1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב), מיום 6.10.2014, בה"פ 54194-11-12, בה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין שניתן ביום 1.5.2014 במעמד צד אחד.
 
הרקע וההליכים
2.        לשכת עורכי הדין יחד עם לאה דקל-גרינבלט (להלן יחד: המשיבות) הגישו תביעה נגד המבקש בבית המשפט המחוזי (ת"א 3545/09) בקשר להסגת גבול מקצוע עריכת הדין על-ידי המבקש, במסגרת פעילותו בסיוע לאנשים במיצוי זכויותיהם אל מול המוסד לביטוח לאומי. במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי, הודיע המבקש כי הוא מסכים לסעדים שהתבקשו בתביעה, בין הצדדים נכרתו הסכמים, ובית המשפט נתן להם תוקף של פסק דין ופסק דין משלים (מיום 18.4.2010 ומיום 30.5.2010). ביום 9.10.2011 הגישו המשיבות תביעה נוספת נגד המבקש בבית משפט השלום (תא"ק 14191-10-11), ובה נטען כי המבקש הפר את ההסכמים ואת פסקי הדין הנ"ל. הליך זה והליכים נוספים הקשורים אליו, עודם מתנהלים.
 
3.        ביום 28.11.12 הגיש המבקש את התובענה הרלבנטית לענייננו (ה"פ 54194-11-12), ובה עתר לכך שבית המשפט יצהיר על בטלותם של פסקי הדין מיום 18.4.2010 ומיום 30.5.2010 (אשר נתנו תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים). המבקש מיקד את טענותיו בכך שלא היה מיוצג על-ידי עורך דין באותו הליך, וכי הופעלו עליו לחצים מצד המשיבות להסכים לפשרה, מבלי שהשלכות הדבר הובהרו לו. לפיכך, לטענתו, יש לבטל אותם הסכמים בשל פגמים שנפלו בכריתתם. כמו כן טען המבקש כי לא הסיג את גבול מקצוע עריכת הדין. מנגד, טענו המשיבות כי המבקש הודיע במפורש במהלך הדיון בבית המשפט כי הוא אינו מעוניין להיות מיוצג, ועל רקע זה נהג בית המשפט בזהירות ובדק עם המבקש אם הוא אכן מסכים לפשרה וקיבל את אישורו לכך. בנוסף, הכחישו המשיבות הפעלת לחץ כלשהו על המבקש להסכים לפשרה, וכמו כן העלו שלל טענות מקדמיות לדחיית תביעתו של המבקש.
 
4.        במסגרת התיק שהתנהל בבית המשפט המחוזי, התקיימו שתי ישיבות קדם- משפט, בהן יוצג המבקש על-ידי עורכי דין ושבהן נכח גם המבקש בעצמו. בסיום ישיבת קדם-המשפט שהתקיימה ביום 10.12.2013, נקבע התיק לשמיעת ראיות ולסיכומים ליום 1.5.2014. עובר למועד שנקבע לישיבת הוכחות, בחודשים מרץ ואפריל 2014, ביקש בית המשפט המחוזי בשתי הזדמנויות שונות את התייחסותו של המבקש להודעות באי-כוחו בעניין יצוגו ובקשר עם בקשתם להשתחרר מן הייצוג. אולם, לא התקבל מהמבקש כל מענה, וזאת על אף שבאי-כוחו הודיעו כי עדכנו את המבקש בעניין ההחלטות ומסרו כי הוא מודע למועד ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 1.5.2014.
 
5.        לדיון ביום 1.5.2014 לא התייצב המבקש ולא התייצבו באי-כוחו, בעוד ב"כ המשיבות והעדה מטעמן התייצבו במועד. בהחלטתו מאותו יום, ציין בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין ניתן היה להורות על דחיית התובענה. עם זאת, בשים לב לעמדת בא-כוח המשיבות, הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת התובענה, ולא על דחייתה. כמו כן חויב המבקש בהוצאות המשיבות, ונקבע כי במידה והמבקש יגיש נגד המשיבות תובענה נוספת באותו עניין, יהיה עליו לשלם למשיבות סכום כסף נוסף.
 
