השופט (בדימ') צ' זילברטל:
 
           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.6.2015 בע"א 7386-09-13 (כב' ס' הנשיאה י' ענבר והשופטים י' שבח ו–ש' שוחט), אשר קיבל באופן חלקי את ערעור המבקש וערעור המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 5.8.2013 בת"א 50246-06 (כב' ס' הנשיא א' קידר).
 

רקע עובדתי והליכים הקודמים
 
1.        המבקש הועסק על-ידי המשיבה 1 כטכנאי לציוד וידאו במשך 13 שנה ועד ליום 22.7.1999, עת נפגע בתאונת עבודה (להלן: התאונה). המבקש הגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) תביעה להכיר בו כנפגע עבודה, ובמסגרתה אף ביקש להכיר במחלת הסוכרת אשר התפרצה אצלו סמוך לאחר התאונה כליקוי גופני הנובע מהתאונה. המל"ל, באמצעות ועדות רפואיות, שלל את הקשר הסיבתי בין מחלת הסוכרת לבין התאונה, והכיר בנכות כוללת עקב התאונה בשיעור של 19 אחוזים בלבד, נוכח הנכות הנפשית והנכות האורתופדית שנקבעו למבקש. המבקש הגיש ערר על החלטה זו, בגדרו טען, בין היתר, כי יש להכיר גם במחלת הסוכרת ממנה הוא סובל כנובעת מן התאונה. עררו נדחה ושיעור הנכות שנקבע נותר בעינו. 
 
2.        בהמשך, הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה 1 ומבטחתה בביטוח חבות מעבידים, המשיבה 2, לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התאונה. בהחלטתו מיום 1.5.2013 קבע בית משפט השלום כי המשיבה 1 אחראית ברשלנותה לתאונה, וכי אין לייחס למבקש אשם תורם. משכך, פנה בית המשפט לבחינת הנזקים שנגרמו למבקש כתוצאה מן התאונה. נקבע, כי כתוצאה מן התאונה סובל המבקש מנכות בתחום האורתופדי בשיעור של 19 אחוזים, כמו גם מנכות בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 20 אחוזים, המתווספת לנכות פסיכיאטרית קודמת בשיעור של עשרה אחוזים שנגרמה, בעיקרה, עקב גירושי המבקש מאשתו. כן נקבע, כי המבקש סובל מנכות בשיעור של 65 אחוזים בגין מחלת הסוכרת, אשר נובעת מהדחק הנפשי הכבד שחווה בעקבות התאונה – כל זאת לאחר שמונה מומחה מטעם בית המשפט על-מנת שייחווה דעתו ביחס לסוגית הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המחלה האמורה. עוד נקבע, כי המבקש סובל מנכות נוירולוגית בשיעור של עשרה אחוזים המצויה בזיקה ישירה למחלה הסוכרת.
 
           ניתן להיווכח כבר עתה, כי קביעות המל"ל וקביעות בית משפט השלום ביחס לסיבתיות שבבסיס מחלת הסוכרת (כמו גם הנכות הנוירולוגית המצויה בזיקה ישירה לזו האחרונה), סותרות זו את זו.
 
           בפסק דינו מיום 5.8.2013 קבע בית משפט השלום כי נכותו הרפואית של המבקש עומדת על 82.5 אחוזים, וזאת לאחר שהובהר כי המבקש סובל מנכות בשיעור של שבעים אחוזים בגין מחלת הסוכרת, ולא 65 אחוזים, כפי שנקבע בטעות בהחלטה בסוגית החבות שתוארה לעיל. לאחר פירוט של כל אחד מראשי הנזק, נקבע כי יש לפסוק למבקש פיצויים בסך של 1,563,260 ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט, בין היתר, את התשלומים שקיבל המבקש מענף נפגעי עבודה של המל"ל – ובהתאם הועמד סכום הפיצויים הסופי על סך 1,227,204 ש"ח. בהקשר לכך נקבע, כי יש לדחות את בקשת המשיבות לנכות מסכום הפיצוי את שוויה הרעיוני של גמלת נכות כללית (אשר הייתה משולמת גם בגין מחלת הסוכרת) לה היה זכאי המבקש, לכאורה, לו הגיש תביעה מתאימה, שכן המל"ל הכיר אך בנכות בשיעור של 19 אחוזים כנובעת מהתאונה. עוד הובהר, כי המשיבות הן שטענו במהלך המשפט שלא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הסוכרת, ולכן אל להן לטעון עתה, בסוגית הניכויים, "דבר והיפוכו".
 
3.        כלפי פסק הדין הוגשו ערעורים על-ידי שני הצדדים. המשיבות טענו, בין היתר, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת לבין התאונה, וכי מכל מקום יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולים שהמבקש היה זכאי לקבל מהמל"ל בענף נכות כללית. המבקש מצדו ערער בעיקר על סכומי הפיצויים הנמוכים, לשיטתו, אשר נפסקו לו בכל אחד מראשי הנזק.
 
