפקיד, אשר לא ביקש שכר טרחה כאמור בתקנות 7 ו-8, רשאי לבקש שכר טרחה מתוך סך כל הנשייה שחילק בפועל לכל הנושים בכסף או בשווה כסף על פי המפורט להלן:
        
                                                        

 

 
 
         (ב)        על אף האמור בפסקה (1) בטבלה שבתקנת משנה (א), בנסיבות מיוחדות שיירשמו, שנבעו ממאמץ מיוחד, שעות עבודה רבות, הצלחה מוכחת בביצוע התפקיד וחלוקת הרכוש ומשך זמן קצר במיוחד לסיום תפקידו, רשאי בית המשפט לפסוק לבעל תפקיד שפעל כאמור באותה פסקה לא יותר מ-15% ולא פחות מ-12% מסך הנשייה לחלוקה.
 
         (ג)        על אף האמור בתקנת משנה (א), בעל תפקיד אשר קיבל במהלך ביצוע תפקידו שכר טרחה על פי תקנות 7 ו-8, יוכל לבקש שכר טרחה על פי תקנה זו ובלבד שהסכומים שניתנו לו על פי התקנות האמורות יופחתו משכרו על פי תקנה זו.  
(ההדגשות שלי – נ' ס').
 
7.        אין מחלוקת בין הצדדים כי בענייננו אין מדובר ב"תקבולי הכנסה", ולפיכך אין תחולה לתקנה 7. עם זאת, בבקשתו טען המבקש כי הנאמן טעה כשביסס את חישוב שכרו על יסוד "תקבולי מימוש" לפי תקנה 8, בעוד שלשיטתו היה על שכר הטרחה להיות מחושב על-פי "חלוקה בפועל", בהתאם לתקנה 8א. בהמשך הבקשה צויין כי הנאמן דחה את טענת המבקש וטען כי בידו האפשרות לבחור את דרך חישוב שכר הטרחה וכי הוא בחר לעשות זאת בהתאם לתקנה 8. בסופו של דבר, כך נטען, נוכח חששו של המבקש כי אם לא ישולם שכר הטרחה הנדרש יסוכל קיומו של ההסדר כולו, שילם המבקש את מלוא שכר הטרחה הנדרש, תוך הבהרה כי סכום התשלום נותר שנוי במחלוקת. בבקשה מצויין כי בעקבות התשלום האמור הגיש הנאמן לבית המשפט את הבקשה לאישור הסדר הנושים ומתן הפטר, אך לא ציין בבקשתו כי המבקש חולק על סכום שכר הטרחה, ואף לא העביר העתק מהבקשה האמורה לעיון המבקש. לאור זאת טען המבקש כי מדובר למעשה בביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד.
 
8.        אשר לדרך חישוב שכר הטרחה נטען בבקשה כי הנאמן לא עשה כל פעולה שהביאה לקבלת תקבולי מימוש לקופת הכינוס, אלא קיבל את מלוא כספי ההסדר "על מגש של כסף" באמצעות הצעת המבקש, וכל שנותר לנאמן לעשות הוא לחלק את הכספים בהתאם להסדר שנקבע. לאור זאת טען המבקש כי התקבולים שהתקבלו אינם יכולים להחשב כ"תקבולי מימוש" כהגדרתם בתקנות, ולפיכך הדרך היחידה לחישוב שכר הטרחה יכולה להתבסס על תקנה 8א לתקנות, לפי ערך החלוקה בפועל. על-פי דרך חישוב זו, שכר הטרחה המגיע לנאמן  עומד על סך של 32,078 ₪, ובצירוף שכר טרחת הכנ"ר בסך 5,437 ₪ מגיע הסכום כדי 37,515 ₪ בלבד. לאור האמור ביקש המבקש כי יבוטל אישור שכר טרחתם של הנאמן והכנ"ר כפי שנקבע בפסק הדין, ויאושר במקומו שכר הטרחה בהתאם לאמור לעיל, וכמו כן ביקש להורות על החזרת סכומי היתר ששילם המבקש כשכר טרחה.
 
