רע"א 6822/12 אהרון משרקי נגד צבי אייזנבך

בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  6822/12
 
 
לפני:                                                                                                כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המבקשים:1. אהרון משרקי
 2. ראומה משרקי
 
                                          
       נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב:צבי אייזנבך
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 32049-09-10 שניתנה ביום 28.06.2012 על-ידי כב' סגן נשיאה א' פרקש
 
בשם המבקשים:                     עו"ד ירון רבינוביץ; עו"ד עודד ברדוגו
בשם המשיב:                         עו"ד מוריה אזרד אמיגה 

החלטה

 
 
  1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 28.6.2012 של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 32049-09-10; כב' סגן הנשיאה א' פרקש). עניינה של החלטה זו בדרך ההשגה על החלטה זו – האם בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות.
           המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה ביקש לאכוף על המבקשים הסכם שעניינו זכויות במקרקעין. במהלך שמיעת העדויות ביקש המשיב למחוק את התובענה וטען כי הוא זכאי להוצאות משפט. המבקשים לא התנגדו למחיקת התובענה, אך טענו אף הם לזכותם להוצאות. על יסוד חילופי דברים אלה ניתן על ידי בית המשפט, על אתר, פסק-דין המוחק את התובענה ומורה על הגשת סיכומים בכתב בשאלת הוצאות המשפט (ראו פרוטוקול הדיון מיום 16.4.2012). בהמשך למהלך האמור, ומשהסיכומים הוגשו, ניתנה ביום 28.6.2012 ההחלטה שעליה מתבקשת רשות לערער, בה חויבו המבקשים לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין של המשיב בסך 30,000 ש"ח (להלן: ההחלטה). 
  1. ביום 23.10.2012 הוריתי למבקשים לנמק מדוע הוגשה על ידם בקשת רשות ערעור ומדוע אין בידם זכות לערער על ההחלטה. לאחר שהמבקשים נימקו מדוע, לשיטתם, לא עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה וביקשו, לחלופין, שהבקשה תהפוך לכתב ערעור על-פי הוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), הוריתי למשיב להתייחס לסוגית הליך ההשגה שננקט על ידי המבקשים, וכן לאפשרות לפעול לפי התקנה האמורה.
 
  1. כאמור, המבקשים סבורים כי לא עומדת להם זכות ערעור, וכי הליך ההשגה בו נקטו – הגשת בקשת רשות ערעור – הוא ההליך הנכון בנסיבות העניין. המבקשים טוענים, כי ההחלטה ניתנה לאחר פסק-הדין בהליך העיקרי והיא אינה נבלעת בו, ועל כן הערעור עליה מצריך קבלת רשות. זאת לומדים המבקשים מהוראת סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו), אשר קובעת כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה "בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו" (ההדגשה הוספה, צ' ז'). באשר לפסקי הדין אליהם הפניתי בהחלטתי האמורה מיום 23.10.2012 – ע"א 7790/10 Mobileye N.V. נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ (לא פורסם, 2.12.2010; להלן: עניין מובילאיי) ו-בש"א 1653/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' כתר פלסטיק בע"מ (לא פורסם, 20.4.2006; להלן: ענין עגיב) – טוענים המבקשים כי אלה ניתנו בנסיבות שונות מנסיבות המקרה דנא. לחלופין טוענים המבקשים, כי אם לא תתקבל עמדתם מתבקש בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 410א לתקנות ולהורות על הפיכת הבקשה לכתב ערעור.
 
  1. המשיב סבור אף הוא כי הליך ההשגה הנכון בנסיבות העניין הוא הגשת בקשת רשות ערעור, שכן לשיטתו מדובר בהחלטה שניתנה בנפרד מפסק-הדין. על אף שהתייחסותו התבקשה, המשיב לא הביע עמדה לענין האפשרות לפעול על-פי הוראת תקנה 410א לתקנות, והתייחס רק לאפשרות לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, לפי תקנה 410 לתקנות, אפשרות המניחה כי המבקשים נהגו כדין בהגישם בקשת רשות ערעור.

5.        כידוע, ככלל, התשובה לשאלה האם קיימת זכות ערעור על החלטה כלשהי (כשבמונח "החלטה" כלול גם "פסק-דין", כקבוע בהגדרה שבתקנה 1 לתקנות) או שמא יש לבקש רשות לערער עליה, תיחתך על פי מבחן "סגירת התיק" – האם ההחלטה הביאה ל"סגירת התיק" ולסיום ההליכים שבגדרו, או שמא הליכים אלה נמשכים גם לאחר מתן ההחלטה. אגב, הביטוי "סגירת התיק" אינו מדויק, שכן יהיה לפנינו פסק-דין (אם כי חלקי) גם כאשר מדובר בסיום הדיון רק לגבי סעד מסוים (בין אם הסעד ניתן או שהעתירה לגביו נדחתה). לענין זה ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 75 (2006), (להלן: שני).