           ביום 25.6.2015 אימץ בית המשפט המחוזי את הקביעה כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת לבין התאונה, אך קבע כי אין לייחס לתאונה את מלוא הנכות בגין המחלה, ובהתאם גם לא את מלוא הנכות הנוירולוגית, המצויה בזיקה לזו האחרונה. כל זאת, משום שבית משפט השלום קבע כממצא קיומו של אירוע דחק נפשי נוסף ונפרד בסמיכות לתאונה. נוכח האמור נקבע, כי יש לייחס שני שלישים משיעור הנכות בגין מחלת הסוכרת ומשיעור הנכות הנוירולוגית לתאונה. משכך, ולאחר שבית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בשיעורי הנכות הנוספים שקבע בית משפט השלום, הועמדה נכותו הכוללת של המבקש בגין התאונה על 67.7 אחוזים. בצד זאת נקבע, כי סכום הפיצוי הכולל לפני ניכויים יועמד על סך של 2,165,000 ש"ח, וזאת, בין היתר, בשל קבלת טענות המבקש לעניין סכום הפיצוי שנפסק בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד.
 
           אשר לטענת המשיבות בדבר ניכוי רעיוני של תגמולי נכות כללית – צוין, כי המבקש אמנם מיצה בסבירות ובתום-לב את זכויותיו מול המל"ל בכל הנוגע לענף נכות מעבודה, אך עם זאת נקבע כי היה עליו למצות זכויותיו גם בענף נכות כללית, אשר במסגרתו אין כל צורך בהוכחת קשר סיבתי אלא רק בקיומה של נכות. בהקשר זה הובהר, כי נוכח שיעור נכותו הכולל של המבקש ובהתחשב בכך שהוא מחוץ למעגל העבודה מעל ל-15 שנים, ההסתברות לקבלת תביעה לתגמולים בגין נכות כללית בענייננו קרובה לוודאות, "הגם שיתכן במחיר ניכוי מענק הנכות ודמי הפגיעה" ששולמו למבקש בענף נכות מעבודה. משכך נקבע, כי סירובו של המבקש להגיש תביעה לנכות כללית אינו מתיישב עם חובתו למצות את ההליך מול המל"ל בסבירות ותום-לב, וכי אי-הגשת תביעה לנכות כללית לעת הזו, ללא ניכוי רעיוני, עשוי ליצור מצב עתידי שלפיו המבקש יקבל פיצויים העולים על נזקו ויימנע מהמעסיק להקטין את חיובו. עם זאת, בית המשפט לא מצא לנכון לבצע ניכוי רעיוני של הסכומים שהיו משתלמים למבקש באם היה מגיש תביעה לנכות כללית, וחלף זאת נתן למבקש ארכה של 45 ימים להגשת התביעה האמורה, שלאחריה יוחזר הדיון לבית משפט השלום אשר יקבע את גובה הניכוי שיבוצע בגין תגמולי הנכות הכללית ואת השלכותיה. עוד נקבע, כי במידה שלא תוגש תביעה כאמור במועד "ינוכה מסכום הפיצוי הכולל השווי הרעיוני של גמלת הנכות הכללית". 
          
טענות הצדדים
 
4.        כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה דנא, בגדרה טען כי לא היה מקום לחייבו בהגשת תביעה לנכות כללית במל"ל לצורך ניכוי התגמולים שישולמו בגינה. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי בית המשפט אינו רשאי לכפות על המבקש לוותר על זכויותיו בענף נפגעי עבודה לטובת פנייה לענף נכות כללית. לטענת המבקש, הוא מיצה את ההליך מול המל"ל בסבירות ובתום-לב, ואין לדרוש ממנו להמשיך ולהתדיין, בניגוד לגישת הפסיקה בתחום. המבקש הדגיש כי עבר "מסכת ייסורים" משך שנים בהתנהלותו בוועדות הרפואיות של המל"ל בענף נכות מעבודה, וכי חיובו לפתוח עניינו מחדש בענף נכות כללית הוא בבחינת עינוי דין. מכל מקום נטען, כי המשיבות מושתקות מלדרוש ניכוי נכות כללית שכן הן שטענו כי מחלת הסוכרת כלל אינה נובעת מן התאונה. לבסוף, מעלה המבקש טענות שונות הנוגעות לשומת הפיצוי לו הוא זכאי; כמו גם משיג על ההחלטה להכיר בשני שלישים מנכותו הנוירולוגית וממחלת הסוכרת כנובעים מהתאונה, שכן לגישתו לא היה מקום לראות במצב הנפשי בו היה שרוי עקב גירושיו כגורם נוסף, לבד מן התאונה, להתפרצות מחלת הסוכרת.
 
