בשם המבקשת:                      עו"ד אורי ירון
בשם המשיב:                         עו"ד עאדל אבו עראר

 

 

 
 
א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלון) מיום 7.10.13 ברע"א 15051-09-13, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (סגן הנשיא רוזין) מיום 4.7.13 בת"א 34524-01-11. עניינה של הבקשה בפרשנותו של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן הגשת רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן צו בתי המשפט או הצו) על החלטות שעניינן סדר הבאת הראיות.
 
רקע
 
ב.        בין הצדדים מתבררת תביעה שעניינה תאונת "פגע וברח" אשר בה היתה מעורבת המשיבה (התובעת – א"ר). המבקשת (הנתבעת – א"ר) מכחישה חבותה, וטוענת כי המשיבה נפגעה בנסיבות שאינן מקנות לה פיצוי. משלא הגיעו הצדדים לפשרה, קבע בית משפט השלום בהחלטה מיום 18.2.13 את סדר הבאת הראיות בתיק. נקבע, כי המשיבה תגיש תצהירי עדות ראשית עד ליום 1.5.13, והמבקשת עד ליום 1.7.13. המשיבה הגישה תצהירי עדות ראשית של שלושה עדים מטעמה, וביקשה ביום 8.5.13 להתיר לה לזמן מספר עדים נוספים ללא הגשת תצהירי עדות ראשית, ביניהם המשיבה. בהחלטתו מיום 9.5.13 נעתר בית משפט השלום לבקשה.
 
 ג.       בהתאם לכך ביקשה המבקשת להאריך את המועד להגשת הראיות מטעמה, כך שאלה יוגשו 60 יום מתום עדויות התביעה, שאם לא כן יוקנה למשיבה יתרון דיוני לא הוגן. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 4.7.13, וכך נאמר בה:
 
"בסעיף 3 לתגובת התובעת נרשם כי באמצעות העדים, אשר לא הגישו תצהיר בכתב (למעט התובעת הקטינה) 'יוגשו ראיות שצורפו לתצהירי העדויות הראשיות של התובעת'. בנסיבות העניין, יש להניח שלפני הנתבעת מצויות כל הראיות למעט עדות הקטינה שתינתן בעל פה. בבואו של ביהמ"ש להכריע בבקשת הנתבעת, עליו לקחת בחשבון גם שיקולים של יעילות דיונית, אשר יש בהן בנסיבות המקרה שבפני להצדיק מתן ההוראה של הגשת התצהירים, קודם לחקירות העדים מטעם התובעים.
אמנם, אין חולק כי הכלל הוא שיש להתאים את מועדי הגשת התצהירים לסדר הבאת הראיות, ואולם כלל זה 'אינו כלל מוחלט' ולעיתים ישנן נסיבות המצדיקות סטייה ממנו באופן שכל התצהירים מטעם בעלי הדין, יוגשו לפני שמיעת העדויות. ראה בעניין זה החלטה שניתנה ברע"א 5524/09 הרשות הפלסטינית נ' שולה גאון (החלטה מיום 5.11.09), שם נקבע, בין היתר, שיש לסטות מן הכלל. במסגרת הלכת גאון הנ"ל הוסיף וציין ביהמ"ש כי- 'במקרים המתאימים וכאשר קיימים טעמים המצדיקים זאת, ניתן להורות על הגשת התצהירים מטעם הנתבע אף לפני סיום פרשת התביעה…'. לפיכך, ומכל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה, וזאת לאחר ששוכנעתי שחיוב הנתבעת להגיש את ראיותיה, בשלב זה, לא תגרום (כך במקור – א"ר) לה לפגיעה מהותית. על ב"כ התובעת לוודא שכל המסמכים שברצונו להגיש באמצעות העדים מצויים בתיק בית המשפט וצורפו לראיות התובעת".
 
ד.        בית המשפט המחוזי דחה ביום 7.10.13 על הסף את בקשת המבקשת למתן רשות ערעור על ההחלטה מיום 4.7.13, וזאת מכוח סעיף 1(1) לצו בתי המשפט. מכאן הבקשה הנוכחית.
 
ה.        לשלמות התמונה יצוין, כי בקשה לביטול ישיבת הוכחות שנקבעה ליום 13.11.13, מן הטעם שהוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, נדחתה בידי בית משפט השלום (החלטה מיום 26.10.13). צוין, כי המבקשת לא פעלה במהירות וביעילות למיצוי הליכי הערעור על ההחלטה מיום 4.7.13, ובהתחשב בכך שדיון ההוכחות נקבע כשמונה חודשים קודם לבקשת הדחייה, אין הצדקה לשינוי המועד. בקשה לעיון חוזר נדחתה גם היא ביום 31.10.13.
 
