בשם המבקשים:                     עו"ד יאיר בן דוד
בשם המשיב 1:                      עו"ד אריה נח
בשם המשיבה 2:                    עו"ד צבי אראלי
בשם המשיבים 5-3:               עו"ד ערן בן-ארי
 
 

 

 
 
1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט כ' מוסק) בה"פ 42889-11-11 מיום 28.6.2012, במסגרתה הורה בית המשפט על איחוד הדיון בתובענה דנן עם הדיון בתובענה בת"א 4960-08-10.
 
עיקרי העובדות
2.        המבקשים, אזרחי שוויץ, הם ילדיה של הילדגרד (אריקה) דרוויש ז"ל, אזרחית ותושבת שוויץ (להלן: המנוחה), אשר נטען כי רשומים על-שמה 5/8 מן הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 30933 חלקה 4 בירושלים (להלן: המקרקעין). ביום 23.11.2011 הגישו המבקשים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים. התובענה הוגשה נגד המשיב 1 (להלן: רושרוש) ונגד המשיבה 2 (להלן: וייס), על יסוד  הטענה כי הערות האזהרה על זכויות המנוחה במקרקעין שנרשמו לטובת רושרוש ווייס, נרשמו על סמך יפויי כוח מזויפים ועל כן יש לבטלן. כמו כן נטען נגד המשיב 3, האפוטרופוס על נכסי נפקדים, לעניין הערת אזהרה אשר נרשמה על שמו, וכן נגד המשיבה 4 (להלן: רשות המסים) אשר הערת אזהרה נרשמה לטובתה לפי סעיף 11א(1)(2) לפקודת המסים (גבייה) על הערת האזהרה שנרשמה על זכויותיו של רושרוש, בגין חוב כספי. הסעדים שהתבקשו בתובענה הם: מתן פסק דין הצהרתי לפיו הערות האזהרה שנרשמו לטובת המשיבים 1-2 בטלות; להצהיר כי בנסיבות העניין אין למשיבים 1-2 כל זכויות במקרקעין; להצהיר כי זכויות הבעלות במקרקעין שייכות למבקשים, בהתאם לצו הירושה שניתן בבית המשפט לענייני משפחה.
 
3.        במסגרת כתב התשובה מטעם המשיבים 5-3 (להלן: המדינה) נטען כי יש לאחד את הדיון בתובענה ביחד עם הדיון בת"א 4960-08-10, מכיוון שבמרכז הליך זה עומדת טענתו של רושרוש כי הוא בעל הזכויות בחלקה סמוכה אשר הופקעה, ובמסגרת שני ההליכים מתעוררות שאלות זהות הנוגעות לבעלות במקרקעין. 
 
4.        ביום 11.3.2012 התקיים דיון מקדמי בבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר בפתחו הסכים רושרוש כי הערת האזהרה הרשומה על-שמו תבוטל. במהלך הדיון חזרה ב"כ המדינה על הבקשה לאיחוד הדיונים. המבקשים התנגדו לאיחוד, בטענה שאין מקום לאחד את הדיון בתובענה עם דיון בתובענה אשר אין להם כל קשר אליה.
 
5.        בהחלטה מיום 3.5.2012 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשים לתקן את תביעתם, כך שחלף בקשתם המקורית כי יוצהר שהזכויות במקרקעין ירשמו על שמם, יוצהר כי המבקשים זכאים להרשם כיורשיה של המנוחה.
 
החלטת בית המשפט המחוזי
6.        ביום 28.6.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת ב"כ המדינה, והורה על איחוד הדיון בתובענות. בית המשפט ציין כי מלבד המבקשים כל הצדדים להליך מסכימים על איחוד הדיון בתובענות. עוד קבע בית המשפט כי מדובר למעשה בעניינים זהים, וכי יש חובה לאחד את הדיון בשתי התובענות כדי שלא תתקבלנה הכרעות סותרות, וכי אין כל טעם לקיים דיון כפול באותן השאלות. לאור האמור, הורה בית המשפט על איחוד הדיון בתובענות. 
 
עיקרי טענות הצדדים
טענות המבקשים
7.        לטענת המבקשים, נפל פגם דיוני בהליך קבלת החלטתו של בית משפט קמא. לטענתם, האפוטרופוס לנכסי נפקדים לא הגיש בקשה מנומקת לאיחוד הדיון בתובענות, והחלטתו של בית המשפט ניתנה אך ורק על סמך בקשה בעל-פה שהועלתה במהלך הדיון המקדמי. שנית, נטען כי לפי פרוטוקול הדיון, ביקשה ב"כ המדינה לאחד את הדיון במספר תיקים, אולם החלטתו של בית משפט קמא נגעה רק לת"א 4960-08-10. לפיכך, טוענים המבקשים, כי הנמקתו של בית המשפט לפיה עשויות להתקבל הכרעות שונות במידה והדיון לא יאוחד אינה עומדת, שכן תיתכנה הכרעות שונות בתיקים הנוספים שהדיון בהם לא אוחד. המבקשים מוסיפים וטוענים כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה חובה לאחד את הדיון בשתי התובענות מכיוון שמדובר בעניינים זהים, בטעות יסודה. לדידם, עניינה של התובענה דנן הוא מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת רושרוש ווייס על סמך מסמכים מזויפים, ורישום המבקשים כיורשיה של המנוחה – כיורשי הבעלים הרשום. לעומת זאת, עניינו של ת"א 4960-08-10 הוא בשאלת בעלות בחלק אחר במקרקעין הסמוכים. לאור האמור טוענים המבקשים כי אין חשש להכרעות סותרות בין התובענות וכי איחוד ההליכים יגרור את המבקשים לדיון בשאלת הבעלות אשר אינה רלבנטית לתביעתם. עוד נטען כי שגה בית המשפט כשהתעלם בהחלטתו מהצהרת המבקשים לפיה הם מוכנים לוותר על סעד הצהרת הבעלות, ומסתפקים ברישומם כיורשי המנוחה. עוד הם טוענים כי לא כל הצדדים להליך הסכימו לאיחוד התובענות, וכי רושרוש משך את התנגדותו לאיחוד הדיונים רק מחמת יאושו מהתנהלות המדינה.
 