6.        בהמשך הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, שכן לטענתו הוא לא שחרר את באי-כוחו מייצוגו, והוא לא היה מודע כלל לקביעת דיון ההוכחות. בהחלטה מיום 6.10.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי מועד הדיון היה ידוע למבקש (לאור קביעת המועד בנוכחותו). לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר במצב של ביטול פסק דין הנתון לשיקול דעת בית המשפט (להבדיל מביטול "מחובת הצדק"). נקבע כי לא נמצאה כל הצדקה לאי-התייצבותו של המבקש, שכאמור ידע על מועד הדיון, ולא היתה הצדקה גם לכך שלא הגיב להחלטות בית המשפט (שביקשו את התייחסותו להודעות באי כוחו בעניין ייצוגו), כפי שנדרש לעשות, אף שעל פני הדברים ההחלטות נמסרו לידיו באמצעות באי-כוחו. בית המשפט התרשם כי המבקש "לא התייחס ברצינות ובכובד הראש המתחייבים להליך עצמו ובמיוחד לא התייחס לזמנם היקר של המשיבות ושל בית המשפט" (פסקה 16 להחלטה). בית המשפט המחוזי ציין כי יש לייחס חשיבות משנית בלבד לשיקול הנוסף שיש לשקול בהחלטות הנוגעות לביטול פסק דין – סיכויי תביעתו של המבקש – שכן פסק הדין הורה על מחיקת התובענה ולא על דחייתה, כך שממילא "פתוחה בפני המבקש אפשרות להגיש תובענה חדשה" (שם). לאור האמור, נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין.
 
           מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
 
עיקרי טענות המבקש
7.        המבקש חזר על טענותיו לפיהן הפסיק בא כוחו לייצגו ללא כל הודעה מוקדמת ולא יִדע אותו על מועד הדיון שנקבע. על כן, טען המבקש כי לא ידע על הדיון שאליו לא התייצב. המבקש ציין כי בעקבות הנזק הנטען שנגרם לו, הגיש תביעה נגד בא כוחו, וזו עודנה מתנהלת (ת"א 61636-07-14). המבקש ציין עוד כי היה קבוע לו דיון בתיק אחר לאותו מועד (ת"פ 4961-04-14), ועצם העובדה שלא ביקש לדחות את הדיון בהליך דכאן גם היא מעידה על כך שלא היה מודע לקיומו של הדיון.
 
דיון והכרעה
8.        לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
 
9.        לפני שאכנס לבירור טענות המבקש, אעיר שתי הערות מקדמיות:        ראשית, על פני הדברים, נראה כי בקשת המבקש מופנית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 1.5.2014, בו הוחלט על מחיקת התובענה נוכח אי-התייצבותו של המבקש לדיון שנקבע, ולא נגד ההחלטה מיום 6.10.2014, בה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין שניתן ביום 1.5.2014. על כך ניתן ללמוד הן מכותרת הבקשה, הן מהסעד שהתבקש במסגרתה ("ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד בתאריך 01.05.14 אצל כב' השופט אריה רומנוב"). הדרך הנכונה להשיג על פסק הדין מיום 1.5.2014 לפני בית משפט זה היא על דרך של הגשת ערעור (בזכות), במסגרת המועדים שנקבעו לכך. אעיר כי לא נפל כל פגם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 1.5.2014, אשר ניתן בהתאם לתקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה"), וממילא הבקשה הוגשה לאחר שחלף המועד האחרון להגשת ערעור כאמור. לעומת זאת, הדרך להשיג על ההחלטה מיום 6.10.2014, שהיא "החלטה אחרת", היא על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ, פסקה 14 (2.2.2009) (להלן: עניין חונינסקי); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 681-682 (מהדורה אחת עשרה, 2013)), והיא תיבחן בהתאם למבחנים שנקבעו בקשר להחלטה מסוג זה, לרבות הצורך בקבלת רשות לערער בהתאם לאמות המידה שנקבעו לכך. שנית, אציין כי היה על המבקש לצרף את כל המשיבות הרלבנטיות, שהיו צד להליכים שהתנהלו לפני בית המשפט המחוזי, כצד לבקשה שלפני. ואולם, מכיוון שהמבקש אינו מיוצג, משום שטענותיו קשורות במהותן לטענות שנדחו במסגרת ההחלטה מיום 6.10.2014, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי לפיה ממילא לא ניתנת רשות ערעור ולא נתבקשה תגובה מצד מי מהמשיבות – אתייחס לבקשה כבקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 6.10.2014, אליה צורפו כל המשיבות כדבעי.
 
10.      המבקש לא הראה מדוע יש ליתן לו רשות לערער, וכל טענותיו הן בעלות אופי "ערעורי" לגופו של העניין, ורובן ככולן הן "מיחזור" של הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי. בחינת השיקולים ואמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור על החלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק דין, ובפרט בקשר למתן רשות ערעור על החלטה בקשר לבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד (רע"א 4036/14 מסעודין נ' אלכסנדר קושניר מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 21 (29.12.2014); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 48 (3.2.2011)) מובילים למסקנה כי אין ליתן למבקש רשות לערער. זאת במיוחד לאור העובדה שבפסק הדין מיום 1.5.2014 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת התובענה, להבדיל מהוראה על דחייתה, ופתוחה לפני המבקש אפשרות להגיש תובענה חדשה באותו עניין. משום כך, הרציונאלים העומדים ביסוד קביעת אמות המידה המרחיבות יחסית למתן רשות ערעור על החלטות כגון דא חלים בעוצמה פחותה יותר בענייננו – בשים לב לכך שככלל, ככל שלא תינתן רשות לערער תהפוך ההחלטה לחלוטה ולא יתאפשר עוד לצדדים להעלות טענות באותו עניין. ממילא אין להחלטה מושא הבקשה השלכות מהותיות ומשמעותיות על המבקש.
 