הבקשה והתגובה
 
ו.        בבקשה (מיום 3.11.13) נטען, כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע, כי המבקשת ביקשה להגיש "ראיות נוספות מטעמה" ודחה את הבקשה, בעוד שבקשתה היתה להורות כי ראיותיה יוגשו לאחר תום פרשת התביעה. נטען, כי צו בתי המשפט לא סתם את הגולל על התערבות ערכאת הערעור בעניין מועד הגשת הראיות בבקשה. נטען, כי דחיית הבקשה למתן רשות ערעור הביאה לפגיעה בזכויותיה הדיוניות של המבקשת ועלולה להוביל לנזק של ממש בניהול הגנתה. כנטען, החלטת בית משפט השלום הביאה להיפוך סדר הראיות, ובשל כך לפגיעה מהותית בהגנת המבקשת, שהרי קו הגנתה, כמו גם קו החקירה הנגדית, ייחשף, והמשיבה תוכל להתאים גירסתה בהתאם לראיות שהציגה המבקשת. הדברים אמורים ביתר שאת מקום שעדות המשיבה נוגעת ללב ליבה של המחלוקת, היא עצם החבות. למחרת הבקשה לרשות ערעור הוגשה (4.11.13) גם בקשה למתן צו עיכוב ביצוע, וכן נתבקש שנורה לבית משפט השלום כי בישיבת ההוכחות הקרובה יישמעו אך ראיות התביעה.
 
ז.        לטענת המשיבה בתגובתה (מיום 7.11.13), עותרת המבקשת למעשה לתקוף את החלטתו של בית משפט השלום מיום 9.5.13, ומשכך היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, ולא בקשה שעניינה הארכת מועד להגשת ראיותיה. נטען, כי התנהלות המבקשת עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן הביאה לבזבוז זמן שיפוטי ולהארכת ההתדיינות המשפטית בין הצדדים. עוד נטען, כי ההחלטה מושא הבקשה נכנסת לגדרי סעיף 1(6) לצו, ומשכך אין מקום לרשות ערעור.
 
הכרעה
 
ח.       אומר כבר בפתח הדברים כי לטעמי פרשנותם המהותית של "איסורי רשות הערעור" שבצו צריכה להיות ליברלית יותר מאשר נקט בית המשפט המחוזי, אף שאוסיף, כי לגישתו – וגם לגישה שונה – ניתן ביטוי גם בבית משפט זה, כפי שיפורט. ויתכן כי הנושא צריך להיות מועבר במקרה מתאים להרכב להכרעה, נוכח הדעות השונות. עם זאת נוכח התוצאה שאליה הגעתי כפי שיפורט, לא מצאתי מקום במקרה דנא להיעתר לבקשה לרשות ערעור.
 
תכלית צו בתי המשפט
 
ט.       סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 קובע, כי "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בעניין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון…רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". סעיף 41(ג)(1) לחוק קובע, כי על אף האמור בסעיף 41(ב), לא תינתן רשות ערעור "על סוגי החלטות ששר המשפטים קבע, בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; נקבע סוג החלטה בצו כאמור, יחול הצו על החלטה שהתקבלה לאחר תחילתו".
 
 י.       ביום 2.7.09 הותקן הצו, והוא נכנס לתוקפו כחודש לאחר מכן. הצו מגביל את האפשרות למתן רשות ערעור, בין היתר בעניינים הבאים:
 
"1. לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:
 
(1) החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות, תגובות, כתבי טענות, מסמכים, סיכומים ותצהירים (להלן בצו זה – כתבי טענות);
….
(5) החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה, למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת;
 
(6) החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות, למעט החלטה בעניין מתן עדות מחוץ לכתלי בית המשפט, ובכלל זה בהיוועדות חזותית…"
 
 
י"א.     תכליתו של הצו ברורה: להקל את העומס המוטל על בתי המשפט ולהביא לייעול ההליכים. עיקרו בעניינים בעלי אופי דיוני מובהק, אשר דחיית ההשגה עליהם לשלב הערעור לא תגרום נזק בלתי הפיך לבעלי הדין; כך גם תתאפשר שמירה על רצף דיוני של ההליכים בפני ערכאה אחת (ח' בן נון וט' חבקין הערעור האזרחי (מה' 3, תשע"ג) עמ' 235-233; וכן מאמרו של ע' טאוסיג בספרם של בן נון וחבקין, בעמ' 647). במקום אחר נזדמן לי לומר:
 
