1.        לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 7.8.2013 (רע"א 10357-08-13, השופטת ע' צ'רניאק), אשר במסגרתה בוטל צו מניעה ארעי שניתן לטובת המבקשים על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב יפו ביום 29.7.2013 (השופט ע' מאור) (וזאת במסגרת ת"א 16289-07-13, שבו ניתנו גם שאר החלטותיו של בית משפט השלום המפורטות החל בפסקה 4 להחלטתי זו).

רקע והליכים קודמים

2.        המשיבה הינה חברה אשר זכתה יחד עם גורמים נוספים במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לביצוע עבודות פינוי מקרקעין במסגרת תוכנית "פינוי בינוי" באזור הידוע כ"שכונת הארגזים" בעיר תל אביב. המבקשים, יחד עם משפחות נוספות, מחזיקים בחלק ממתחם המצוי באזור זה, ברחוב דרך בר-לב 98 (להלן: המתחם). חלקו הדרומי של המתחם משמש למגורים ולמוסך בבעלותו המשיב 2, ואילו בחלקו הצפוני (הוא זה נשוא ההליך דנן) נמצאים מבנים מסחריים שונים, אשר לטענת המבקשים מוחזקים על ידם, וחלקם אף מושכרים לצדדים שלישיים.
3.        תוכנית הפינוי של אזור זה שימשה זה רקע להתדיינויות משפטיות נרחבות בין בעלי הדין, כמו גם בינם לבין גורמים נוספים, הנמשכות זה למעלה מעשור. פרטיהם של שלל ההליכים הקשורים בכך אינם נדרשים לצורך הכרעה זו, אך חשוב לציין כי נקבע בהם כי למשיבים אין כל זכויות קנייניות במקרקעין האמורים, וכן עליהם לפנותם, בכפוף לפיצוי (ראו: (ת"א (שלום ת"א) 26860/01 מאיר נ' מינהל מקרקעי ישראל (31.1.2007). ערעור על פסק דין זה נדחו בבית המשפט המחוזי (ע"א (מחוזי ת"א) 2399/05), ובקשת הרשות לערער עליו נדחתה בבית משפט זה (רע"א 2299/07)).

4.        ראשיתו של ההליך שבפני הייתה בבקשה לצו מניעה שהגישו המבקשים כנגד המשיבה ביום 8.7.2013, ובכללה גם בקשה למתן צו מניעה זמני. בקשה זו כוונה לכך שבית המשפט יורה למשיבה להימנע מלבצע פעולות הריסה בחלקו הצפוני של המתחם, פעולות שבהן החלה באותה עת. בו ביום הורה בית משפט השלום על מתן צו ארעי למניעתן של פעולות ההריסה.

5.        לאחר קבלת תגובתה של המשיבה, שמיעת טיעוני הצדדים ושמיעת עדים, נתן בית משפט השלום (השופט א' צימרמן) ביום 24.7.2013 החלטה מפורטת שבה דחה את הבקשה לצו מניעה זמני וכן הורה על בטלות הצו הארעי שנתן ביום 8.7.2013.

6.        בכל הנוגע לסיכויי התביעה, קבע בית משפט השלום כי אלו נחזים להיות "קלושים במיוחד". בית משפט השלום ציין כי מי שרשאי למנוע את הריסתם של המחסנים הוא רק מי שיש לו בהם זכויות קניין, ובמקרה דנן אין חולק כי המחסנים בנויים במקרקעי המדינה. בית משפט השלום התייחס גם לאפשרות של הגנת החזקה במקרקעין, אולם בעניין זה קבע כי מאחר שהמבנים הרלוונטיים הושכרו לצדדים שלישיים, שאינם צד לבקשה, הרי שאין לכאורה כל מעמד למבקשים לעתור לצווים בעניינם. יתרה מכך, בית משפט השלום ציין כי אין כל ראיה לכך שהמבנים האמורים היו מצויים כלל בחזקת המבקשים או מי מהם עובר להשכרתם, ואף עמד על כך כי המבקשים עצמם טענו זאת אך בשפה רפה ובאופן כללי. עוד עמד בית משפט השלום על כך שהמבנים אשר אותם מבקשת המשיבה להרוס מצויים בצפון המתחם, קרי בחלק אשר איננו נמצא אף בחזקתם של המשיבים, כפי שנקבע בהתדיינויות משפטיות חלוטות קודמות.

