1.        לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל), בגדרו קיבל את בקשת המשיבה למתן רשות ערעור, לפיה דין בקשת המבקש לביטול פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה – להידחות. בכך ביטל בית משפט המחוזי את התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום בעכו (כב' השופט זיאד סאלח), שאישר את החלטת רשמת בית משפט השלום (כב' הרשמת ד' עופר) לקבל את בקשת המבקש להורות על ביטול פסק הדין.
 
2.        להלן תוצגנה העובדות הרלוונטיות להכרעה.
 
           המבקש הוא עיזבונו של המנוח קאסם אבו רומי ז"ל (להלן: המבקש והמנוח, בהתאמה). המשיבים הם חברה בע"מ (להלן: המשיבה) אשר מר ריאד דיאב (להלן: המשיב) הוא בעליה.
 
           בשנת 2007 הוגשה תביעה נגד המנוח, ובה נטען כי המשיבה שכרה ממנו משרד ומחסן בטמרה, על-פי הסכם. בהתאם לאופציה העומדת לרשותה לפי ההסכם, האריכה המשיבה את תקופת השכירות למשך שלוש שנים נוספות. לפי טענת המשיבים, באפריל 2004, זמן קצר לאחר שהחלה תקופת האופציה, החליט המנוח באופן חד צדדי לפנות את המשיבה מהנכס. המנוח פרץ את דלת הכניסה, רוקן את תכולת המקום, וגרם לנזק של יותר מ-300,000 ש"ח. משיקולי אגרה המשיבים העמידו את התביעה נגד המנוח על סך 226,000 ש"ח. לאחר שהוגש תצהיר המפרט את הנזק שנגרם, ניתן פסק דין ביום 11.11.2007 על-ידי בית משפט השלום בעכו לטובת המשיבים בהעדר הגנת המנוח על סך 200,000 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.
 
           בחודש אפריל 2012 הגיש המנוח בקשה לבית משפט השלום בעכו לביטול פסק הדין שניתן נגדו. לטענתו, מעולם לא נמסר לו כתב התביעה, והחתימה על אישור המסירה אינה שלו. אף בתיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו באוקטובר 2009 קיים אישור המצאה, לפיו המנוח קיבל אזהרה אך סירב לחתום על אישור המסירה – אך גם כאן טען המנוח שהדבר לא היה. הוא הסביר כי גילה אודות ההליך בבית המשפט רק לאחר שנודע לו על העיקול שהוטל על נכסיו, וזאת בחודש מרץ 2012. באשר לטענות שהועלו נגדו בתביעה המקורית, הכחיש המנוח בתצהיר את כל האמור בהן. לגישתו, הוא מעולם לא הסכים למימוש האופציה של הארכת תקופת השכירות, ואף ביקש מהמשיבה לפנות את הנכס בתום תקופת השכירות הראשונה. עוד הכחיש המנוח כל מעורבות לאירוע הפריצה, תוך שהוא מכחיש הן את הנזק שנגרם, והן כל קשר אישי לנעשה. בכתב התביעה נטען שהוגשה תלונה במשטרה נגד המנוח; עובדה זו הוכחשה אף היא על-ידו.
 
           וויכוח נוסף שהתגלע בין הצדדים נוגע להסכם הפשרה, אשר לפי טענות המשיבה נחתם בין הצדדים בדצמבר 2009. לדבריהם, פנה המנוח ללשכת ההוצאה לפועל בקריות ביום 30.12.2010, והגיש בקשה לביטול עיקול חשבון בנק. לבקשה צורף עותק מהסכם הפשרה, וצוין כי הצדדים הסכימו להאריך את ההסכם למשך שנה נוספת. טענה זו הועלתה בתגובה לבקשה לביטול פסק הדין, ולמרבית הצער טרם הספיק להשיב אליה נפטר המנוח לעולמו. אף לא השיב המנוח על טענה נוספת שהועלתה במסגרת התגובה, לפיה הכחשתו למעורבות בפרשיה בהכרח שאינה אמת. המשיבים ביססו טענה זו על הפנייה לחקירת המנוח במשטרה ביום 5.5.2004. התשובה לתגובה ניתנה על-ידי בניו של המנוח, ובה שוב הוכחשו הטענות. לפי התשובה הסכם הפשרה אינו אלא זיוף, ומעולם לא נחתם על-ידי המנוח. אשר לחקירה במשטרה, נאמר כי המנוח היה אדם מבוגר, וככל הנראה שכח שנחקר במשטרה, ולכן טען את אשר טען בתצהירו.
 
