א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' נועם, כ' מוסק ומ' בר-עם) בע"א 8495-09-13 מיום 25.8.14, אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ת' בר-אשר צבן) בת"א 6173-09 מיום 3.6.13, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים כנגד המשיב בגין רשלנות מקצועית.
 
רקע והליכים קודמים
 
ב.        המשיב ייצג את המבקשים בתביעה שהגישו ביום 31.12.95 בבית משפט השלום בירושלים בת"א 22474/95, כנגד מנהלי החשבונות אשר טיפלו בענייניהם בשנים קודמות. בתביעה זו טענו המבקשים כי הנתבעים התרשלו כלפיהם, ולפיכך עליהם לפצותם על הנזקים שנגרמו כתוצאה מההתרשלות. כן טענו המבקשים לצו המורה לנתבעים למסור לידם את כל המסמכים הנמצאים בחזקתם ונוגעים לאותה התקופה בה טיפלו בענייניהם. תביעה זו נדחתה, וכך גם ערעור שהגישו, באמצעות עורך דין אחר, לבית המשפט המחוזי (2002). המבקשים מצאו את המשיב אחראי להפסד זה, ולפיכך ביום 1.6.09, למעלה משש שנים לאחר ההליכים הקודמים, הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים, בטענה כי המשיב התרשל כלפיהם במילוי חובתו כעורך דין, ויש לחייבו בנזקים שנגרמו עקב התרשלותו, בסך 1,000,000 ₪. טענת ההתרשלות של המבקשים התבססה בעיקרה על עמדתם, כי המשיב לא תמך את תביעתם בחוות דעת מומחה כנדרש, לא עתר לגילוי מסמכים, ערך את המסמכים שצורפו אל תצהיריהם באופן לקוי, וחרף העובדה שהיו בפניו מספר הזדמנויות לתקן את מחדליו, נמנע מכך.
 
ג.        בפסק דינו של בית משפט השלום בנידון דידן נדחתה תביעת המבקשים. נקבע כי אי הגשת חוות דעת מומחה עולה לכדי התנהגות רשלנית. זאת כיון שתביעת המבקשים שייחסה רשלנות לבעל מקצוע טעונה היתה חוות דעת מומחה לשם ביסוסה, והשגת חוות דעת זו והגשתה היא באחריות עורך הדין. ואולם, בהמשך נקבע כי אין קשר סיבתי בין התרשלות המשיב בעניין זה, לבין הנזקים שנגרמו למבקשים; זאת, הואיל ובחינת פסק הדין מלמדת שתביעת המבקשים נדחתה בלא קשר לחוות הדעת, וכי לא היה בהגשתה של זו כדי לשנות את תוצאות ההליך. קביעה דומה, ביחס להעדר קשר סיבתי, באה ביחס לטענה באשר לאורח הגשתם של מסמכי התביעה, אך זאת מבלי לקבוע דבר באשר לרשלנות. עוד ציין בית משפט השלום, ביחס לטענת המבקשים בדבר התרשלות המשיב בכך שלא דאג לגילוי מסמכים, כי הואיל ובמהלך המשפט נמסרו המסמכים הנדרשים בהסכמה, בסופו של יום בא הנושא לכלל פתרון.
 
ד.        כלפי פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, והוא סמך ידו על קביעות בית משפט השלום. נקבע, כי המשיב אכן התרשל באי צירופה של חוות דעת מומחה, אך אין קשר סיבתי בין התרשלות זו ובין תוצאת התביעה. בית המשפט בחן את פסק הדין אשר דחה את תביעת המבקשים, וקבע כי כך נפסק לאחר שטיעוניהם נדחו, ובית המשפט מצא אותם אחראים לנזק שנגרם להם, ניהול רשלני של עסקיהם.
 