7.        מבחינת מאזן הנוחות, קבע בית משפט השלום כי אף אם לא יינתן צו כאמור ולאחר מכן תתקבל התביעה, הרי שהנזק שעלול להיגרם למבקשים הוא הדיר ובר-פיצוי, בהינתן אופיים של הנכסים נשוא הבקשה: מחסנים ודרך גישה למוסך. בית משפט השלום ציין כי הנזק, בנסיבות אלו, הוא כספי במהותו, ובהיעדר טענה שלא ניתן יהיה להיפרע מן המשיבה, הרי שאין הצדקה למתן סעד זמני נגדה (בהפנייה לרע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (13.12.2005)). בית משפט השלום הדגיש בהקשר זה כי אילו היה מדובר בנכסים שהם דירות מגורים ייתכן שההכרעה הייתה שונה, אך אלה אינם פני הדברים. עוד הוסיף בית משפט השלום, כי מנגד, יש להתחשב בכך שנזקה הפוטנציאלי של המשיבה הוא עצום, בהתחשב בכך שהמבקשים עוצרים קידומו שלפרויקט בנייה רחב היקף, שהושקעו בו כספים רבים.

8.        בנוסף על שיקולים אלו, סקר בית משפט השלום נימוקים נוספים התומכים בהחלטתו, ובעיקר השיהוי וחוסר תום הלב שניתן לייחס למבקשים בנסיבות העניין. ראשית, נקבע כי תביעת המבקשים נגועה בשיהוי, בשים לב לכך שפסק הדין שהורה על פינוי החלקים הרלוונטיים במתחם ניתן כבר בשנת 2010. חרף זאת, המשיבים נמנעו מלתקוף אותו במהלך התקופה שחלפה מאז. שנית, קבע בית המשפט השלום כי המבקשים לא הציגו בפני בית המשפט תמונה שלמה ואת מלוא הנתונים הרלוונטיים, ובכלל זה לא ביארו את חלוקת החזקות במתחם, לא ציינו את דבר קיומם של הליכים קודמים שנסבו על השטח והסתירו תצהירים שהגיש המבקש 1 בהליכים קודמים, שאינם מתיישבים עם טענותיו כיום.

9.        ביום 29.7.2013 הגישו המבקשים לבית משפט השלום בקשה למתן צו מניעה זמני, זו הפעם כסעד זמני לתקופת הערעור (בהתייחס לכוונתם להמשיך בהליך בבית המשפט המחוזי). בהחלטתו מאותו יום, ציין בית משפט השלום (השופט מאור) כי "על פניו נראה שאין מקום להיעתר לבקשה", אולם הורה על מתן צו מניעה ארעי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. המשיבה השיגה על החלטה זו, ולאחר דיון שהתקיים ביום 11.8.2013, קבע בית משפט השלום, ביום 12.8.2013 (השופטת ר' פינצ'וק-אלט) כי אין מקום להיעתר לבקשה (בשים לב שבינתיים הוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי ובנסיבות אלה הסמכות לדון בסעד זמני מסורה לו).

10.      ביום 6.8.2013 המבקשים הגישו, כאמור, בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום מיום 24.7.2013 לבית המשפט המחוזי. עוד באותו יום הגישה המשיבה בקשה במעמד צד אחד לבית המשפט המחוזי לביטול הסעד הארעי שניתן על-ידי בית משפט השלום.

11.      ביום 13.8.2013 הורה בית המשפט המחוזי (השופט ח' טובי) כי אין להיעתר לבקשת המשיבה שהוגשה במעמד צד אחד והורה על קבלת תגובה. בהתאם לכך, ביום 26.8.2013 הוגשה תגובתם של המבקשים. ביום 29.8.2013 הוגשה תשובתה של המשיבה לתגובת המבקשים. ביום 3.9.2013 הגישה המשיבה בקשה למתן החלטה בהדגישה כי היא "כבולה" בסעד ארעי שניתן מלכתחילה תוך הסתייגות. בקשות נוספות למתן החלטה הוגשו ביום 12.9.2013 וביום 1.10.2013.