           אלא שהמבחן האמור קשה ליישום כשמדובר בהחלטות הניתנות לאחר מתן פסק-הדין. באשר להחלטות אלה עוצב בפסיקה מבחן "מהותי" (במובחן מהמבחן "הדיוני" שהוזכר קודם): אם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת שהוכרעה בפסק הדין, כגון החלטה שעניינה אופן ביצוע פסק-הדין (גם אם יש לה השפעה ממשית על זכויות הצדדים), היא תיחשב "החלטה אחרת" שהערעור עליה יהיה ברשות; אם מדובר בהחלטה שעניינה עצם החיוב שבפסק-הדין או בהחלטה "העומדת על רגליה שלה וטעונה הפעלת שיקול דעת שיפוטי שאינו בגדר ישום טכני או ביצוע של פסק הדין שקדם לה" (פסקה 5 בעניין מובילאיי), היא תיחשב ל"פסק-דין", והערעור עליה יהיה בזכות (כגון החלטה המתקנת את פסק-הדין או החלטה בבקשה להבהרת פסק-הדין). מבין ההחלטות מהסוג האמור, שהערעור עליהן הוא בזכות, יש כאלה "הנבלעות" בפסק-הדין (כגון החלטה המתקנת את פסק הדין) ויש כאלה שתיחשבנה כפסק-דין משלים, או פסק-דין נוסף (שני, עמ' 76 והאסמכתאות שבהערת שוליים 19). נמצא, כי קיימת אפשרות שבמסגרת דיון בתובענה מסוימת יינתנו מספר פסקי-דין (מהם פסקי דין חלקיים או משלימים), שעל כל אחד מהם תקום זכות ערעור.

6.        מה דינה של ההחלטה שעליה המבקשים מעוניינים להשיג? נדמה שלא יכול להיות ספק שאין לראות בה החלטה הטפלה לפסק-הדין, בדומה להחלטה שאינה עוסקת אלא באופן ביצוע פסק-הדין, או הארכת מועד לביצועו וכו'. בהחלטה נקבע לראשונה עצם החיוב בהוצאות, על מי מבעלי הדין הוא מוטל, כמו גם סכום ההוצאות. מבחינה זו קיים דמיון מסוים בין המקרה הנדון לבין מצב בו נמחק (בהסכמה) אחד מהסעדים המבוקשים בתביעה (ומחיקה זו תיעשה במסגרת פסק-דין חלקי) ולגבי הסעד הנוסף ניתן פסק-דין (משלים) לאחר שמיעת טיעונים. בפסק-הדין מיום 16.4.2012 נמחקו הסעדים המהותיים שנתבעו. בהחלטה ניתן סעד ההוצאות. על-פי אפשרות זו לפנינו שני פסקי-דין: פסק הדין מיום 16.4.2012 ובו החלטת המחיקה, וההחלטה, שאינה אלא פסק-דין משלים לענין ההוצאות. אם כך הוא, ברי שלמבקשים נתונה זכות לערער על ההחלטה. כך נפסק בענין עגיב. אמנם שם פסק-הדין כבר קבע את זכות הנתבעים להוצאות ובהחלטה המשלימה, שנתנה בהמשך לאחר שמיעת טענות, נקבע סכומן (כשבעייננו בהחלטה נקבע גם מי מבין בעלי הדין יישא בתשלום ההוצאות), אך איני סבור שיש משמעות לאבחנה זו.

7.        דרך אחרת להתבונן על המהלך היא להתייחס אל ההחלטה כ"נבלעת" בפסק-הדין מיום 16.4.2012, וגם על-פיה עומדת למבקשים זכות ערעור. הפעם נקודת המוצא תהיה התפיסה, לפיה פסיקת הוצאות טפלה למחלוקת העיקרית. על-פי תפיסה זו, אם נשמט ענין פסיקת ההוצאות מפסק-הדין, ענין לנו ב"השמטה מקרית" במובן סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), וניתן לתקן את פסק-הדין ולהוסיף לו הוראה שעניינה פסיקת הוצאות משפט (בר"ם 5720/05 גופר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה (לא פורסם, 5.8.2007); ר"ע 577/86 זרש נ' שאול פ"ד מ(4) 113, 114 (1986)). ודוק – הגם שפסיקת ההוצאות טפלה למחלוקת העיקרית שבין בעלי הדין, אין מדובר אך ביישום טכני של פסק-הדין, כך שההחלטה שבגדרה נפסקו ההוצאות, אינה החלטה הטפלה לפסק-הדין, אלא החלטה שהיא חלק ממנו, בין כפסק-דין משלים, ובין כנבלעת בו. ההסדר הקבוע בסעיף 81 לחוק בתי המשפט בנוגע להחלטות המתקנות את פסק-הדין (ובהן גם החלטות המסדירות את נושא ההוצאות, אם ענין זה הושמט בפסק-הדין) הוא, שהחלטות אלה נחשבות, לצורך ערעור, כחלק מפסק-הדין ומועד מתן ההחלטה המתקנת ייראה כמועד מתן פסק-הדין. הגם שבענייננו אין מדובר ב"השמטה מקרית" של נושא ההוצאות מפסק-הדין, אלא בדחייה מכוונת של מועד ההכרעה בו, ולכן אין תחולה ישירה להוראת סעיף 81, ניתן ללמוד, לענין אופי ההשגה על החלטת ההוצאות, גזירה שווה מההסדר שבסעיף 81, הסדר החל גם במצבים בהם ההוצאות נפסקו בהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק-הדין.