9.         בתגובתו לבקשה טען הנאמן כי מדובר בבקשה קנטרנית אשר הוגשה בחוסר תום לב, בשיהוי של כ-5 חודשים, ולאחר שהמבקש קיבל את צו ההפטר מחובותיו, כפי שביקש. כמו כן טען הנאמן כי יש לדחות את הבקשה על הסף, הן מן הטעם שהבקשה לא גובתה בתצהיר, הן מן הטעם שאין מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, שכן הצעת ההסדר, לרבות בדבר שכר הטרחה הראוי, הוצעה על-ידי המבקש ואושרה על-ידו בנוכחות הצדדים בדיון מיום 2.2.2014. עוד נטען בהקשר זה כי המבקש ממילא אינו צד ראוי לבקשה מסוג זה, ומשום כך לא היה חלק מהדיון. מכל מקום, כך טען הנאמן, הבקשה לוקה גם בשיהוי ובהעדר תום לב, שכן לוּ היה המבקש חפץ להשיג על שיעור שכר הטרחה, היה יכול ואף חייב לפנות מיידית לבית המשפט בבקשה מתאימה, בטרם ניתן פסק דין, שכן תחשיבי שכר הטרחה היו מצויים לפניו לפחות כחודש ימים קודם לכן. ואולם המבקש רצה למעשה בקיום ההסדר וקבלת ההפטר מחד גיסא, מבלי לשלם את שכר הטרחה הראוי, מאידך גיסא, ולכך אין לתת יד. לגוף הדברים טען הנאמן כי במהלך התקופה נקט בפעולות לא מבוטלות לשם קידום אישור הצעת ההסדר, וכי פרשנותו המשפטית של המבקש לחישוב שכר הטרחה אינה מתיישבת עם הדין והפסיקה, שכן על-פי ההלכה הפסוקה נתונה לנאמן האפשרות לבחור האם לעתור לחלופה של שכר מימוש לפי תקנה 8 לתקנות, או שכר חלוקה לפי תקנה 8א, מקום בו שתי האפשרויות רלבנטיות. בין היתר התבסס הנאמן גם על תקנה 8(א1) שצוטטה לעיל, לפיו יראו כתקבולי מימוש גם תקבולים עיתיים שהתקבלו מאת החייב. עוד נטען כי פסיקת שכר מימוש בהליכים כגון דא היא ברירת המחדל, ונהוגה כעניין שבשגרה בפסיקת בתי המשפט.
 
10.      הכנ"ר הגיש גם הוא תשובה לבקשה, בה הצטרף לעמדת הנאמן ותמך בפרשנותו על אופן קביעת שכר הטרחה.
 
11.      בתשובת המבקש נטען כי לנאמן לא היה יד ורגל בהצעת ההסדר שאושרה, וכי טענות הנאמן בדבר המאמצים שעשה לקידומה הן טענות סרק. כמו כן עמד המבקש על דעתו כי מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד. אשר לחישוב שיעור שכר הטרחה חזר וטען המבקש כי מאחר ושום תקבול לא הגיע לקופת הכינוס כתוצאה ממאמצי הנאמן, הרי שמסלול החישוב היחיד הרלוונטי לשכר הטרחה הוא בהתאם לחלוקה בפועל של הנכסים על-פי תקנה 8א, ולפיכך לא עומדת לנאמן זכות בחירה לחישוב שכר טרחתו באופן אחר.
 