5.        המשיבות מצידן גורסות כי אין הצדקה למתן רשות ערעור במקרה דנא, שכן מדובר בעניין פרטני שאינו מעלה שאלה עקרונית, ואינו אלא נגזרת של הנסיבות הספציפיות בתיק. עם זאת נטען, כי גם לגופם של דברים, אין כל מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא. באשר לטענות המבקש ביחס לקביעה כי עליו לפנות בתביעה לנכות כללית – נטען, כי בניגוד לטענות המבקש, אין כל איסור בדין כי הלה יקבל הן גמלת נכות כללית והן גמלת נכות מעבודה, שכן המל"ל קבע כי מחלת הסוכרת אינה נובעת מן התאונה. לפיכך נטען, כי אין בקביעת בית המשפט המחוזי כדי לשלול את בחירתו של המבקש לפנות דווקא לענף נפגעי עבודה. מכל מקום נטען, בין היתר, כי קביעת בית המשפט המחוזי תואמת עקרונות יסוד עליהם מבוסס רעיון ניכוי תגמולי המל"ל – וביניהם, מניעת כפל פיצוי לניזוק.
 
6.        לשלמות התמונה יצוין, כי בהחלטתי מיום 7.10.2015, לבקשת המבקש, עיכבתי ביצוע הוראת בית המשפט המחוזי לפיה על המבקש להגיש תביעה לנכות כללית למל"ל בתוך 45 יום, וזאת עד להחלטה אחרת. עוד יצוין, כי בהחלטה מיום 31.10.2016 הורינו לצדדים להגיש "תיקי מוצגים מלאים", וזאת, בין היתר, נוכח טענות בא-כוח המשיבות לפיהן המבקש לא הניח בפני הוועדה הרפואית של המל"ל את כלל החומר הדרוש לקבלת החלטה בענייננו. 
 
דיון והכרעה
 
7.        הבקשה שבפנינו מעלה סוגיה משפטית הנוגעת לניכוי תגמולי המל"ל מפיצויים שנפסקו על-ידי בית המשפט לחובת מעסיק-מזיק ולטובת ניזוק בתאונה עבודה, מקום בו קיימות סתירות בין קביעות בית המשפט לבין קביעות הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל באשר לקשר הסיבתי שבין נכויות מהן סובל הניזוק לבין התאונה. השאלה הספציפית הנשאלת בהליך דנא היא, באיזה אופן יש לנכות, אם בכלל, מפיצויים שנפסקו לניזוק בגין תאונת עבודה, גמלה אשר המל"ל קבע באופן פוזיטיבי שהנכות שבגינה היא ניתנת (או שיש לה היתכנות להינתן אם תוגש בגינה תביעה למל"ל) לא נגרמה עקב תאונת העבודה מושא התביעה הנזיקית, וזאת בשונה מקביעותיו של בית המשפט באותה התביעה. כל זאת, לאחר שהניזוק-העובד מיצה את תביעתו בענף נכות בעבודה בסבירות ובתום-לב. לפיכך, אציע לחבריי לדון בבקשת רשות הערעור בכל הנוגע לסוגיה זו, ולסוגיה זו בלבד, כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פיה. יובהר, כי דומה שבמקרה הנוכחי מתקיים צירוף נסיבות ייחודי למדי, אך זה עשוי להתגבש גם בתיקים עתידיים. על כן, על-אף ייחודו של התיק דנא, נראה כי עלינו להידרש לשאלה הכללית המתעוררת בגדרו. אקדים ואומר כבר עתה, כי לגופו של עניין מצאתי שדין הערעור להתקבל בסוגיה האמורה.
 
           מנגד, יש לדחות את הבקשה ביחס לטענות הנוספות שהעלה המבקש כלפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, שכן אלו אינן מעוררות כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ולכן לא עומדות באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בהקשר זה יוזכר, כי אין בהתערבות ערכאת הערעור בחלק מקביעותיה של הערכאה הדיונית, כדי להצדיק, כשלעצמה, מתן רשות ערעור שכזו (רע"א 8685/12 מחמוד גואנמה נ' כל אלערב בע"מ, פסקה 6 (24.2.2013)). כך, גם לא מצאתי להתערב, כבקשת בא-כוח המשיבות, בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המבקש "מיצה את חובת הפנייה לביטוח לאומי, ככל שמדובר בענף נפגע עבודה, משהתנהג בסבירות ובתום לב", וזאת גם לאחר שעיינתי בתיקי המוצגים שהונחו בפנינו לאחר הדיון בבקשה.
 
8.        כידוע, פגיעה בעבודה מקימה לנפגע זכאות, בהתקיים התנאים הדרושים, לקבלת גמלאות נכות מעבודה מן המל"ל, כאשר סעיף 320(ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) מעמיד לנפגע את הזכות לבחור בין מסלולי גמלאות שונים להם הוא זכאי בקבעו: "היה אדם זכאי … ליותר מגמלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן". בצד זאת, סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) מעגן את החובה הסטטוטורית לְנַכּוֹת גמלאות המשתלמות לנפגע בגין נכות מעבודה, מפיצויים שנפסקו לזכותו בתביעת נזיקין נגד מעסיקו:
 
82.  (א)     המבוטח לפי חלק ב' [כיום פרק ה' לחוק שעניינו ביטוח נפגעי עבודה – צ.ז.] לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (להלן בפרק זה – החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק – תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.
 (ב)  לענין סעיף זה –
          'גימלה' – השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה …
          "מעביד" – החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו.
          (ג)   בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לענין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי.
 
