בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' טאובר) מיום 21.8.2014 לפיה חויבו המבקשים להפקיד ערובה בסך של 15,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבות.
 
1.        במהלך חודש ינואר 2010 הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי שעניינה "הולדה בעוולה". המבקשת 1 (להלן: המבקשת), ילידת 1986, היא בתם של המבקשים 2 ו-3 וסובלת ממומים שונים בגינם נקבעה לה נכות רפואית ותפקודית בשיעור 100% לצמיתות. לטענת המבקשים, המבקשת 2 היא בעלת מבנה רחם דו-קרני ונוכח עברה הרפואי שכלל שני ניתוחים קיסריים, התרשלו המשיבות כאשר התעלמו מגורמי סיכון להולדת ילד הסובל ממומים, ונמנעו מלבצע בדיקות חיוניות שהיו מובילות לסיום ההיריון. המבקשים הגישו את תביעתם מבלי שתמכו אותה בחוות דעת מומחה וביקשו כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו. בקשה זו נדחתה ובמהלך חודש יוני 2012, כשנתיים ומחצה לאחר הגשת התביעה, הגישו המבקשים שתי חוות דעת רפואיות לתמיכה בטענותיהם. חוות הדעת הראשונה ניתנה על ידי ד"ר דוד וייס (להלן: ד"ר וייס), מומחה למיילדות וגניקולוגיה (נספח א' מש/2), שקבע מבלי לבדוק את המבקשת כי היא סובלת מתסמונת המכונה Arthrogryposis Multiplex Congenital (ACM) (להלן: תסמונת אס"מ) וכי תסמונת זו נגרמה כתוצאה ממבנה הרחם הדו-קרני של אמה. מפאת חשיבות מסקנתו של ד"ר וייס להמשך הדיון, נביאה כלשונה:
 
"כה. לא בוצעו ב[מבקשת 2] בדיקות עזר אבחוניות לעוברה שהיו בנמצא – ככל שהיו בנמצא – עובר לתקופת הריונה הנדון, שהיו מצביעות אולי על היות עוברה לוקה ב-AMC [צ"ל ACM]  בהריון נדון זה.
[…]
כז. ההתנהלות מצד הצוותים הרפואיים … סטתה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת וזו שנדרשה כי תיעשה … היא חרגה בכך כשלא הביאה לידיעתה של גב' … [המבקשת 2] את היות רחמה דו קרני ואת המשמעויות האפשריות הכוללות כי בשל גורם מזוהה זה, עובריה בהריוניתיה העתידיים וזה הנדון בתביעה זו, עלולים להיוולד לוקים. כמו כן, מעקב ההריון שבוצע בהריון זה לא בוצע בצורה מירבית הנדרשת כי תיעשה במקרה של הרה עם מבנה רחם שכזה. משכך, סבורני כי צוותים רפואיים אלו, כשלו."
 