"ברי כי הרוח העולה מאלה ומהוראות אחרות בצו היא שלא לסתום את צנרת בתי המשפט, הפקוקה בלאו הכי ממילא במקרים רבים, בהשגה ערעורית בהליכים דיוניים-ניהוליים שבעיקרם אינם מהותיים, אשר ביסודם נתונים הם לשיקולה של הערכאה הדיונית, ושהתערבות ערעורית בהם תהא נדירה ממילא. מניעת רשות ערעור בכגון דא כוונה לחיסכון בהליכים, כך שבאותם מקרים, שבודאי לא יהיו רבים ביחס, שההחלטה הדיונית היתה נהפכת – יתוקן הדבר במידת האפשר בערעור על פסק הדין כולו (ראו, למשל, החלטתו של השופט י' דנציגר ברע"א 1443/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' צ.ר הירש שיווק (לא פורסמה) (להלן עניין בנק לאומי), והאסמכתאות דשם)" (רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל (2011), פסקה י' (להלן עניין בר עידן); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (תשע"ג, מהדורה 11), עמ' 1116).
 
ועוד:
 
"מקריאת סעיפי הצו ניתן להבחין בכך שההחלטות העיקריות שלא תינתן בהן רשות ערעור עוסקות בנושאים בעלי אופי דיוני-ניהולי מובהק ואינן בעלות השלכות מהותיות. כך למשל, סעיף 1(2) לצו בתי המשפט מונע הגשת בקשות רשות ערעור בנוגע להחלטות אשר עסקו בהארכת מועד הקבוע בחיקוק, אך הסעיף לא חל במצבים בהם משמעות ההחלטה היא שלילת עצם האפשרות לפתוח בהליך. בנוסף ניתן לציין את סעיף 1(5) לצו בתי המשפט אשר מונע אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור בנוגע להחלטות בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעתם ושאלות המוצגות להם, למעט החלטות מהותיות כגון דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה" (רע"א 10343/09 ארץ נ' וויטמן (2010) (השופטת ארבל), פסקה 3).
 
 
י"ב.     בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת הציגה היועצת המשפטית דאז של הנהלת בתי המשפט, עו"ד לאה רקובר, את שעמד לנגד עיני מתקין הצו:
 
"לא אחזור כאן על כל הנימוקים בדבר הצורך לצמצם את מספר הבר"עות, בדבר היעילות והאפקטיביות של הגשת הבר"עות, רק אומר בכמה נקודות. הרשימה שמונחת לפני הוועדה – החלטות טכניות ושל הפיכות. אנו מעריכים, על פי בדיקה שערכנו, שלא ייגרם כל נזק לגבי סוגי ההחלטות האלה, אם הערעור עליהן יידחה לשלב פסק הדין. אנו גם מודעים לכך שיכולה להיות החלטה שאינה הפיכה, אך לעניות דעתנו, ואנו מקווים שהוועדה תאשר את זה, מדובר בהחלטות שהמשמעות שלהן אינה מרחיקת לכת באופן כללי, גם אם הן סופיות בשלב החלטה של בית משפט בערכאה ראשונה. הדוגמה היא כך סמכות מקומית, ונרחיב כשנדון בכל אחת מההחלטות.
 
       אני מבקשת שהוועדה תזכור, שאנו מדברים על מצב שבית משפט מנהל הליך משפטי, יש לו האוטונומיה לנהל את ההליך המשפטי, ובמסגרת הזו, במלוא האחריות, בית המשפט דן בכל אחת מהבקשות שמוגשות לו, ומדי הליך משפטי מתקבלות אין סוף החלטות ביניים, שאינן סופיות, שנוגעות למהלך ההליך. בית משפט מגלה אחריות, מפעיל שיקול דעת, ובאופן כללי, קיימת זכות בסיסית, וזה מובן מאליו, שניתן יהיה לערער על כל החלטה של בית המשפט במסגרת פסק הדין הסופי. אנו מדברים פה רק על צמצום האפשרות לעצור את ההליך, ובאמצע ההליך להגיש בקשה לבית המשפט, לגבי ההחלטה הספציפית שנוגעת לניהול של ההליכים" (דיון מיום 20.5.09, עמ' 3-2) .
 
