תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשים בבית משפט השלום התקבלה במעמד צד אחד. בקשה לביטול פסק הדין שהגישו המבקשים נדחתה. על כן הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על ההחלטה שדחתה את ביטול פסק הדין. משלא הגישו המשיבים את תגובתם לבקשת רשות הערעור במועד, ניתן נגדם ביום 16.4.2012 פסק דין בהיעדר תגובה. בקשת המשיב לביטול פסק הדין בערעור נתקבלה, תוך קביעת בית המשפט המחוזי כי בנסיבות בהן לא הומצאה כדין ההחלטה ביחס למועד הגשת תגובת המשיבים, דין פסק הדין להתבטל.

בבקשה המונחת לפני עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור על ההחלטה לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, מנימוקים משפטיים ועובדתיים כאחד. כך או אחרת – דין הבקשה להידחות.

בשלהי שנת 2009 נכנס לתוקפו צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: "הצו"). בסעיף 1(7) לצו נקבע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה "…שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה". בבש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני (9.11.2010) נזדמן לי להביע את דעתי בעניין:

"סעיף 1(7) מבחין בין דחיית הבקשה לבין קבלתה. אם ההחלטה היא קבלת בקשה לביטול פסק דין או החלטה, רק אז לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. יוצא, כי ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה לביטול פסק דין או החלטה אחרת והותירה אותם על כנם. הכיצד ניתן להבין זאת? מדוע תהא הזכות להגשת בקשה למתן רשות ערעור תלוית תוצאה? הצדק הדיוני דורש כי פרשנות סעיף 1(7) תשתלב עם ההבחנה שבתוכו. נדמה כי התשובה נעוצה בשוני שבין התוצאה הנובעת מקבלת בקשה שכזו לבין התוצאה הנובעת מדחייתה. במקרה בו התקבלה בקשה לביטול פסק דין או החלטה אחרת, שניתנו למשל, במעמד צד אחד או בדומה למקרה בו בית המשפט היה מוכן למחול על אי עמידת צד במסגרת מועדים שנקבעו – כי אז יתקיים הליך בירור בנושא ההחלטה או פסק הדין שבוטל, במעמד שני הצדדים ובפני אותה הערכאה. במקרה זה לא תינתן רשות ערעור, שכן התוצאה מבטלת הכרעה שנתקבלה על סמך שיקולים דיוניים גרידא – היעדרו של צד לדיון – ומעבירה את העניין לדיון בו שני הצדדים מקבלים הזדמנות לבירור המחלוקת שביניהם. עסקינן בהחלטה דיונית במובן הצר, במסגרתה בית המשפט לא החליט לגופו של עניין ואף ניתן לומר לא "לדיונו" של עניין. המדובר במצב בו החליט בית המשפט לבטל החלטה שניתנה למשל, בשל מחדל כגון איחור, אי התייצבות, או אי קבלת תגובה. לכן, ההחלטה הינה בגדר החזרת העניין למסלולו הדיוני והענייני. מכך ניתן להבין את הרציונל שבצמצום הרשות להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות מעין אלה.

מתקין התקנות ביקש להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט במקרים כגון דא. משכאן, אין מקום להידרש לטענות המבקשים גופן.

הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏ט' בחשוון התשע"ג (25.10.2012).