 
           הנה-כי-כן, בהתאם לסעיף שהובא לעיל, יש לְנַכּוֹת מהפיצויים שנפסקו לחובת המעסיק בעקבות תאונת עבודה שארעה לעובד, את הגמלאות המשולמות לו מכוח היותו נפגע עבודה בקשר עם אותה תאונה, וזאת גם כאשר עסקינן בגמלת נכות מעבודה  "שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק". כמו כן, בשונה מן הסיטואציה שבה המזיק הוא צד שלישי (ולא מעסיקו של הניזוק), למל"ל לא קמה זכות שיבוב כלפי המעסיק בנוגע לגמלאות ששולמו לעובד בגין נכות מעבודה, וזאת בשל זכאותו של המעסיק ליהנות מהביטוח שערך לעובד, עת שילם למל"ל דמי ביטוח בעבורו במהלך תקופת ההעסקה (ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון, פסקה 4 (5.11.2006), והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: עניין סגרון); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 1478-1477 (מהדורה חמישית, 2003)).
 
 9.       כאמור, מלשונו הברורה של הסעיף עולה, כי המעסיק זכאי לניכוי הגמלאות המשולמות, או עשויות להיות משולמות, על-ידי המל"ל בגין תאונת העבודה שארעה (בכל קונסטלציה שהיא) – הא-ותו-לא. לפיכך, אף שעומדת לנפגע בתאונת עבודה, ושיקוליו עמו, האפשרות לבחור בין מסלולי גמלאות שונים, דומה כי בהיעדר נסיבות חריגות "דרך המלך" בעניינו היא הגשת תביעה למל"ל לקבלת גמלת נכות מעבודה, אשר ככלל נושאת בחובה יתרון משמעותי ביחס לתביעה לנכות כללית (עניין סגרון, פסקה 9). הטיב לנסח זאת השופט א' ריבלין בעניין סגרון, בדונו באופן ניכוי גמלאות שמשלם המל"ל מפיצויים שנפסקו לחובת המעסיק מקום בו בחר הנפגע מעבודה בקבלת גמלת נכות כללית חלף גמלת נכות מעבודה:
 
"     הנה כי כן, הבחירה לבד והניכוי לבד – זו אינה שוללת את זה וזה אינו שולל את זו. זכות הבחירה של הניזוק בגמלאות כאלה או אחרות עומדת בעינה, אך כך גם זכותו של המעביד כי שווי גמלאות העבודה ינוכה מסכום הפיצויים … יודגש: כל עוד בוחר הנפגע בגמלאות הגבוהות יותר, אין הניכוי הרעיוני של גמלאות העבודה פוגע באינטרס מבורר שלו. אם הגמלה הגבוהה היא גמלת העבודה, והוא בוחר בה, ישנה זהות בין הגמלאות המשולמות והגמלאות המנוכות. אם הגמלה הגבוהה היא גמלת הנכות הכללית, והנפגע בוחר בה, משמעות יישומו של סעיף 82 היא כי חלק  מגמלה זו ייחשב כאילו שולם כגמלת עבודה … הקושי מתעורר, לכאורה, מקום בו בוחר הניזוק בגמלה הנמוכה יותר, וזו איננה גמלת העבודה. ניתן להעלות על הדעת טעמים לבחירה כזו, ובעיקר, רצונו של הניזוק לקבל מרכיב גדול יותר של הפיצויים בסכום אחד (להבדיל מהתשלום העתי המאפיין את הגמלאות), או, כבענייננו, רצונו לקבל גמלאות גבוהות יותר היום על אף שבחישוב לטווח ארוך מדובר בגמלאות ששיעורן הכולל נמוך יותר (כאמור, נראה שבמקרה כזה יוכל הנפגע להמיר את בחירתו בעתיד, כאשר הגמלאות בענף נפגעי עבודה יהיו גבוהות יותר). החשש הוא כי בנסיבות שבהן מקבל הנפגע לידיו את הגמלאות הנמוכות (גמלת הנכות הכללית) ובה-בעת נעשה ניכוי רעיוני של הגמלאות הגבוהות (גמלת נכות מעבודה), למעשה קטֵן סכום הפיצויים המשולם לניזוק.
        ואולם הצורך בניכוי גמלת הנכות מעבודה מהפיצויים שהמעביד חב בהם עומד על כנו. זוהי הוראתו של סעיף 82(ב) לפקודה. גם כאן – זכותו של הניזוק לכלכל את ענייניו ולילך במסלול גמלאות אחר אינו מצדיק התעלמות מהאינטרס של המעביד לשקלל את שווי הביטוח שעבורו שילם בסכום הפיצויים שהוא חב בו … עקרון זה משמיע לנו כך: הנפגע זכאי לגמלת נכות מעבודה. אם יבחר בה, זו תבטיח לו קבלת מלוא נזקו (מהמוסד לביטוח לאומי ומהמעביד). היא תגשים באופן מלא את עקרון השבת המצב לקדמותו. אם הניזוק בוחר בכל זאת בגמלה אחרת, זכות היא בידיו, אך אין זה ראוי להתעלם מן הצלע הנוספת במשולש – המעביד – ולהעמידו בעמדת נחיתות מובהקת" (שם, פסקאות    10-9; ההדגשה אינה במקור – צ.ז.).
 