 
           המבקשים הגישו כאמור חוות דעת נוספת, שניתנה מטעם ד"ר עמיחי ברזנר, מומחה ברפואת ילדים (להלן: ד"ר ברזנר) (נספח א' מש/1). ד"ר ברזנר בדק את המבקשת וחיווה דעתו כי היא מראה תמונה קלינית ברורה של תסמונת האופרקולום – תסמונת מולדת של התפתחות המוח המאופיינת בשיתוק שרירי הפנים, הלוע, הלעיסה ברפיון ובפיגור בדרגות שונות. המשיבות הגישו מצידן שתי חוות דעת מומחים לתמיכה בטענותיהן, חוות הדעת הראשונה של פרופ' טלי שגיא, מנהלת היחידה לנוירולוגיה ילדים במרכז הרפואי וולפסון (להלן: פרופ' שגיא) (נספח ג' מש/1) וחוות הדעת השנייה של ד"ר אלי הימן, מנהל המחלקה לנוירולוגיה ילדים ושיקום נוירולוגיה בבית החולים אסף הרופא (להלן: ד"ר הימן) (נספח ב' מש/1). שני המומחים מטעם המשיבות תמכו במסקנת חוות דעתו של ד"ר ברזנר, וסברו כי המבקשת סובלת מתסמונת האופרקולום, שני המומחים הוסיפו וציינו כי מום מוחי זה אינו נוצר עקב רחם דו-קרני. פרופ' שגיא אף ציינה כי בשנת 1986, שנת לידתה של המבקשת, תואר המקרה הראשון של תסמונת האופרקולום ממנה היא סובלת והרופאים עדיין לא הכירו את ממצאי ההדמיה האופיניים. משנתגלעה מחלוקת בין המומחים, מינה בית המשפט מומחה חמישי מטעמו – פרופ' אברהם שטינברג, מומחה ברפואת ילדים ובנוירולוגיה של הילד (להלן: פרופ' שטינברג) (נספח ד' מש/1) אשר התבקש לחוות דעתו בשאלות מהם הליקויים מהם סובלת המבקשת; ממה הם נובעים; האם קיים קשר בינם לבין מבנה רחם דו-קרני ומה שיעור נכותה של המבקשת והצרכים המיוחדים הנובעים ממצבה. פרופ' שטינברג בדק את המבקשת וחלק על אבחנתו של ד"ר וייס בסוברו כי התסמונת ממנה סובלת המבקשת היא תסמונת האופרקולום. עוד סבר פרופ' שטינברג כי מדובר בתסמונת מולדת, שכן לא היו כל אירועים ידועים במהלך חייה התואמים לפגיעה נרכשת של התסמונת ומכל מקום אין כל תיעוד בספרות הרפואית לקשר בין רחם דו-קרני לתסמונת הנ"ל. פרופ' שטינברג הדגיש כי אף אין כל היגיון רפואי לקשר ביניהם שכן הגורם לתסמונת הוא כנראה גנטי או וסקולארי ורחם דו קרני אינו משפיע, ולו תיאורטית, על פגיעה ספציפית באופרקולום בפרט נוכח העובדה שהמבקשת 2 ילדה עוד שלושה ילדים בריאים אשר אינם סובלים מהתסמונת בה לוקה המבקשת. עוד התייחס פרופ' שטינברג לאבחנתו של ד"ר וייס כי המבקשת סובלת מתסמונת אס"מ ושלל אותה מנימוקים שונים שפורטו בחוות דעתו.
 
2.        נוכח ממצאי חוות דעתו של פרופ' שטינברג עתרו המשיבות לבית המשפט בבקשה לסלק את התביעה על הסף ולחלופין לחייב את המבקשים להפקיד ערובה להוצאותיהן. המבקשים התנגדו מצדם לבקשה. בהחלטתו מיום 21.8.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה בחלקה. בית המשפט ציין כי ד"ר וייס לא בדק את המבקשת כאשר קבע כי היא סובלת מתסמונת אס"מ וכן ציין כי אבחון הנכות ממנה היא סובלת אינה בתחום מומחיותו. עוד קבע בית המשפט כי טענות שונות שהעלו המבקשים בכתב התביעה שעניינן "התרשלות כללית במעקב ההיריון" לא נתמכו בחוות דעתו של ד"ר וייס או בחוות דעת אחרת וכי כיוון שהתביעה הוגשה בעילת רשלנות רפואית, יש לתמוך את העילות הנטענות בחוות דעת רפואית. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי נוכח התמקדות חוות דעתו של ד"ר וייס במבנה רחמה של המבקשת 2 ומשמעויותיו של מבנה זה, עילת התביעה מתוחמת להפרת חובת הגילוי ולחלופין אי-מיצוי האמצעים האבחנתיים ביחס למבנה רחמה של המבקשת 2 ולתסמונת האס"מ ממנה סובלת המבקשת. בית המשפט הוסיף והפנה לסתירה בין חוות דעתו של ד"ר וייס לחוות דעתו של ד"ר ברזנר, אשר סבר כי המבקשת סובלת מתסמונת האופרקולום ולא העלה בחוות דעתו טענה לקשר בין מבנה רחם דו-קרני לתסמונת זו וציין כי אבחנה זו תואמת את אבחנתם של שני המומחים מטעם המשיבות והמומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט קבע, אפוא, כי נוכח ממצאי חוות דעתו של ד"ר וייס על המבקשים יהיה להוכיח בתביעתם כי המבקשת סובלת מתסמונת אס"מ וכפועל יוצא יהיה עליהם להראות כי המומחים השונים, לרבות המומחה מטעם בית המשפט, שגו באבחנתם ועוד יהיה עליהם ליישב את הסתירות בין חוות דעת המומחים מטעמם. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי ניצבת בפני המבקשים משוכה גבוהה להוכחת תביעתם, בפרט נוכח העובדה כי חוות דעתו של ד"ר וייס אינה עוסקת בעילות אחרות בכתב התביעה שעניינן ברשלנות המשיבות. בית המשפט הוסיף וקבע כי חוות הדעת מטעם המבקשים אינן מניחות תשתית עובדתית רפואית לטענה כי תסמונת האופרקולום המולדת הייתה ניתנת לאבחון טרום הלידה במועדם הרלוונטיים. אשר לטענת המבקשים לנזק ראייתי, נקבע כי טענה זו אינה מטה את הכף לטובתם שכן קבלת הטענה לכל היותר תעביר את נטל הראיה לכתפי המשיבות ואולם סביר להניח כי אלה יעמדו בנטל זה לנוכח עמדתם של ארבעת המומחים.
 