החלטת בית המשפט המחוזי
12.      בהחלטה מיום 11.11.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטתו, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפני, ציין בית המשפט כי הוא תמה מדוע בחר המבקש להעלות את השגותיו רק לאחר אישור ההסדר על-ידי אסיפת הנושים, אישור בית המשפט, ומתן פסק דין לאחר השלמת ביצוע ההסדר, וכל זאת שעה שידע מראש מה שיעורו של שכר הטרחה שיידרש. בית המשפט המחוזי דחה בעניין זה את הסברו של המבקש כי הדבר נעשה עקב חששו מפני סיכול ההסדר על-ידי הנאמן, וקבע כי מהותו של אותו חשש אינה ברורה לו, שכן לנושים חשוב סכום הכסף שהם מקבלים ולא שכר הטרחה המשולם. בנוסף לכך, יכול היה המבקש להלין נגד שכר הטרחה גם לאחר אישור ההסדר ועוד טרם ביצועו. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי התנהגות המבקש עולה עד כדי מניעות מלבוא בדיעבד ולטעון נגד שיעור שכר הטרחה של הנאמן והכנ"ר. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, אלא בכזה שאך נתן תוקף לביצוע הסדר שאושר במפורש ובמעמד הצדדים, ולפיכך אין לקבל את הבקשה ככזו המוגשת לפי תקנה 201 לתקנות סד"א.
 
13.      גם לגוף העניין קבע בית המשפט המחוזי כי שוכנע מתגובת הנאמן, כי פעל רבות בקרב נושי המבקש לשם קבלת אישור להסדר שהציע המבקש, וכמו כן לקח חלק בהליך חיצוני להסדר ואשר נגע לחובותיו של המבקש. משכך נקבע כי יש הצדקה במקרה הנדון לבחירת הנאמן לקבלת שכר טרחתו על-פי שכר מימוש ולא שכר חלוקה. בית המשפט הפנה לתקנה 8(א1) לתקנות, וקבע כי בעניין הנדון שילם המבקש תשלומים עיתיים לצורך ביצוע ההסדר והשלמתו, ולפיכך יש לראותם כתקבולי מימוש. משביקש הנאמן את שכרו בהתאם לשכר מימוש לפי תקנה 8, קבע בית המשפט, לא היה מקום לחייבוֹ לקבל שכר חלוקה לפי תקנה 8א. על יסוד האמור נדחתה בקשת המבקש.
 
עיקרי טענות המבקש
14.      מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוען המבקש כי היה על בית המשפט להעתר לבקשתו ולבטל את חלקו של פסק הדין הנוגע לשכר טרחת הנאמן והכנ"ר. המבקש שב וטוען כי הגדרתם של "תקבולי מימוש" בתקנות חלה אך ורק על תקבולים שלגביהם ביצע הנאמן פעולה כלשהי לשם קבלת הכספים לקופת הכינוס. לטענתו, הגדרה זו אינה חלה מקום בו הנאמן לא ביצע פעולה כלשהי, והכספים כולם הגיעו באמצעות מאמציו של המבקש, ובמקרה זה מסלול החישוב האפשרי היחיד הוא בהתאם לתקנה 8א לתקנות. במקרה זה, אליבא דמבקש, הנאמן אינו רשאי לבחור לו תקנה אחרת לחישוב שכר הטרחה. המבקש סבור כי לא רק שפרשנות זו עולה בקנה אחד עם הדין, אלא יש בה גם כדי לעשות צדק עם המבקש, נוכח מצבו הכלכלי הקשה ורצונו לפתוח דף חדש עם קבלת ההפטר. אשר לתקנה 8(א1) לתקנות עליה הסתמך בית המשפט המחוזי, מפנה המבקש לכך שחלק מהתשלומים שולמו במישרין לנושים ולא באמצעות הנאמן, וכי התשלומים החודשיים ששילם במסגרת צו הכינוס שולמו לקופת הכינוס, ולא לבעל התפקיד, ולפיכך לשיטתו של המבקש אין לראות בהם "תשלומים עיתיים".
 