תגובת המשיבים
8.        רושרוש בתגובתו לא טען לגופו של עניין והותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. וייס טענה כי אין לה התנגדות לאיחוד הדיון בתובענות מאחר והיא סוברת כי בבסיס שני התיקים ישנה החלטה עקרונית אחת, והיא האם הזכויות במקרקעין הופקעו כדין והוכרזו כנכסי נפקדים. עוד טוענת וייס כי שינוי סעד המבקשים הוא ניסיון להרשם כבעלי המקרקעין תוך עקיפת הדיון בשאלה המהותית הנוגעת לסוגיית הבעלות במקרקעין.
 
9.        לטענת ב"כ המדינה, מוצדק לאחד את הדיון בתובענות מכיוון שראשיתן של שרשראות העברת הבעלות המתוארות בתובענה דנן וכן בתובענה הנוספת, אחת היא. זאת ועוד, עד לשנת 2008, עת נערכה פרצלציה במקרקעין, דובר ברישום אחד של המקרקעין כולם. על כן, הכרעת בית המשפט בטענות לגבי העברת הבעלות במקרקעין, משותפת לשני ההליכים. לאור האמור, סבור ב"כ המדינה כי אין לנהל את ההליכים בנפרד, שכן קבלת טענותיה שהמקרקעין האמורים הם נכס נפקד, משמעה כי כל פעולה שעשה מי שבא בנעליו של הבעלים הרשום היא בטלה, ובכלל זאת הענקת יפוי כוח ביחס למקרקעין, כמו גם הורשתם. על כן, סבור ב"כ המדינה כי להכרעות העובדתיות בתביעות הנדונות הנוגעות לשרשרת העברת הבעלות יש השפעה זו על זו. על כן, ובכדי להימנע מקיומן של הכרעות סותרות ומהליכים מיותרים מן הראוי לאחד את הדיון בתובענות. יתרה מזאת, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ביקש במסגרת התובענה הנוספת את צירופם של כל הצדדים הרלבנטיים העלולים להיפגע מההכרעה, ועל כן קיימת חפיפה בזהות הצדדים השונים בשני ההליכים. עוד טוען ב"כ המדינה כי הבקשה לאיחוד התובענות נומקה בפירוט כבר בכתב התשובה שהגישה להמרצת הפתיחה. זאת ועוד, בעת הדיון הגיב ב"כ המבקשים לגופה של הבקשה לאיחוד הדיון ועל כן לא נפל בהליך קבלת ההחלטה כל פגם. בנוגע לטענות המבקשים בדבר תיקון הסעד, טוען ב"כ המדינה כי אין בתיקון המבוקש כדי לשנות מן העובדה שתביעתם להרשם כיורשי המנוחה היא תביעה להכרה בחוליה האחרונה בשרשרת העברת הבעלות הנטענת על-ידם, ומשמעותה היא הכרה בפעולה משפטית שנעשתה בנכס של נפקד.


דיון והכרעה
10.      דין הבקשה להידחות. אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית באשר לאופן ניהול הדיון שבפניה. זאת להוציא מצבים חריגים בהם החלטת הערכאה הדיונית עומדת בניגוד לדין או שיש בה כדי לגרום עיוות דין למי מן המתדיינים (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 210 (1990)). באופן דומה כבר נפסק בעבר כי החלטת הערכאה הדיונית בסוגיית איחוד הדיון נמנית עם אותן החלטות דיוניות אשר לגביהן מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב ובו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב (רע"א 2741/99 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' שר הפנים (לא פורסם, 16.5.1999); רע"א 8130/98 מושקוביץ חברה לבניין בע"מ נ' אברהם (לא פורסם, 26.8.1999)). לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי שתי התובענות מעוררות שאלות דומות של משפט ושל עובדה בכל הנוגע לשאלת הבעלות במקרקעין, אשר יש לה רלבנטיות הן לתובענת המבקשים, הן לתובענה הנוספת. לא מצאתי כי תיקון הסעד על-ידי המבקשים מייתר את ההכרעה בשאלת הזכויות במקרקעין, שכן במידה ומדובר בנכס של נפקד לא ניתן לעשות בו פעולה משפטית, כולל הורשה. על כן, סבורני כי יש בהחלטת בית המשפט המחוזי כדי לייעל את בירור ההליכים ולמנוע כפל דיון באופן המוביל לחיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי ובאופן המונע הכרעות סותרות בנושא. לא מצאתי אפוא כי נפל פגם בהחלטה.
 
11.      אשר על כן, הבקשה נדחית.
 
           ניתנה היום, ט' בכסלו התשע"ג (23.11.2012).