           עם זאת, בית המשפט הוסיף וקבע, כי הסמכות לסילוק תביעה על הסף שמורה למקרים חריגים וקיצוניים ומאחר שהמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שטינברג, טרם נחקר על חוות דעתו לא ניתן לשלול מהמבקשים את הזכות לחקור אותו ואף אם סיכויי התביעה אינם גבוהים אין מקום לקבוע בשלב זה כי היא חסרת סיכוי. עם זאת, נוכח חוות דעת המומחים המעלות כי סיכויי התביעה לא גבוהים ונוכח השיהוי בהגשת התביעה – 24 שנים מהולדתה של המבקשת, קבע בית המשפט כי יש מקום לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה להוצאות המשיבות. משכך הורה בית המשפט למבקשים להפקיד בתוך 21 ימים עירבון כספי או ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח לטובת כל אחת מהמשיבות, אחרת תידחה התביעה.
 
3.        מכאן הבקשה שלפניי המופנית כלפי החיוב בערובה בה נטען כי המבקשת היא נכה בשיעור 100% הנזקקת לסיעוד במשך 24 שעות ביממה, וכי הטלת חובה להפקיד ערובה על נכים תחסום את גישתם לבית המשפט. לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט בהערכתו את סיכויי התביעה טרם שנחקר פרופ' שטיינברג על חוות דעתו והם מוסיפים כי בשלב זה, די בכך שצרפו חוות דעת מומחה התומכת בטענתם לרשלנות על מנת להוכיח כי סיכויי התביעה אינם קלושים. בהקשר זה נטען כי בשונה מטענת פרופ' שטינברג, ד"ר וייס תמך את טענותיו בספרות המקצועית ופרופ' שטיינברג אף ציין כי אין לו ידע בתחום רפואת הנשים ולכן אין לקבל את חוות דעתו ככל שהיא מתייחסת למשמעות קיומו של רחם דו קרני ולבדיקות הנדרשות בהיריון בסיכון. לשיטת המבקשים, גם אם תתקבל הטענה כי המבקשת אינה סובלת מתסמונת אס"מ, הרי שאלמלא התרשלו המשיבות הייתה נמנעת לידתה. עוד טוענים המבקשים כי חוות הדעת שהגישו אינן סותרות זו את זו שכן חוות דעתו של ד"ר וייס הוגשה לעניין הרשלנות בעוד חוות דעתו של ד"ר ברזנר עניינה בשיקום המבקשת והוא לא היה מודע לנתוני ההיריון ולמבנה רחמה של המבקשת 2. המבקשים מדגישים כי עילת התביעה עניינה בכך שנמנעה מהמבקשים 3-2 האפשרות לבחור אם להפסיק את ההיריון וכי בחוות דעתו של ד"ר וייס נקבע באופן חד משמעי כי המשיבות התרשלו במעקב ההיריון של המבקשת 2 ועל כן עילת תביעתם רחבה יותר מההוכחה שהמבקשת סובלת מתסמונת אס"מ. אשר לקביעה כי התביעה הוגשה בשיהוי, טוענים המבקשים כי במשך שנים הם מנסים לקבל מהמשיבות את מלוא הרשומות הרפואיות אך ללא הועיל. המבקשים מוסיפים כי חיובם להפקיד ערובה גורם לניצול של חולשתם הכלכלית לטובת המשיבות, וכי המקרה דנן אינו נכלל בגדר אותם מקרים חריגים בהם מחויב תובע להפקיד ערובה. כמו כן, טוענים המבקשים כי המשיבות לא צרפו תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות בבקשתן, וכי הבקשה הוגשה בחלוף ארבע שנים ממועד הגשת כתב התביעה.
 