בקשת רשות הערעור
 
ה.        המבקשים טוענים כי שני בתי המשפט הקודמים שגו כשהתעלמו ממרבית מחדלי המשיב, והתמקדו רק ברשלנות שנבעה מאי הגשת חוות דעת המומחה; זאת בעוד שהתרשלות המשיב כלפיהם התבטאה לשיטתם בהיבטים רבים ושונים, בין היתר בהגשה לקויה של מסמכים, ואי הנחת תשתית ראייתית בסיסית לטענות הרשלנות. בנוסף, טענו המבקשים כי שגה בית המשפט משלא נתן דעתו לאמינות עדותו של המשיב, שכן היה עליו להסיק מכלל הראיות שהיו לפניו, כי כל טענות המשיב סרק הן. לטענת המבקשים, לסוגיית אמינותו של המשיב משמעות קריטית בתביעתם. עוד טענו המבקשים כי שגה בית משפט השלום בפרשנותו לגבי פסק הדין שדחה את תביעתם מעיקרא, ועל כן מסקנתו, המבוססת על פרשנות זו, לפיה אין קשר סיבתי בין התרשלות המשיב ובין גורל התביעה, שגויה. לדעת המבקשים המסקנה היחידה הנלמדת מקריאת פסק הדין שדחה את התביעה בשעתו, היא שהתוצאה נבעה באופן ישיר מהתרשלות המשיב, וכי היה על בית המשפט בהליך דנא, לאחר קביעת בתי המשפט בדבר ההתרשלות, לדון בכל הראיות בתיק, תוך התייחסות מעמיקה לטיעוניהם, ונוכח זאת לפסוק בדבר הקשר הסיבתי. לטענת המבקשים יש בבקשתם חשיבות ציבורית, שכן זו נוגעת להסדרת מערכת החובות המוטלות על עו"ד כלפי לקוחו וכלפי בית המשפט.
 
הכרעה
 
ו.        עיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין הקודמים ושאר החומר שצורף, וחוששני שאין מקום להיעתר לה. אכן, המבקשים אינם משלימים עם התוצאה ומאמינים כנראה בצדקתם, אךהלכה פסוקה היא כי בית משפט זה ידון בבקשת רשות ערעור כאשר זו מעלה שאלה משפטית עקרוניות החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. בקשה זו אינה מאלה, שכן תחומה היא כל כולה בגדרי הסכסוך שבין הצדדים; הטענות שבבקשה אינן מעוררות סוגיות משפטיות אשר טרם נקבעה בעניינן הלכה. הסדרת מערכת היחסים שבין עו"ד ולקוח, ובמסגרתה קביעת הנורמות המקצועיות המחייבות את עורך הדין, היא סוגיה משפטית חשובה כידוע, אך זו זכתה להתייחסות ענפה בפסיקה, ואין הטענות המועלות בבקשה זו מעוררות היבט חדש אשר טרם ניתנה עליו הדעת.
 
ז.        לא זו אף זו, אלא שהמשותף לטענות השונות בבקשה זו היא שכולן משיגות על קביעותיהם העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום. כידוע, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגלגול שלישי (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (1999); רע"א 1343/13 דוק השקעות 1988 בע"מ נ' ישיבה וכולל אבן חיים (2013)). בנידון דידן עסקינן לעיצומו של דבר במעין גלגול חמישי של סוגיה קרובה – לאחר ההליכים בעבר בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי ואחר כך בהליך בפרשה הנוכחית, גם אם אין מדובר באותם הליכים ממש.
 
ח.       לגופם של דברים, כפי שציינתי במקום אחר, "הערכת עבודתו המקצועית של בעל מקצוע וקביעת רשלנותו אינה משימה קלה; יתכן שקשה היא במיוחד כשמדובר בעורך דין, אלא אם כן הרשלנות וחוסר המקצועיות זועקים" (רע"א 417/05 אברהם נ' קדם (2005), פסקה ג(2)(א)). הנטל שעל הטוען לרשלנות מקצועית של עורך דין  הוא לא רק להצביע על התנהגות רשלנית, אלא גם להראות כי בהינתן התנהגות סבירה, הייתה מתקבלת תוצאה אחרת. אכן, משוכה זו אינה נמוכה וללא ספק מקשה על הוכחת התביעה (אסף יעקב "רשלנות בין כותלי בית-המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי-דין במסגרת הדיון המשפטי" עיוני משפט כו(1) 5 (2002), עמ' 21). ואולם, בנידון דידן נקבע עובדתית, שחרף רשלנות אין קשר סיבתי בין אי הגשת חוות דעת המומחה, נושא שביסוד קביעת הרשלנות, לבין תוצאת התביעה בהליך הראשון. הואיל ואי הגשת חוות הדעת היא הגדולה שבמחדלי המשיב לדעת המבקשים, אשר העמידוה במרכז תביעתם, ובעניין זה נמצא כי גם אילו הוגשה חוות הדעת לא היתה משנה את פני הדברים – קשה לטעון שפעולות אחרות של המשיב, גם אילו נמצאו רשלניות, היו יכולות לבסס קשר סיבתי ביניהן לבין תוצאת התביעה.
 
ט.       אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.