 
י"ג.     הצו, איפוא, מבקש שלא לאפשר רשות ערעור בעניינים שהם טכניים במהותם, שאין מניעה שיידונו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, ולא יהא בכך להסב נזק למי מן הצדדים: "ההיגיון ביסוד ההוראה הוא, כי מדובר בהחלטות בעלות אופי דיוני-ניהולי מובהק, העוסקות בעניין שאינו מהותי, ועל כן אין הצדקה לאפשר ביקורת ערעורית עליהן כל עוד ההליך מתנהל" (רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע (2009) (השופט – כתארו אז – גרוניס, פסקה 3)). יוזכר בהקשר זה, שסיפת סעיף 41(ב) קובעת, כי "רשות כאמור תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (הדגשה הוספה-א"ר). לשלמות התמונה יצוין, כי ברע"א 6269/11 חמדאן נ' וקים (2011) הביע השופט הנדל דעתו, שהצו אינו נועד להגביל את בית המשפט בגלגול שלישי וגם אינו עוסק בבקשת רשות ערעור על פסק דין בגלגול שני (כגון פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות).
 
הצו וכללי המשפט האזרחי בנוגע להבאת ראיות
 
י"ד.     בית משפט זה נדרש מספר פעמים ליחס בין צו בתי המשפט לכללי המשפט האזרחי בנוגע להבאת ראיות. ברע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי (2010) (להלן עניין פלוני) הביע המשנה לנשיאה ריבלין דעתו, כי אין בצו לחסום את האפשרות ליתן רשות ערעור על החלטה המורה על סטיה מכללי הדיון בעניין עיון במסמכים וגילויים. בעניין בר עידן נדרשתי לדבריו של המשנה לנשיאה ריבלין בעניין פלוני, ונטיתי למסקנתו כי הוראות הצו (ובאופן קונקרטי סעיפים 1(1) 1(5) ו- 1(6)) אינן חוסמות את האפשרות לדון בבקשת רשות ערעור על החלטה של הערכאה הדיונית בעניין סדר הבאת הראיות, תוך יישום הכללים שנקבעו ברע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת הישוב, פ"ד נה(1) 515 (1999). בעניין סויסה (שניתן בטרם הותקן הצו, כמובן) נקבע כי סטיה מכללי העיון והגילוי תתאפשר אם בית המשפט סבור שעיון במסמכים עלול להביא לשיבוש ראיות התובע ולא יסייע לחשיפת האמת. ברע"א 725/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2011) נדון מקרה שבו לאחר שמיעת ראיות התביעה, הגישו התובעים בהליך המקורי בקשה להבאת עד נוסף. בית המשפט המחוזי התיר את העדתו. בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (המשנה לנשיאה ריבלין) נדחתה מן הטעם כי ההחלטה להתיר הזמנת עד נוסף נופלת בגדר סעיף 1(5) לצו, זאת במובחן מהחלטה שלא לזמן עד. ומנגד, ברע"א 2273/13 מורנשטיין נ' ילינק (9.4.13) לא ניתנה על-ידי השופט סולברג רשות ערעור בנושא סדר הגשתן של ראיות, על פי פרשנות הוראות הצו, בשל היותה מן ההחלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור. כאמור, בכל הכבוד, דעתי נוטה לפרשנות הליברלית יותר, קרי, שיש בה גמישות.
 
הכלל בדבר סדר הבאת הראיות
 
ט"ו.     הכלל בדבר סדר הבאת הראיות, המעוגן בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא מאבני היסוד של המשפט האזרחי, ועשוי הוא, לא פעם, לחרוץ את הדין בתיק כולו:
 
"כלל יסוד, המונח בבסיסו של כל דיון בחלוקת הנטלים המוטלים על הצדדים במשפט אזרחי, קובע כי 'המוציא מחברו, עליו הראייה'. לאמור: התובע המבקש 'להוציא מחברו', הוא המעורר את הטענות העומדות לדיון, ועליו מוטל הנטל להוכיח את העובדות להן הוא טוען. לכן גם, ברגיל, התובע הוא שפותח בהבאת ראיות במשפט" (ע"א 9792/02 פואז מוחמד נ' מס הכנסה (2005) (השופט – כתארו אז – ריבלין), פסקה 4).
 