           מהדברים המצוטטים לעיל, כמו גם מלשונו המפורשת של סעיף 82 לפקודה, עולה אפוא, לכאורה, כי המעסיק זכאי לנכות מהפיצויים בהם חויב בגין נזק שנגרם לעובד שנפגע בתאונת עבודה את הגמלאות להן זכאי הנפגע בהיותו נפגע בעבודה גרידא, ולפיכך אין מקום לבצע ניכוי של גמלה אחרת לה זכאי הנפגע, שבעניינה קבעו הוועדות הרפואיות של המל"ל באופן חד-משמעי כי היא משולמת (או עשויה להיות משולמת) בגין נכות שאינה נובעת מתאונת העבודה. בבסיס המתווה המעוגן בסעיף 82 לפקודה עומד היגיון כלכלי-משפטי אליו התייחסה הפסיקה לא אחת. תכליתו העיקרית להבטיח מניעת כפל פיצוי לניזוק-העובד – הן מן המל"ל והן מן המעסיק (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, 25 (1990); ע"א 390/06 גרינשטיין נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, פסקה 17 (22.7.2008), להלן: עניין גרינשטיין); כאשר, כאמור, מתווה זה אף מאפשר למעסיק ליהנות מהביטוח שערך לעובד, עת שילם למל"ל דמי ביטוח בעבורו במהלך תקופת ההעסקה. תכלית זו עולה בקנה אחד עם מטרות הפיצוי הכלליות בדיני הנזיקין – תשלום לניזוק בגין הנזק שנגרם לו והשבת מצבו לקדמותו, בלא להציב את הניזוק במצב טוב יותר מזה שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה כלפיו. מעבר לכך, המתווה הקבוע בסעיף 82 לפקודה אף מסדיר את היחסים שבין צלעות המשולש "מזיק (מעסיק)-ניזוק (עובד)-מל"ל", תוך יצירת הבחנה ברורה בין שתי המערכות המקבילות והשונות הפועלות בגדרו – מערכת המל"ל והערכאות השיפוטיות. יפים לכך דבריו של המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין אחר שעסק אף הוא בנפגע תאונת עבודה:
 
" … הזיקה הסיבתית בין תשלום הגמלאות לבין אירוע התאונה אינה תלויה בצלע האחרת של המשולש הנמתחת בין המזיק לבין הניזוק. יודגש, כי בתביעה הנזיקית כנגד המזיק וחברת הביטוח מנוכות מלוא הגמלאות ששולמו וישולמו לנפגע, ללא תלות בממצאי הקשר הסיבתי של בית המשפט; וזאת לא בכדי, שהרי גמלאות אלה משקפות את ההטבה שצמחה לנפגע בגין התאונה" (רע"א 8244/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (17.3.2009); עניין גרינשטיין, פסקה 17; רע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 12 (21.8.2012)).
 
 
           ואכן, להשקפתי, וברוח האמור בפסיקה שהובאה לעיל, כשם שמנכים מהפיצוי הנפסק על-ידי בית המשפט גמלת נכות מעבודה המשולמת על-ידי המל"ל אף אם בית המשפט פסק כי הנכות האמורה אינה נובעת מהתאונה, כך גם אין לנכות מהפיצוי הנפסק על-ידי בית המשפט גמלת נכות כללית המשולמת בגין נכות שהמל"ל קבע שאינה נובעת מהתאונה.
 