           כב' הרשמת קבעה כי "אין מנוס מקביעה, כי המנוח אכן ידע אודות פסק הדין זמן רב לפני שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין". בקביעה זו הסתמכה הרשמת על העובדה שלכאורה פסק הדין אכן הומצא כדין לידי המנוח עצמו (החתימה שעל אישום המסירה דומה מאד לחתימת המנוח). עוד הסתמכה הרשמת על הגעת המנוח ללשכת ההוצאה לפועל עם הסכם הפשרה כדי לבקש את ביטול העיקול שנרשם בבנק. למרות זאת, החליטה כב' הרשמת לבטל את פסק הדין המקורי, על-פי שיקול דעת בית המשפט. לדבריה, "יש לתת מתן משקל גבוה לשאלת ההגנה לגופו של עניין". כיון שהמנוח העלה טענות להגנתו, סברה הרשמת כי יש להעדיף מסלול המאפשר את בירור הטענות לגופן, בפרט לאור שיקול סיכויי טענות ההגנה להתקבל. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט השלום בעכו, שהחליט לדחות את הערעור, ולבטל את פסק הדין המקורי בתנאי שיופקד סכום של 20,000 ש"ח – בנוסף על 20,000 ש"ח שכבר הופקדו על-פי החלטת הרשמת – בקופת בית המשפט.
 
           גלגולו השלישי של הנידון היה בבית המשפט המחוזי. הבקשה לרשות ערעור התקבלה, באופן שפסק הדין המקורי הועמד על תילו. הסיבה שניתנה לכך היא שאכן רשאי בית המשפט, לפי שיקול דעתו, לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה, אך זאת בכפוך לכך שקודם לכן תוגש בקשה לביטול כדין, לרבות מועד הגשתה. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) קובעת שבית המשפט רשאי לבטל החלטה אם הוגשה בקשת ביטול על-ידי הצד המנוח "תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה". לדברי בית משפט המחוזי, דרישה זו "מאזנת בין זכותו של התובע לסופיות פסק הדין הניתן לטובתו, לבין זכותו של הנתבע שתינתן לו אפשרות סבירה לבקש את ביטולו של פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה". בית המשפט אף רשאי להאריך את תקופת הגשת הבקשה, והוא נוהג לעשות כן בנסיבות מסוימות – אך במקרה דנא לא ניתנה כל הארכה. יוזכר כי מתוך החומר עולה שהבקשה הוגשה באיחור של מספר שנים. נוסף לכך, סבר בית משפט המחוזי ששגתה הרשמת במשקל שנתנה לטענות ההגנה, שכן טענת ההגנה המרכזית נסתרת על-ידי קיומו של הסכם פשרה בין הצדדים. מסיבות אלו, ראה בית משפט המחוזי לנכון לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לקבל את הערעור עצמו, ולהעמיד על תילו את פסק הדין המקורי שניתן בהעדר הגנה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
 
3.        מדובר אפוא בגלגול הרביעי של פרשיה משפטית זו (החלטות כבר ניתנו על-ידי הרשמת, בית משפט השלום, ובית משפט המחוזי). כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים מיוחדים, כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מהמחלוקת הפרטנית בין הצדדים להליך (רע"א 123/82 חניון חיפה נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). כלל זה עומד ביתר שאת מקום בו עסקינן בבקשת רשות הערעור בגלגול רביעי (ראו החלטת א' רובינשטיין ברע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (18.3.2007), פסקה ד' להחלטה).
 