בעניין פלוני הנזכר ציין המשנה לנשיאה ריבלין:
 
"הסיכון שחשיפת נתבע לראיות התובע תוביל את הנתבע ליצירת גרסת בדים הוא סיכון כללי, הקיים ברוב-רובן של התביעות, והוא אינו יכול לשמש לבדו הצדקה לסטייה מסדר הבאת הראיות הרגיל. אכן, לעיתים 'זכותו' של התובע להתחיל בהבאת הראיות אינו נוחה לו; לעיתים יעדיף להביא את ראיותיו (ובמקרה זה – מקצת מראיותיו) רק לאחר שהנתבע חשף את מלוא גרסתו ואת הראיות העומדות לרשותו. כך במקרה שלפנינו. ואולם – הכרה בנוחות הטקטית הכללית שבהגשת ראיה מטעם התביעה לאחר הגשת מלוא ראיות ההגנה, כטעם המצדיק לשנות את סדר הבאת הראיות, יוביל לריקון מתוכן של הסדר הרגיל" (פסקה 5).
 
בהמשך לכך נקבע שהבאת ראיות בדרך של תצהירים אינה משנה את סדר הבאת הראיות הרגיל (רע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מח(1) 639 (1994)). כאשר מסתבר, לאחר שנקבעו המועדים להגשת תצהירים, כי התובע מבקש להעיד חלק מעדיו במקום להגיש תצהירים על עדויותיהם, יש להתאים את המועדים למצב החדש כדי שלא ייפגע הסדר הרגיל של הבאת הראיות (רע"א 4617/03 טמבור בע"מ נ' אטיאס (2003)).
 
ט"ז.     עינינו הרואות, כי אין מדובר בכלל דיוני טכני בלבד, אלא בכלל העשוי להיות מהותי, והשגה על קביעות הערכאה הדיונית בעניין זה אך בשלב הערעור עלולה להיות בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי". לדעתי יש איפוא לראות את הוראות הצו כבעלות אופי טכני, ובמקום בו יש משמעות מהותית ממשית לנושא הנדון, יחזור הכלל הרגיל על כנו, הכל כמובן בהתחשב בכלל נסיבות התיק.
 
י"ז.      אכן, החלטה שתוצאתה, הלכה למעשה, כי פרשת ההגנה תובא לפני התובעים בעיקרה לפני שהובאו ראיות התביעה, יש בה סטיה מכללי הבאת הראיות הרגילים, ופוטנציאל לפגיעה מהותית בזכויות הדיוניות של הנתבעים. לדעתי אין לראות בנושא זה החלטה לעניין קביעתם ושינוים של מועדי תצהירים ותו לא, כאמור בסעיף 1(1) לצו; כך גם דומה שאין מדובר ב"סדר שמיעת עדים" כאמור בסעיף 1(5) או אך ב"סדר הבאת עדויות" כאמור בסעיף 1(6) – אלה האחרונים מכוונים, כך מלמדת לעניות דעתי תכלית הצו, לסדר הפנימי בפרשת ההגנה או התביעה, ולא ל"סדר המסגרת" של שמיעת הראיות והפיכתו של נטל הבאת הראיות. לטעמי קשה לומר כי הצו בא לאיין את סדר הראיות הרגיל וההגיוני.
 
 י"ח.    יוטעם, פתיחת הדלת להשיג על החלטות מהסוג שבו עסקינן, אין משמעה כי נפתח השער באורח גורף להתערבות ביד רחבה בהחלטות כגון דא, שכן בסופו של דבר החלטה בעניין סדר הבאת הראיות לעיצומן היא החלטה דיונית, גם אם מהותית במישור הדיוני, הנתונה ככלל לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, ובית המשפט שלערעור ימעט בהתערבות בכגון דא (רע"א 725/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2011); רע"א 9807/06 גסלר נ' הראל חברה לביטוח (2007)). ואולם, הנימוק לכך במקרים אלה הוא לטעמי שיקול הדעת שהופעל ופחות "איסורי הצו" ככאלה.
 
י"ט.     בסיפת הדברים אציין, בהתייחס לתשובת המשיבה, כי מסופקני אם היה על המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 9.5.13 תחת הבקשה שהגישה להארכת המועד להגשת ראיותיה, שכן ההחלטה מ-18.2.13 היתה החלטה סטנדרטית, מעין טופס, ועניין היפוכו של נטל הבאת הראיות עלה מפורשת רק משנדחתה בקשת המבקשת להארכת מועד.
 