15.      אשר לנימוקו של בית המשפט המחוזי בדבר עיתוי הגשת הבקשה, טוען המבקש כי רק כחודש לאחר אישור ההסדר, ביום 11.3.2014, הודיע הנאמן למבקש מהו שכר הטרחה הנדרש, ורק כחודשיים לאחר מכן מסר לו, לפי דרישתו, את בסיס החישוב של שכר טרחה זה. לאור האמור, טוען המבקש כי אין מקום לקביעה כי הוא מנוע מלהעלות את בקשתו. עוד בעניין זה מצביע המבקש על כך שהנאמן, המשמש כ"ידו הארוכה" של בית המשפט, חייב בהגינות ובשקיפות מלאה כלפי בית המשפט ולפיכך היה חייב כבר במעמד אישור ההסדר להודיע כי שכר הטרחה המבוקש אינו מוסכם על המבקש. בנסיבות אלו, כאשר לא התקיים כל דיון לגוף העניין בטענותיו של המבקש ונמנע ממנו יומו בבית המשפט, לא יתכן לקבוע כי הוא מנוע מהעלאת הבקשה. המבקש סבור כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בדבר שכרו של הנאמן ניתן למעשה במעמד צד אחד, ללא דיון בטענות המבקש, ולפיכך הוא נכנס בגדרי תקנה 201 לתקנות סד"א.
 
דיון והכרעה
16.      לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ונתתי דעתי על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להעתר לה.
 
17.      אינני משוכנע כי המבקש דק פורתא בהכתירו את בקשתו בבית המשפט המחוזי כבקשה לביטול (חלקי) של פסק דין שניתן במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סד"א. טעם רב יש בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מדובר במתן תוקף של פסק דין להחלטה אשר ניתנה בידיעת המבקש ובהסכמתו, לרבות לעניין שכר הטרחה. יתרה מזאת, אין זה ברור כי המבקש יכול לברור לעצמו אותו חלק בפסק הדין שאותו הוא מבקש לבטל, בין מחובת הצדק, בין על-פי שיקול דעת בית המשפט, ובה בעת לצפות כי שאר חלקי פסק הדין יעמדו על מכונם. מכל מקום, גם אילו הייתי נוטה לעמדתו של המבקש ביחס למהות הבקשה, ואפילו הייתי מקבל את בקשת רשות הערעור ודן בה כערעור (לעניין אמות המידה הנדרשות למתן רשות ערעור בהחלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק דין בכלל ראו רע"א 4036/14 מסעודין נ' אלכסנדר קושניר מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 21 (29.12.2014); וביחס לבקשה לביטול פסק דין בפרט ראו ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 48 (03.02.2011)) – עדיין היה מקום לדחות את הבקשה לגופו של עניין.
 
18.      ראשית, עיתויה של הגשת הבקשה מציב לפני המבקש משוכה משמעותית, אשר דומה כי כשל מלעברה. המבקש הסכים כאמור במפורש לשכר טרחה בשיעור של עד 117,000 ₪. הסכמה זו לא ניתנה בעלמא, וקשה לקבל את הסבריו של המבקש בעניין, או להבין מכך כי התכוון רק לשכר טרחה המחושב לפי תקנה 8א לתקנות. בנוסף לכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, היו למבקש הזדמנויות רבות לערב את בית המשפט בסוגיה באופן יזום, עוד לפני סיום ביצוע ההסדר ומתן ההפטר. בנסיבות אלו, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקש היה מנוע מלהעלות את הטענות לבטח אינה קלוטה מן האוויר.
19.      שנית, גם באשר לבסיס החישוב של שכר טרחת הנאמן, אין בידי לקבל את טענות המבקש. ההבחנה בין דרכי החישוב השונות בהתאם לתקנות נדונה בעבר על-ידי בית משפט זה בהזדמנויות שונות. שכרו של בעל תפקיד, כהגדרתו בתקנות, מוסדר באופן בלעדי על-ידי התקנות, כאשר תקנה 10(ג) קובעת במפורש כי בעל תפקיד לא יקבל כל שכר או תמורה אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, נוסף על הקבוע בתקנות, אלא באישור בית המשפט. מטרתן של התקנות היא לאזן בין הצורך לתגמל את בעל התפקיד על מלאכתו, ולהמריצו לדאוג להשבת חובם של הנושים באופן מיטבי, ועם זאת לוודא כי עלות שכרו של בעל התפקיד לא תנגוס נתח גדול מדי מקופת הנושים (ע"א 6166/07 צחי פלדמן, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים על זכויות צמרות נ' א.י.ע יובלים השקעות בע"מ, פסקה 37 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (10.1.2010) (להלן: "עניין פלדמן")).
 
