בשם המבקשת:                      עו"ד דוד קוגן

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.1.2019 (ע"א 21707-11-17, סגני הנשיא י' שנלר ו-ק' ורדי והשופטת ע' רביד). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 24.9.2017 (ת"א 19017-09-15, השופט ע' הדר).

2. מקורו של ההליך דנן בהסכם שכירות שנחתם ביום 3.11.2011 בין המשיבה 1 (להלן: המשיבה) המקימה והמפעילה של "גרנד קניון" בבאר שבע (להלן: הקניון), לבין המבקשת, שלה רשת בתי קפה (להלן: הסכם השכירות). הסכם השכירות עסק באחת מיחידות השטח בקניון. בהסכם נוסף שעליו חתמו הצדדים ביום 9.1.2013 נקבע שהפעילות ביחידה המושכרת תיעשה באמצעות זכיינית של המבקשת, חברת קוקי קפה בע"מ, היא המשיבה 2 (להלן: הזכיינית). לפי ההסכם הנוסף, הזכיינית תפעיל במושכר בית קפה, בכפוף לכך שהמבקשת והיא יחובו כלפי המשיבה ביחד ולחוד בחובות הנובעים מהוראות הסכם השכירות. בהמשך לכך, ביום 17.2.2013 חתמו המבקשת והזכיינית על הסכם הזכיינות ביניהן.

3. הלכה למעשה, הסכם השכירות לא התממש כמתוכנן. בין היתר, בית הקפה לא נפתח במועד שהוסכם עליו וגם דמי השכירות לא הועברו כסדרם. לאחר שפניותיה למבקשת ולזכיינית בעניין זה לא נענו, הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בדרישה לחייב את המבקשת בתשלום פיצויים על סך 1,575,000 שקל. המבקשת טענה כי דין התביעה שהוגשה נגדה להידחות, בהתחשב בהתחייבותם של מנהלי הזכיינית להיות ערבים באופן אישי להתחייבויותיה ולהיכנס ב"נעלי המבקשת" לעניין הסכם השכירות.

4. בית משפט השלום קיבל את התביעה נגד המבקשת, בקבעו כי היא הפרה את התחייבויותיה על-פי הסכם השכירות, וחייב אותה לשלם למשיבה סך של 410,000 שקל וכן הוצאות משפט, לאחר שהביא בחשבון חלק מטענותיה בדבר אי-הקטנת הנזק מצד המשיבה. בעיקרו של דבר, בית משפט השלום קבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח קיומו של חוזה חדש שנוצר בעל-פה או בהתנהגות הפוטר אותה מהתחייבויותיה על פי הסכם השכירות, ואף כי עמדה זו מהווה גרסה כבושה שהוצגה לראשונה רק לאחר הגשת התביעה. כן נקבע כי המבקשת לא פעלה לביטול הסכם הזכיינות, וכי לא ניתן לקבל את עמדתה לפיה היא זכאית אך ורק לזכויות מכוח הסכם זה, אך אינה נושאת בחובות מכוח הסכם השכירות.

5.  להשלמת התמונה יצוין כי המבקשת שלחה הודעת צד שלישי לזכיינית, וכי כבר ביום 22.11.2016 ניתן פסק דין נגדה שהורה על חובתה לשפות את המבקשת אם תתקבל התביעה נגדה.

6. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. המבקשת ערערה על חיובה, ואילו המשיבה כיוונה ערעורה כנגד סכום הפיצויים הנמוך, כך נטען, שנפסק לטובתה.

7. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה לעניין סכום הפיצויים ופסק לה סך של 1,038,000 שקל וכן הוצאות משפט. באשר לערעורה של המבקשת נקבע כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום, ובכלל זה בקביעה לפיה המבקשת הציגה גרסה כבושה שהתפתחה לאחר הגשת התביעה ולא הצליחה להוכיח קיומו של הסכם מאוחר הפוטר אותה מחובותיה לפי הסכם השכירות.
8. בבקשה דנן, המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, חוזרת המבקשת וטוענת כי לא היה מקום לחייבה בתשלום פיצויים למשיבה. המבקשת מעלה טענות רבות בנוגע לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפרט טענות כנגד הקביעה בדבר הגרסה הכבושה. בהקשר זה טוענת המבקשת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר שאלה משפטית עקרונית.

9. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. הכרעתו של בית המשפט המחוזי נסבה על יישום מובהק של הדין על עובדות המקרה, תוך הסתמכות על הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום. חרף הטענות שהעלתה המבקשת, לא השתכנעתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ודחייתה לא תוביל לעיוות דין. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

          ניתנה היום, ‏כ"ט באדר א התשע"ט (‏6.3.2019).