10.      בענייננו, הנפגע בחר לילך ב"דרך המלך" שנסללה בפסיקה, והגיש תביעה למל"ל בגין נכות מעבודה, נוכח סברתו כי כלל נכותו (לרבות הנכות שבגין מחלת הסוכרת) נובעת מתאונת העבודה שארעה – סברה אשר נתקבלה, ברובה, על-ידי הערכאה השיפוטית (בניגוד לעמדת הוועדות הרפואיות שמטעם המל"ל). כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המבקש עמד בחובתו להקטנת נזקו של המעסיק על-ידי נקיטת אמצעים סבירים ופעל בתום-לב על-מנת למצות זכאותו לקבלת גמלאות מן המל"ל כדבעי. לא-זו-אף-זו, המבקש אף מיאן להשלים עם החלטתו הראשונית של המל"ל באשר לנכויות הנובעות מהתאונה והשיג על קביעת המל"ל בעניינו בענף נכות מעבודה, וזאת על-אף שבהתאם להלכה הפסוקה משפנה למל"ל בתביעה כנה ותביעתו נדחתה או התקבלה אך בחלקה, אין הוא נדרש להמשיך ולהתדיין עם המל"ל בערכאות כתנאי לאי-ביצוע ניכוי גמלאות "רעיוניות" (ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' בשאראת, פסקאות 8-6 (1.2.2016), והאסמכתאות הרבות הנזכרות שם). כלום ייתכן שמשתביעתו למל"ל העלתה חרס באופן יחסי, יידרש הוא עתה לפנות בתביעה לקבלת נכות כללית שהיא בבחינת "דרך עקיפה", ולכאורה אף עלולה לחייבו לוותר על ההטבות להן הוא זכאי מענף נכות מעבודה. מעבר לכך, הגשת תביעה כגון-דא למל"ל כרוכה, אל נכון, בהליכים כאלה ואחרים, שמן הסתם יטילו עומס של ממש על המבקש, אשר ממילא אינו בקו הבריאות – וזאת, לא בשל התנהלותו-שלו כי אם אך בעקבות הסתירה בין קביעות הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל לבין קביעות בית המשפט לעניין הקשר הסיבתי שבין נכויותיו לבין תאונת העבודה.
 
11.      לאחר שבחנתי בכֹבד ראש את כלל השיקולים הדרושים לעניין, הגעתי למסקנה כי בנסיבות שלפנינו אין בידי להשלים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי המחייבת את המבקש בהגשת תביעה למל"ל לנכות כללית (באופן שלכאורה ייאלץ אותו לוותר על ההטבות להן הוא זכאי בענף נכות מעבודה, בהתחשב בהוראת סעיף 320(ג) לחוק), כך שיתאפשר ניכוי הגמלאות שהוא זכאי לקבל בגין כלל הנזקים שעמדו בבסיס חיוב המשיבות בפיצויים, הגם שהמל"ל קבע מפורשות כי חלקן ישולמו בגין נכויות שאינן נובעות מהתאונה; ולחלופין יבוצע ניכוי "רעיוני" שישקף את שוויין של הגמלאות להן יהא זכאי במסלול זה. ראשית, קביעת בית המשפט המחוזי חוטאת ללשונו המפורשת של סעיף 82 לפקודה לפיה יש לנכות מן הפיצויים בהם חויב המעסיק רק את הגמלאות המשולמות לנפגע מכוח היותו נפגע עבודה בקשר עם אותה תאונה, בהתאם לקביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל – הא-ותו-לא. זאת, גם מקום בו קיימות סתירות בין קביעות הערכאה השיפוטית לבין קביעת המל"ל באשר לנזקים הנובעים מן התאונה. שנית, וכאן העיקר, קביעה כגון-דא מפרה את ההבחנה היסודית הקיימת בין קביעות המל"ל לבין קביעות הערכאות השיפוטיות, לרבות בעניין הקשר הסיבתי (למעט חריגים הקבועים בחוק), ונפקותה של כל אחת מקביעות אלה, כמצוטט לעיל. יפים לעניין זה הדברים שהובאו בענייןגרינשטיין:
 
"מדובר בחיכוך, שכנראה הוא בלתי נמנע, בין שתי המערכות המקבילות והשונות הפועלות במישור זה של פיצוי נפגעי עבודה. מערכת ההטבות ותגמולי המל"ל מן הצד האחד ומערכת המשפט מן הצד השני. המדובר בשתי מערכות שונות ונפרדות הפועלות מכוח חוקים שונים ואשר דרכי הבירור וההכרעה בהן שונות ונפרדות. יתירה מזו – מטרות הקצה ויעדי הבירור וההכרעה עליהם הפקיד המחוקק את זו ואת זו, שונים אלה מאלה … אין ספק כי קביעת המל"ל לעניין הקשר הסיבתי 'המלא' שבין נכותו של המערער דנן לתאונת העבודה מנוגדת לקביעתו של בית המשפט קמא כפי שנתאשרה על ידנו לעיל.
           סתירה זו אינה מבטלת את קביעת המל"ל, ככל שהיא נדרשת לקביעת זכויותיו של נפגע העבודה. ברם, קביעת המל"ל לעניין הקשר הסיבתי של הנכות לתאונה אינה תקפה מעבר לאותו מתחם הזכויות והחובות שבין המל"ל לבין נפגע תאונת העבודה, וביניהם בלבד. היא לא היתה מחייבת, למשל, את המזיק המעביד, אילו רשאי היה המל"ל לדרוש ממנו שיפוי ובמקרה שכזה לא היה בה לחסום את דרכו לכפור בקיום הקשר הסיבתי כולו או חלקו … לעומת זאת, הסמכות לקביעת קיומה של אחריות בנזיקין בין מזיק לניזוק, ואת שיעורה של אחריות זו, מסורה כל כולה בידי בתי המשפט, ופסיקתם היא המכריעה בנושא. מעביד הנתבע בנזיקין על ידי עובדו יהיו אחריותו בנזיקין ושיעורה כפי קביעתו של בית המשפט. ומנגד, קביעות שנקבעו לעניין 'אותו המאורע' על ידי המל"ל אין בהן לחייב את המזיק המעביד. המעביד אינו לוקח חלק בהליכים אלה של המל"ל. אותם ההליכים הינם רפואיים בעיקרם ואינם אדברסריים. תוצאותיהם של הליכים אלה מחייבות כמובן את המל"ל ביחס לנפגע העבודה. ברם, אין מקום לטענה כי 'המרכיבים המשפטיים' הנלווים לקביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל לדרגותיהם – למשל קביעת קשר סיבתי בין תאונת עבודה לנכות – מחייבים גם  צדדים שלא נטלו חלק באותם ההליכים, ובהם המעביד. תוצאה שכזו תהיה, כמובן, גם בלתי צודקת ומנוגדת לכללי היסוד של השיטה המשפטית" (שם, פסקה 17 (22.7.2008)).
 