הבקשה גופה
 
כ.        כאמור, לדידי על בית המשפט המחוזי היה בנסיבות להידרש לבקשה למתן רשות ערעור, מה גם שההחלטה מ-4.7.13 בבית משפט השלום לא נומקה למעט באופן כללי ביעילות דיונית, ושאלה היא אם די בכך לעניין המהות. אולם, נוכח התוצאה אליה הגעתי לגופו של עניין בבקשה בכללותה, לא סברתי כי יש ליתן רשות ערעור בסוגיה זו. לא אכחד, כי הטעם העיקרי בעיניי הוא המועד בו הוגשה הבקשה לבית משפט זה – 3.11.13, עשרה ימים בלבד טרם הדיון בראיות הקבוע ל-13.11.13.
 
 כ"א.   המבקשת הפנתה בבקשתה להחלטה ברע"א 5524/09 הרשות הפלסטינית נ' גאון (2009) (להלן עניין גאון). בתיק דהתם קבע בית המשפט המחוזי כי הצדדים יגישו עדויות ראשיות לעניין שאלת האחריות בדרך של תצהירים; ראשונה תגיש תצהיריה התובעת, ולאחר מכן הנתבעת. בתצהיר העדות הראשית שהגישה, הודיעה התובעת כי היא שומרת על זכותה לזמן לעדות עדים נוספים. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית הגשת הראיות מטעמה עד לסיום שמיעת ראיות התובעת לעניין האחריות. הבקשה נדחתה. המשנה לנשיאה ריבלין קיבל את הבקשה לרשות ערעור וקבע, כי לא עולה מהחלטת בית המשפט כל נימוק לסטייה מסדר הראיות הרגיל, שלפיו הנתבע יגיש ראיותיו רק לאחר סיום פרשת התביעה. הוסבר, כי אין מדובר בכלל מוחלט, ולעיתים ישנן נסיבות המצדיקות סטייה ממנו, אולם כאמור בעניין הנדון לא הובא נימוק המצדיק זאת.
 
כ"ב.    תחילה יצוין, כי בעניין גאון דובר ברשות ערעור בגלגול שני, ואילו אנו ענייננו בגלגול שלישי, ומסופקני אם מדובר במקרה החורג מעניינם הפרטני של הצדדים והמצדיק התערבות לפי הלכות ההתערבות בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128). ואולם, טעמי העיקרי – כאמור – הוא כי לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערבות. אכן, בנדון דידן נתן בית משפט השלום דעתו לסטייה מסדר הבאת הראיות ולהחלטה בעניין גאון, אך סבר כי מטעמים של יעילות דיונית וכיוון שלדעתו לא ייגרם נזק למבקשת, אין לשנות מסדרי הבאת הראיות שנקבעו. בית המשפט של ערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות אשר עניינן אופן ניהול ההליך בערכאה הדיונית (רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' גיטי אהובים (2006); והשוו רע"א 8674/04 א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ נ' FRANCO BELGES(2005)); זאת אף במקרים שבהם סבורה ערכאת הערעור שראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונטל לימיטיד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 206 (1990)). ואולם, יתכן כי במקרה דנא היה מקום, נוכח מרכזיותה של עדות התובעת לדחות את הגשת תצהירי הנתבעת; אלא שהמבקשת נהגה בקצב שאינו משביע רצון. בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי, לאחר ההחלטה מ-4.7.13, הוגשה ככל שעלה בידי לברר רק ב-8.9.13. ואולם, משנתקבלה החלטת בית המשפט המחוזי מ-7.10.13 במשרד המבקשת ב-8.10.13 לא מיהרה המבקשת לפנות לבית משפט זה אלא השתהתה עד 3.11.13, כאמור – עשרה ימים טרם הדיון, וכאן אכן מקומו של השיקול בדבר יעילות דיונית. נוכח כל אלה, איני רואה כל מקום לבטל דיון הוכחות שנקבע עוד ב-18.2.13 ולפנות את יומנו של בית משפט השלום. איני נעתר איפוא לבקשה. אני יוצא מהנחה כי בית משפט השלום יהא ער לכך, שראיות המבקשת מוגשות בטרם נשמעה עדות התובעת-המשיבה, ויכלכל צעדיו כאשר ימצא לנכון, בלא שאביע דעה על כך.
 
כ"ג.     סוף דבר: איני נעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות איני עושה צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, ‏ז' בכסלו התשע"ד (‏10.11.2013).