           מהאמור עולה, איפוא, כי החלטה נפרדת המטילה הוצאות על בעל דין בשל הליך, "נבלעת" בהחלטה שקדמה לה, שהכריעה בזכויות הצדדים להליך אך לא כללה פסיקת הוצאות. השגה על החלטת ההוצאות תיעשה בדרך בה משיגים על ההחלטה הראשית ובמסגרת אותה השגה: ככל שיש זכות ערעור על ההחלטה הראשית, כך גם תהיה זכות ערעור על ההחלטה המטילה הוצאות; ככל שההשגה על ההחלטה הראשית טעונה רשות, כך גם ההחלטה המטילה הוצאות (רע"א 8857/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק (לא פורסם, 31.7.2011).

8.        בצד שתי נקודות המבט שתוארו לעיל – ראיית ההחלטה כפסק-דין משלים או ראיית ההחלטה כנבלעת בפסק-הדין מיום 16.4.2012 – ניתן, לכאורה, להתייחס אל פסק-הדין האמור כאל "החלטה אחרת" (שכן ההתדיינות לא הסתיימה בעקבותיו נוכח העובדה שנותרה להכרעה סוגיית ההוצאות), וההחלטה היא-היא זו שסיימה את הדיון בתובענה ועל-כן תיחשב, לענין בחינת זכות הערעור, כפסק-דין. הקושי הכרוך באימוץ אפשרות זו נעוץ בכך שפסק-הדין מיום 16.4.2012 סיים את ההתדיינות לגבי הסעדים המהותיים, ועל כן ניתן להתייחס אליו, לצרכי הערעור, כאל פסק-דין (ולו חלקי). מאידך גיסא, בית המשפט היה מודע לכך שמלאכתו לא הושלמה במחיקת התובענה ולפניו עדיין עומד הצורך בהכרעה במחלוקת בנושא ההוצאות. מכאן, שפסק-הדין מיום 16.4.2012 לא היה בענייננו אלא מהלך טכני-פורמאלי מוסכם, והסוגיה היחידה שהצריכה הכרעה שיפוטית היתה סוגיית ההוצאות, שלא נכללה בו. במצב זה, הלכה למעשה ההליך כולו הסתיים רק עם מתן ההחלטה. יתכן שראוי היה ביום 16.4.2012 ליתן תוקף של החלטה להסכמה על המחיקה, ולהכתיר את ההחלטה שעסקה בהוצאות בכותרת "פסק-דין", שכן היא זו ש"באמת" סיימה את הדיון בתובענה (אם כי נפסק לא אחת שסיווג ההחלטה לצרכי ערעור לא נקבע על-פי כותרתה אלא על-פי טיבה).

9.        במקרה דנן אין צורך להכריע בין שלושת האפשרויות העיוניות שהוצגו, שכן על-פי כל אחת מהן עומדת למבקשים זכות ערעור על ההחלטה. האפשרות היחידה להגיע למסקנה לפיה יש לבקש רשות לערער על ההחלטה, כ"החלטה אחרת", היא להתייחס אליה כאל החלטה שעניינה אינו אלא יישומו וביצועו של פסק-הדין מיום 16.4.2012, ולא היא. ההחלטה השלימה את פסק-הדין שקדם לה ובמסגרתה דן בית המשפט והכריע לראשונה בעניינים החורגים מביצוע ויישום גרידא של פסק-הדין. על החלטה כזו קמה זכות לערער, בין אם נראה בה פסק-דין, בין אם נתייחס אליה כאל פסק-דין משלים ובין אם נגרוס כי היא נבלעת בפסק-הדין הראשון. יתכן שכאשר תתגלע מחלוקת באשר לשאלת מועד הגשת הערעור, יהיה צורך להכריע בין האפשרויות הנ"ל, אך לא בענייננו. בנסיבות אלה גם אין כל רלבנטיות להוראות הצו, אליהן היפנו המבקשים, שעניינן אך בהחלטות שאינן פסקי-דין ("החלטות אחרות").

10.      התוצאה היא, כי השגת המבקשים על ההחלטה צריכה להתברר במסגרת הליך של ערעור בזכות. אני נעתר לבקשת המבקשים, שהמשיב לא התייחס אליה, ובמסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 410א לתקנות אני מורה להפוך את הבקשה לערעור. המזכירות תסב את התיק לערעור אזרחי ותסדיר כל שנחוץ לצורך כך.

           ניתנה היום, ‏ט"ו בכסלו התשע"ג (‏29.11.2012). 

  ש ו פ ט