11.      מעבר לכך, גם לגופו של עניין נראה שדין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי קבע באופן מפורש כי המבקש ידע על מועד הדיון, שכן הוא עצמו היה נוכח בישיבת קדם-המשפט שבה נקבע אותו מועד. על כן, ברי כי אין מדובר בענייננו במצב של ביטול פסק דין מחובת הצדק (למשל, בשל פגם הנובע מהעדר המצאה כדין למבקש). שני שיקולים מנחים את בית המשפט בבחינת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות: הראשון, עניינו בסיבה לאי-ההתייצבות לדיון, והאם היה הדבר נעוץ בזלזול בבית המשפט; "צירוף נסיבות אומלל"; אי הבנה; הסח הדעת או רשלנות. השני, אשר ככלל נודעת לו חשיבות רבה יותר, עניינו בסיכויי ההגנה (או התביעה, לפי העניין) של מבקש הביטול, "שכן אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק-הדין עצמו" (רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ, פסקה 8 (10.8.2010); עניין חונינסקי, בפסקה 7). באשר לשיקול הראשון, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, המבקש לא סיפק כל הצדקה לאי-התייצבותו (טענתו כי לא ידע על מועד הדיון נדחתה, כאמור), והוא אף לא הגיב להחלטות בית המשפט שניתנו עובר לדיון במספר הזדמנויות, כפי שנדרש לעשות. מאלה התרשם בית המשפט המחוזי כי המבקש "לא התייחס ברצינות ובכובד הראש המתחייבים להליך עצמו ובמיוחד לא התייחס לזמנם היקר של המשיבות ושל בית המשפט", אשר הקדיש זמן ביומנו לשמיעת התיק. אין גם בטענותיו של המבקש כי באי-כוחו לא יִדעו אותו על הדיון (טענות שנדחו על-ידי באי כוח המבקש) כדי לסייע לו, שכן כאמור הוא ידע על הדיון משום שנכח בישיבה בה הודע על מועדו, ואין הכרח ב"תזכורות" על המועד מצד באי כוחו, שלטענתם שוחררו זה מכבר מייצוגו של המבקש. טענותיו החמורות של המבקש כלפי באי-כוחו צפויות להתברר, ככל שהדבר ידרש, במסגרת תביעה אחרת שהגיש המבקש נגד בא-כוחו, ואין מקום להידרש להן במסגרת הדיון בעניין שלפני. מכיוון שפתוחה לפני המבקש האפשרות להגיש תובענה חדשה באותו עניין, אכן יש לייחס לשיקול בדבר סיכויי התביעה חשיבות נמוכה יותר, ולא מצאתי מקום להביע עמדתי לגביהן, לכאן או לכאן. עם זאת, אעיר כי במידה והמבקש יבחר להגיש תביעה נוספת בעניין הנדון, יהיה עליו לעבור משוכות לא מעטות, וביניהן: הנטל הכבד להוכיח כי ההסכמות בינו לבין המשיבות הושגו באופן העשוי לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה, למשל בעקבות כפייה והטעיה, וזאת במיוחד בשים לב לכך שלהסכם ניתן תוקף של פסק דין ונראה על פני הדברים כי בית המשפט וידא כי המבקש הבין אל-נכון את ההסכמות (השוו לרע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 585 (2001): "עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה – כגון היעדר גמירת-דעת – או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק". נדרש טעם מיוחד, כבד משקל כדי לקבל טענות נגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה: רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לשיראל בע"מ, פסקה ה(3) (16.3.2006); ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767, 771 (1984)); השיהוי בו נקט המבקש בתקיפת פסק הדין האמור (קרוב לשלוש שנים לאחר שניתן); והליכים מקבילים שהתנהלו ועודם מתנהלים באשר לסוגיות העולות בתביעה (וביניהם, ת"א 14191-10-11 בו כבר ניתנה למבקש רשות להתגונן ביחס לטענה כי ההסכם נחתם בכפייה; ת"פ 4961-04-14 בו הורשע המבקש על-פי הודאתו בהסדר טיעון בעבירות שונות, וביניהן הסגת גבול מקצוע). אדגיש כי אין בהערותי האחרונות כדי לטעת מסמרות לעניין הסוגיות הנ"ל והשלכותיהן על תביעה אפשרית, באם תוגש.
 
12.      לסיכום, בית המשפט המחוזי פעל כדין, לפי שיקול דעתו, והמתווה בו נקט בהחלטותיו מתון (ובפרט הכרעתו למחוק את התובענה ולא לדחות אותה, ואי-חיוב המבקש בהוצאות בקשת ביטול פסק הדין "לפנים משורת הדין").
 
אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.