12.      ביום 3.10.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה לביטול הסעד הארעי בהחלטה כדלקמן: "סיכויי הבר"ע להתקבל נמוכים באופן שאינו מצדיק סעד ארעי עד להחלטה בבר"ע ועל כן ככל שניתן סעד כזה הוא בטל".

13.      ביום 17.10.2013 הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור המונחת בפני ומכוונת למתן רשות ערעור על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, ועימה כאמור בקשה למתן סעד זמני במעמד צד-אחד אשר יורה למשיבה להימנע מהמשך פעולות ההריסה במתחם.

14.      המבקשים טוענים כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפלו מספר פגמים המצדיקים לשיטתם הענקתה של רשות ערעור. ראשית, המבקשים סבורים שההחלטה נגועה בפגמים דיוניים בשל כך שניתנה מבלי לזמן את הצדדים לדיון וללא פירוט של הנימוקים לה. שנית, המבקשים טוענים כי הימנעות מלתת סעד זמני לתקופת הערעור תהפוך את הדיון בבקשת רשות הערעור גופה לחסר תכלית, לנוכח החשש שעבודות ההריסה ישנו את המצב בשטח מעיקרו. בשולי הבקשה, העלו המבקשים טענות לגופו של עניין כנגד עיקרי החלטתו של בית משפט השלום: בעניין הקביעה כי המבקשים נעדרי זכויות בחלק הצפוני של המתחם; כנגד קביעותיו בדבר מאזן הנוחות; וכנגד קביעותיו כי תביעתם הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב.

15.     לאחר שעיינתי בבקשה ובחומרים שצורפו לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה. כידוע, במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בנסיבות העניין, יש לזכור כי מדובר בבקשת רשות ערעור שעניינה החלטה בנוגע לסעד זמני בערעור, סעד אשר התנאים לקבלתו מחמירים יותר מאלו שנוהגים לגבי קבלת סעד זמני בהליך העיקרי (ראו למשל: ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ (29.5.2006)). על כך יש להוסיף, שזוהי החלטה אשר בה מסור שיקול דעת רחב לבית המשפט הדן בעניין, כך שהנטייה להתערב בה היא מצומצמת (ראו למשל: רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307, 310 (2000); רע"א 4788/08 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' מובידום בע"מ (26.4.2009)).

16.      אפתח בכך שכל טענותיהם של המבקשים ביחס לגוף החלטתו של בית משפט השלום הן, באופן מובהק, טענות הנטועות בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של המקרה דנן: שאלת זכויותיהם הקניינות של המבקשים במתחם וטענותיהם בנוגע להתדיינות משפטית מוקדמת. ככאלה, הן אינן מצדיקות הענקתה של רשות ערעור בגלגול שלישי.

17.      בנסיבות העניין, ובהתחשב בהשלכות האפשריות של ביטול הסעד הזמני, בחנתי ביתר קפידה את טענותיהם של המבקשים בדבר פגמים דיוניים שנפלו לשיטתם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אולם, גם לאחר שנדרשתי לטענות אלו, איננו סבורה כי מצדיקות הן מתן רשות ערעור בנסיבות העניין. ראשית, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים בכל הנוגע לכך כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה "במעמד צד אחד". כפי המבקשים עצמם ציינו, ניתנה להם האפשרות להעלות את טענותיהם במסגרת תגובה לבקשת המשיבה, וכך אכן עשו. בנסיבות אלו איני מוצאת בסיס לטענת המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון בנוכחות הצדדים (ראו תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שנית, וזאת מבלי לגרוע מהחשיבות הנודעת להנמקתן של החלטות שיפוטיות, איני סבורה כי מתכונת ההנמקה של בית המשפט המחוזי מצדיקה בנסיבות העניין מתן רשות ערעור (ראו והשוו: רע"א 4931/98 גילירדי נ' ורטהיים (8.12.1998); רע"א 10715/04 בסטוני נ' מאיר (29.11.2004)).

18.      נוכח דברים אלו, אני מורה על דחיית הבקשה למתן רשות ערעור. בנסיבות אלה, איני נדרשת לבקשה למתן סעד זמני. משלא התבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏ט"ז בחשון התשע"ד (‏20.10.2013).