           נסיבותיו של מקרה דנא אינן עונות על דרישות אלו, ולכן אינני רואה לנכון להיעתר לבקשה. לדעת כב' הרשמת בבית משפט השלום יש לתת עדיפות לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה כדי שיזכה המנוח ל"יומו" בבית המשפט. לאחר שהתקבל הערעור על-ידי בית משפט המחוזי, לא יזכה המנוח (וכיום, עיזבונו) לאותו "יום" אליו קיווה. תוצאה זו אמנם אינה קלה, אך בנסיבות העניין אין למבקש להלין אלא על עצמו, אחר שהתרשל מלהגיש את בקשת הביטול בעוד מועד. כמו כן, בהינתן הסכם הפשרה טענת ההגנה לכאורה קלושה היא, ואף שיקול זה רלוונטי באיזון האינטרסים שבין הצדדים.
 
4.        יתר-על-כן, אתייחס בקצרה לטענות לגופן. בבקשה שהוגשה לבית משפט זה ציין המבקש כי חרג בית משפט המחוזי בקבלו את הערעור מהלכת חניון חיפה, שכן לא התקיימו התנאים המנויים בה המצדיקים התערבות בית המשפט בגלגול שלישי. נוסף לכך, טען המבקש שכב' הרשמת לא חרגה מסמכותה בביטול פסק הדין, שכן על-פי תקנה 524 לתקנות בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך. כמו כן, על-פי תקנה 526 לתקנות אי קיום תקנה מבין תקנות סדר הדין אינו פוסל הליך, אלא אם כן הורה כך בית המשפט. דין טענות אלו להידחות. בית משפט המחוזי אמנם לא היה חייב לקבל את הבקשה, אך משהחליט לעשות כן, אין לראות בכך פגם. בית משפט המחוזי סבר שהתעלמות מהדרישה הדיונית להגשת בקשה תוך 30 יום הינה "בעלת השלכות החורגות מגדר הסכסוך שבין הצדדים… היא עשויה להביא לכך שאף פסק דין שניתן במעמד צד אחד לא יהיה סופי אף פעם". בלי לקבוע בכך מסמרות, לשיקול זה יש היגיון פנימי, וניתן לראות בכך עילה להתערבות בית המשפט בגלגול שלישי. אשר לתקנה 524, דומה שאין הסעיף רלוונטי לנידון דנא. הרשמת כלל לא התייחסה לקושי המתעורר ממועד הגשת הבקשה על-פי תקנה 201, ואין לקבוע אפוא שהתכוונה הרשמת (וכך בית המשפט השלום בערעור) לתקן את הפגם בהליך. כך אין מקום לציין לתקנה 526. אי-קיום תקנה אמנם אינו פוסל הליך אלא אם הורה כך בית המשפט – אך במקרה זה החליט בית משפט המחוזי לדחות את הבקשה בשל הפגם שדבק בה ביחס למועד הגשתה.
 
           עוד טען המבקש שאי צירופו של המשיב בערעור לבית משפט המחוזי – על אף שצורף בהליך זה – גורם לתוצאה אבסורדית, לפיה פסק הדין המקורי תקף רק בנוגע למשיבה, ואילו בנוגע למשיב, בעלי החברה, פסק הדין בטל, ועליו להתדיין מול המבקש כדי לקבל את מבוקשו. אף טענה זו דינה להידחות, במסגרת השיקולים למתן רשות ערעור בגלגול רביעי. אכן, מן הראוי היה לצרף את המשיב בערעור שבפני בית משפט המחוזי. מדובר בתובעים נפרדים – אם שקשורים בקשר הדוק זה לזה, בדמות בעלי חברה והחברה עצמה. אולם, ובלי לקבוע מסמרות בעניין, בל נשכח כי טרוניית המבקש היא שפסק הדין המחייב אותו ניתן לטובת גורם אחד ולא שני הגורמים. אם זוהי טענתו, הרי שקשה לראות הכיצד יינזק מכך המבקש במסגרת הליכי בית המשפט. כך ציין בית משפט המחוזי בכתבו כי "המשיבים לא הצביעו על נזק או הוצאה כלשהיא שנגרמה להם כתוצאה מאי צירופו של מר ריאד דיאב כמשיב" (עמ' 2 לפסק הדין). בבקשה הנידונה המבקש לא השיב לטענה האמורה בצורה משכנעת, ולכן אין בה כשלעצמה לנטות את הכף לטובת הבקשה.
 
5.        הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
 
         ניתנה היום, ‏ב' בכסלו התשע"ד (‏5.11.2013).