בשם המבקשים:                     עו"ד ד' גנסין

 

 

 
 
1.        המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למבקש 1 (להלן: המבקש) בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), שאירעה ביום 25.3.2010.
 
2.        ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) קבעה כי למבקש נותרה נכות צמיתה בשיעור של 100 אחוזים. המשיבים (הנתבעים) ביקשו מבית המשפט המחוזי כי יתיר להם להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל, בקשה לפי סעיף 6ב לחוק. בית המשפט (כב' השופט ר' יעקובי) נענה לבקשה, ובהחלטתו מיום 15.9.2013 קבע מתווה למינוי מומחה מטעם בית המשפט בהמשך למתן ההיתר להביא ראיות לסתור. מכאן בקשת רשות הערעור.
 
3.        בהחלטתו ציין בית המשפט, כי ההיתר המבוקש ניתן "בעיקר בשל כך שמתעוררים בענייננו סימני שאלה שונים … המדובר בעניינים הנוגעים גם לשאלות הקשורות באפשרות התרחשותה של התאונה הנטענת וגם בכאלה הקשורים לנזקים שהסבה התאונה, אם וככל שאירעה". מעיון בהחלטה עולה שבלבו של בית המשפט קיימים ספקות וסימני שאלה, הן באשר לנסיבות התאונה והן באשר לשיעור הנכות וטיבה. בית המשפט הדגיש, כי מסקנות המומחה שימונה לא תבואנה במקום קביעת המל"ל, אלא תעמודנה לצידה כחלק מחומר הראיות.
 
4.        בבקשה מלינים המבקשים על התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. לטענתם, היתר להביא ראיות לסתור קביעות רפואיות של ועדה רפואית הפועלת מטעם המל"ל יינתן רק במקרים חריגים, ואילו במקרה דנא לא פירט בית המשפט מהן הנסיבות החריגות המתקיימות באופן שיצדיק את קבלת בקשת המשיבים. נטען, כי "סימני השאלה" אליהם התייחס בית המשפט המחוזי (מבלי לפרטם) נדונו על ידי הוועדות הרפואיות.
 
5.        לאחר עיון בבקשה מסקנתי היא שאין מקום להיעתר לה, מבלי שיהיה צורך להורות על הגשת תשובה.
 
6.        אכן, כפי שגם צוין בהחלטתי ברע"א 7127/12 בן חמו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (30.12.2012), אליה היפנה בא-כוח המבקשים: "בקשה להביא ראיות לסתור תיענה רק במקרים יוצאי דופן ובעיקר כאשר נגרם לנפגע עיוות דין כתוצאה מהתנהגות הוועדה שקבעה את נכותו". אוסיף כאן, כי ההתייחסות שם היתה ל"נפגע", שכן ההחלטה הנ"ל עסקה בבקשת התובע-הנפגע להתיר לו הבאת ראיות לסתור, אך היא נכונה באותה מידה גם לצורך במניעת עיוות דין כלפי המזיק-הנתבע.
 
           ואולם, מעיון בבקשת המשיבים להתיר להם הבאת ראיות לסתור (שמשום מה רק התגובה לה צורפה לבקשת רשות הערעור) עולה, כי, לכאורה, יש בסיס למסקנת בית המשפט בדבר קיום סימני שאלה וספקות שלא ניתן להתמודד עימהם אלא בדרך של מתן היתר להבאת ראיות לסתור. מדובר, בין היתר, בנושאים הקשורים לנסיבות אירוע התאונה. במצב דברים זה איני רואה לנכון להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אשר הגיעה למסקנה שלא תוכל להכריע את הדין בצורה ראויה אך על יסוד קביעות "אילמות" של הוועדות הרפואיות.
 
           אכן, מצב הדברים בגדרו ניצב בית המשפט בפני קביעות "אילמות", דהיינו – ללא יכולת לשמוע את דבריהם של רופאי הוועדות, לקבל מהם הבהרות ולהעביר את מסקנתם במבחן החקירה הנגדית – הוא לעיתים כורח המציאות, נוכח ההסדר החוקי לגבי מצבים בהם הנכות נקבעה על-פי דין, וכל מי שעסק בתביעות בהן הנכות נקבעה כאמור מכיר את קוצר ידו של בית המשפט במקרים מסוימים נוכח מצוות המחוקק. אלא שבמקרה דנא, מעיון בבקשת המשיבים למתן היתר להבאת ראיות לסתור עולה, כי אכן יש אפשרות שלא עמדו בפני הוועדות הרפואיות שליד המל"ל עובדות רלבנטיות בעלות חשיבות בעיקר בעניין הקשר הסיבתי. כך התרשם בית המשפט המחוזי ואיני סבור שיש מקום להתערב במסקנתו זו.
 
           הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, ‏ט"ז בחשון התשע"ד (‏20.10.2013).