 
           אם כן, קביעת המל"ל לחוד וקביעת הערכאה השיפוטית לחוד, לכל אחת ממערכות אלה תפקיד משלה, מטרות משלה ודרכי בירור ייחודיות. לגישתי, קביעה לפיה מקום בו קיימת אי-התאמה בין קביעת המל"ל לקביעת הערכאה השיפוטית ביחס לגורם שהוביל לנזקי העובד, יש לבצע ניכוי של כל גמלה ששולמה או עשויה להשתלם עקב הנזקים והנכויות של הנפגע שהיוו בסיס לחיוב המעסיק בפיצויים, ובהתאם לקביעות הערכאה השיפוטית לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק, חלף בחינת הגמלאות להן זכאי הנפגע מן המל"ל בהתאם לאופן בו הוגדרו על-ידי המל"ל, תהא בבחינת עירוב מין בשאינו מינו; תיצור אי-ודאות; ותביא לריבוי התדיינויות הן במל"ל והן בערכאה השיפוטית (למצער בסוגית הניכוי) – ובכך תפגע ביעילות ההליכים. שלישית, קביעת בית המשפט המחוזי בסוגיה שלפנינו מטילה על הנפגע חובה מוגברת שאינה מתחייבת מהאופן שבו ראתה הפסיקה מצב של מיצוי הזכויות במל"ל – וזאת, על-אף שהמבקש, כהנחיית הפסיקה, פנה למסלול הראוי בעת הגשת תביעתו למל"ל. ויודגש שוב, המבקש כרך בתביעתו למל"ל לנכות מעבודה את כלל הנכויות שנגרמו, לגישתו, מתאונת העבודה בה היה מעורב, לרבות הנכות ממחלת הסוכרת. משהכיר המל"ל רק בחלק מנכויותיו של המבקש כנובעות מהתאונה, לא אמר המבקש נואש והגיש ערר על קביעות המל"ל – אך טענותיו נדחו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המבקש "לא ניהל את התביעה לגמלת נכות מעבודה … כלאחר יד באופן המחשיד אותו בכך שהכשיל במכוון את ההכרה בתביעתו", ומהראיות עולה כי המבקש "תמך את תביעתו בחוות דעת רפואיות מטעמו, ועמד בפני מספר ועדות רפואיות שדנו בענייננו" (עמ' 15 לפסק הדין). בנסיבות אלה, אין מקום לחייבו לילך עתה "בדרך עקיפה" על-ידי הגשת תביעה למל"ל לנכות כללית, דרך שאין להקל ראש במעמסה הנלווית לה, וזאת אך משום האנומליה שנוצרה בין קביעת המל"ל וקביעת הערכאה השיפוטית.
 
           נוכח הטעמים שהוצגו, לגישתי, בנסיבות הייחודיות שבפנינו יש לנכות מן הפיצויים שנפסקו לחובת המשיבות רק את התגמולים להם זכאי המבקש שלגביהם קבע המל"ל כי הם משולמים בגין נכויות שנגרמו בעקבות תאונת העבודה מושא דיוננו.
 