20.      את אופן חישוב שכר הטרחה, חילק מחוקק המשנה לשני מסלולים חלופיים: המסלול הראשון הוא שכר הנגזר על-פי אופי פעולותיו של בעל התפקיד, באופן של ניהול ופעולה שוטפת של החברה ("שכר ניהול" וקבלת תקבולי הכנסה בהתאם לתקנה 7 לתקנות), או באופן של מכירת הנכסים בסכומים גבוהים ככל האפשר ("שכר מימוש" וקבלת תקבולי מימוש בהתאם לתקנה 8) (להרחבה ראו ע"א 5479/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר בתפקידו ככונס נכסים בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקאות 14-18 (12.2.2013) (להלן: "עניין בנק לאומי"). עיון בהגדרות שבסעיף 1 לתקנות של המונחים "תקבולי הכנסה" ו-"תקבולי מימוש", אשר נוסחן הובא לעיל, מעלה למעשה כי מדובר בהגדרות המוציאות האחת את רעותה. הגדרת "תקבולי מימוש" היא רחבה, ולמעשה מהווה הגדרה שיורית לכל תקבול שאינו תקבול הכנסה ("… כל תקבול אחר שקיבל בעל תפקיד"). על מנת להוציא מן הספק, הוסיפה תקנה 8(א) לקבוע כי יראו כתקבולי מימוש גם תשלומים עיתיים ששולמו על-ידי החייב עצמו, בעל מניות של החייב, או אדם אחר. לעיתים, ההכרעה בשאלה האם מדובר בתקבולי הכנסה או תקבולי מימוש היא שאלה עובדתית בבסיסה, אשר בית המשפט המחוזי המפקח על ההליך מוסמך להכריע בה. במרבית המקרים אין מדובר בשאלה המצויה במחלוקת, אך לעיתים ידרש בית המשפט לבחון מהו המאפיין הדומיננטי בפעילותו של בעל התפקיד, ומכאן לגזור את השכר הראוי. כמו כן לא נפסלה האפשרות לפיה מוסמך בית המשפט לחלק את הליך חדלות הפירעון ל"פרקים" מסויימים, בהם בכל פרק זמן יפסק שכר טרחה שונה. בעניין זה מוקנה לבית המשפט הדן בתיק שיקול דעת רחב (עניין בנק לאומי, פסקאות 19-21). מכל מקום, לפי לשונן המקיפה של הוראות התקנות, קשה להעלות מצב של תקבולים שיחושבו לפי מסלול זה, אשר לא יהוו תקבולי הכנסה וגם לא תקבולי מימוש.
21.        המסלול השני האפשרי לחישוב שכר טרחה הוא שכר חלוקה, בהתאם לתקנה 8א לתקנות. שכר טרחה זה אינו תלוי באופי פעולת בעל התפקיד, אלא בתוצאות פעולתו, שכן הוא מבוסס על סכום הנשייה שחולק בפועל. במסגרת התיקון בשנת 2000 הפך מסלול זה למסלול חלופי לשכר ניהול או שכר מימוש, שכן שכר זה רשאי לבקש רק "בעל תפקיד, אשר לא ביקש שכר טרחה כאמור בתקנות 7 ו-8". המסקנה אליה הגיע מתקין התקנות היא כי פסיקת שכר הן בגין החלוקה, הן בגין המימוש, תיצור כפילות שאינה ראויה (עניין פלדמן, פסקאות 24-25). מכל מקום, מסלול חלופי זה עודנו קיים על מנת לשמר את האפשרות לבעל התפקיד לקבוע את שכרו באופן אלטרנטיבי, וזאת במטרה לעודדו להביא לידי חלוקה בשיעור גבוה לכל סוגי הנושים, לרבות הנושים הבלתי מובטחים (עניין פלדמן, פסקה 33). הן מלשון התקנות, הן ממטרתן, עולה אפוא באופן ברור כי כעמדת הנאמן והכנ"ר, הבחירה בין שני המסלולים נתונה לפתחו של הנאמן, כאשר מן הסתם האפשרות שיבחר היא זו אשר בגדרה ישולם לו שכר טרחה גבוה יותר.
 