12.      אין לכחד, תוצאה זו מעוררת תחושת אי-נוחות מסוימת (והדברים הובאו בהרחבה כנימוקים להכרעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה), שכן אין להוציא מכלל אפשרות כי בהמשך, יגיש המבקש תביעה למל"ל לנכות כללית ויכרוך בה את כלל נכויותיו, ואם זו תתקבל יוענק למבקש, לכאורה, כפל פיצוי עבור נכותו הנוירולוגית והנכות בגין מחלת הסוכרת – הן מן המל"ל והן מן המעסיק. כל זאת, באופן הסותר לכאורה את תכליתו העיקרית של סעיף 82 לפקודה, כאמור לעיל. ואולם, איני סבור כי זוהי הפרספקטיבה בה יש לראות את הדברים בהינתן ההפרדה שיש לבצע בין קביעות המל"ל לבין קביעות הערכאה השיפוטית – משקבע המל"ל כי הגמלאות שעשויות להשתלם בגין מחלת הסוכרת והנכות הנוירולוגית אינן נובעות מתאונת העבודה, הקשר בין תשלומי המל"ל לבין פיצויים בהם חויב המעסיק, באשר לרכיבים אלה, למעשה נותק (גם אם מבחינה משפטית בלבד). מכל מקום, לגישתי, במיוחד במקרי קיצון מעין אלו, עלינו להיזהר פן נקריב על מזבח השאיפה ליצור בכל מקרה ומקרה סימטריה מלאה בין צלעות המשולש את העקרונות הבסיסיים בדבר ניכוי תגמולי המל"ל. יש להכיר בכך שלעיתים סימטריה כגון-דא, מטבע הדברים, אינה בת-השגה.
 
           עוד יצוין, כי בהתחשב בפרספקטיבה שהצגתי לבחינת המקרה שבפנינו, איני סבור (בשונה מבית המשפט המחוזי) כי התוצאה אליה הגעתי פוגעת בזכותו של המעסיק להקטין את נזקו על-ידי ניכוי כלל התגמולים להם זכאי הנפגע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מתאונת העבודה מסכום הפיצויים שנפסק לחובת המעסיק. כאמור, המעסיק שילם למל"ל דמי ביטוח עבור העובד הנפגע במהלך תקופת ההעסקה, והוא זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו על-ידי ניכוי הגמלה המשתלמת לעובד הנפגע בגין תאונת העבודה מהפיצויים שנפסקו לחובתו. ואכן, תגמולים אלה, שהמל"ל קבע באופן פוזיטיבי כי הם משתלמים בעקבות תאונת העבודה ינוכו. אך בצד זאת, לא נתונה למעסיק הזכות לדרוש כי הניכויים ייעשו בהתאם לקשר הסיבתי בין התאונה לנכויות הנפגע שנקבע על-ידי הערכאה השיפוטית, שכן "חוזה הביטוח" שבבסיס זכותו לביצוע הניכוי "נכרת" בין המעסיק לבין המל"ל – לפיכך קביעותיו של זה האחרון (ולא של בית המשפט) הן המחייבות לעניין הניכוי שיבוצע. בהקשר זה יוזכר, כי ממילא, גם לוּ ישלם המל"ל בהמשך גמלאות למבקש בגין מחלת הסוכרת והנכות הנוירולוגית, לא תקום למל"ל זכות שיבוב כלפי המעסיק בגין תשלומן – וזאת, הן בשל הוראת סעיף 82(ג) לפקודה, אך בעיקר בשל קביעת המל"ל, המחייבת אותו, כי נכויות אלו אינן נובעות מן התאונה. בסופו של יום, בתוצאה אליה הגעתי, שיעור הגמלאות שמנוכה מהפיצויים בהם חויב המעסיק משקף את ההטבה שצמחה בפועל לנפגע בגין תאונת העבודה.
 
13.      אשר-על-כן, אציע לחברַי כי נדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פיה, ונקבל את הערעור רק בהיבט הנוגע לאופן ביצוע ניכוי תגמולי המל"ל מן הפיצויים שנפסקו לזכות המבקש, כמפורט מעלה. כלומר – תבוטל הוראת בית המשפט המחוזי בדבר הגשת תביעה לגמלת נכות כללית ונפקות אי-הגשתה, ולא ייעשה ניכוי של גמלת נכות כללית שעשויה להשתלם למבקש בגין הנכויות שלא הוכרו על-ידי המל"ל כנכויות הנובעות מתאונת העבודה. ניכויי המל"ל יתייחסו אך לגמלאות המשולמות מענף נפגעי עבודה. בנסיבות, גם לא נדרש לקיים כל דיון נוסף בבית משפט השלום.
 
           המשיבות תשאנה בהוצאות המבקש בסך 50,000 ש"ח. 
 
     ש ו פ ט (בדימ')
 
 
השופט ח' מלצר:
 
           אני מסכים.
 
 

 

                                                                                               

השופט י' עמית:
 
           אני מסכים.
 
ניתן להבין את השאיפה לסימטריה מושלמת במשולש היחסים: ניזוק-מזיק-המוסד לביטוח לאומי, אך נוכח המטרות והתכליות השונות ודרכי הבירור הייחודים לערכאות השיפוטיות ולמוסד לביטוח הלאומי, לא "תמיד ניתן יהיה להגיע לצדק מדוייק בין כל קודקודי המשולש" (דברי המשנה לנשיאה (כתוארה אז) השופטת נאור בע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם (9.9.2014)). לכן, גם אם בתוצאה הסופית במקרה הייחודי דנן הניזוק עשוי בסופו של יום "להתעשר" מעבר לנזקו הכולל, הרי ששיקולי הנגד עליהם עמד חברי, מטים את הכף לטובת הניזוק.