22.      לא למותר להוסיף, כי לצד טבלאות השכר הקבועות בתקנות, הותיר מחוקק המשנה לבית המשפט גם את האפשרות לפסוק לבעל תפקיד שכר נוסף על מנת לתגמל אותו בגין מאמץ וטרחה מיוחדים, ומנגד גם להפחית משכרו של בעל תפקיד אשר מאמציו וטרחתו נמוכים מהרגיל (ראו תקנות 13, 7(א1), 11(ב) לתקנות; עניין בנק לאומי, פסקה 15; ע"א 438/85 איתן ארזי ושות' בניה והשקעות בע"מ נ' אריה חיימסון, פ"ד מא(2) 718, 723-725 (1987)). שיקול דעת זה נתון לבית המשפט בכדי לאפשר לו את הגמישות הנדרשת לשם התאמת שכר הטרחה הראוי לנסיבות הספציפיות העומדות לפניו.
 
23.      בענייננו, בחר הנאמן לבסס את אופן חישוב שכר הטרחה בהתאם לתקנה 8, דהיינו לפי המסלול הראשון. טוען המבקש כי הנאמן לא היה מוסמך לעשות זאת, שכן לטענתו לא ביצע כל פעולה המצדיקה את הבאתה בגדרם של "תקבולי מימוש". אינני מקבל טענה זו, וזאת ממספר טעמים. ראשית, בית המשפט המחוזי קיבל מבחינה עובדתית את גרסת הנאמן ביחס לפעולות שעשה, ולא מצאתי טעם טוב להתערב במסקנה זו. שנית, לא שוכנעתי מטענות המבקש כי התשלומים העיתיים ששילם אינם באים בגדרה של תקנה 8(א) לתקנות. בעניין זה סבורני כי אין מקום לקבל את ההבחנה שניסה ליצור בין תשלומים ששולמו לבעל התפקיד (כלשון התקנה) לבין אלו ששולמו לקופת הכינוס (כפי שטען המבקש שנעשה בפועל) – ברור כי כל תשלום שמשלם החייב לבעל התפקיד במסגרת פרעון חובותיו יש לראותו כחלק מקופת הכינוס, ואין הבחנה מהותית בין הדברים. שלישית, כאמור גם באופן עקרוני סבורני כי בהתאם למטרת התקנות יש לשמר את אפשרות הנאמן לבחירת חלופות החישוב בהתאם לרצונו, ועל בית המשפט להימנע מלכפות את הנאמן בבחירת מסלול זה או אחר (להבדיל מבדיקה עובדתית של אופיין המדויק של פעולותיו, במידה וכבר בחר הנאמן במסלול החישוב הראשון של שכר מימוש או חלוקה). כעקרון, ככל שבית המשפט יסבור כי השכר שנפסק על-פי המסלול שבחר הנאמן איננו ראוי בנסיבות העניין, רשאי יהיה להעלות את שיעורו או להפחיתו, בהתאם לסמכות הנתונה לו בתקנות.
 
24.      מכל הטעמים דלעיל, לא מצאתי הצדקה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, ודומני כי בדין דחה את בקשתו של המבקש. לאור האמור, אציע לחברי לדחות את  בקשת רשות הערעור. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
 
 

 

 
השופט  י' דנציגר:
 
           אני מסכים.