4.        המשיבות בתגובותיהן סומכות ידיהן על החלטת בית המשפט קמא ומוסיפות כי נוכח מסקנות המומחים והסתירה בין חוות הדעת שהגישו המבקשים, מדובר בתביעת סרק. המשיבות מוסיפות וטוענות כי חוות דעתו של ד"ר וייס מתמקדת במבנה הרחם הדו-קרני של המבקשת 2 ובסכנות הנובעות ממנו ויתר הטענות העוסקות בהתרשלות כללית במעקב ההיריון נטענו בעלמא מבלי שנתמכו בחוות דעת ועל כן יש לסלקן על הסף. עוד נטען כי טעם נוסף התומך בהחלטת בית המשפט קמא הוא מצבם הכלכלי של המבקשים וכי אין משמעות לכך שמומחה בית המשפט טרם נחקר על חוות דעתו, שכן חוות הדעת תואמת את יתר חוות הדעת של המומחים למעט זו של ד"ר וייס. המשיבות מוסיפות כי המבקשים לא הצביעו על כשלים בחוות הדעת של פרופ' שטינברג והעובדה שהוא אינו מומחה ברפואת נשים אינה רלוונטית ומכל מקום המבקשים לא ערערו על מינויו. עוד טוענות המשיבות כי לא השתהו בהגשת הבקשה, שכן המועד לבחינת סיכויי ההליך הוא לאחר הגשת כל חוות הדעת בתיק ואילו העיכוב נעוץ בהתנהלות המבקשים שהשתהו בהמצאת חוות דעת המומחה מטעמם.
 
5.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה במובן זה שיש להפחית את סכום הערובה בה חויבו המבקשים כפי שיפורט להלן.
 
           תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסמיכה את בית המשפט "אם נראה לו הדבר" לחייב תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. כפי שנפסק לא אחת, חיוב תובע בהפקדת ערובה הוא צעד חריג שעלול לפגוע בזכות הגישה לערכאות ובית המשפט לא יחייב תובע להפקידה רק מחמת עוניו ובשל החשש כי לא יצליח לשלם הוצאות לנתבע, על כן נדרש בית המשפט להפעיל סמכותו בהקשר זה בזהירות (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פיסקה 3 (30.5.2004) (להלן: עניין באסל); רע"א 321/07 גושן נ' אבי גיא, פיסקה ה' (21.8.2007); רע"א 4037/12 סופר-סייג נ' עו"ד איתן ארז, המנהל המיוחד, פיסקה 6 (18.10.2012); רע"א 5738/13 סעלוק נ' שירותי בריאות כללית, פיסקה 6 (14.11.2013) (להלן: עניין סעלוק)). עוד נפסק כי התכלית הניצבת בבסיס חיובו של תובע בהפקדת ערובה היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע כאשר סיכויי התביעה קלושים, וכי הדבר מהווה למעשה איזון בין זכות גישתו של התובע לבית המשפט ובין זכות הקניין של הנתבע. מכיוון שתקנה 519 אינה קובעת קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון האמור, פורטו בפסיקה שיקולים שונים שעל בית המשפט להפעיל בבואו לחייב תובע בהפקדת ערובה ובהם סיכויי התביעה; מורכבות ההליך; שיהוי בהגשת התביעה ותום ליבו של התובע (עניין באסל, פסקה 3; עניין סעלוק, פסקה 6; רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (31.1.2010)).
 
6.        הנימוק העיקרי עליו ביסס בית המשפט קמא את חיובם של המבקשים בהפקדת ערובה הוא סיכויי התביעה באומרו כי אלה "אינם גבוהים אם לא קלושים". בהחלטתו, סקר בית המשפט המחוזי באופן מקיף את ממצאי חמש חוות הדעת השונות, מהם עולה כי ארבעה מומחים, לרבות מומחה מטעם המבקשים, סבורים כי המבקשת סובלת מתסמונת האופרקולום, ושלושה מומחים, לרבות המומחה מטעם בית המשפט, סבורים כי אין קשר בין מבנה רחם דו-קרני לבין תסמונת זו. ד"ר וייס, אשר חוות דעתו היא זו התומכת למעשה בטענות המועלות בכתב התביעה, אבחן את המבקשת כסובלת מתסמונת אס"מ וקשר בין תסמונת זו למבנה הרחם הדו-קרני של האם. עוד סבר ד"ר וייס כי המשיבים כשלו בכך שלא הביאו לידיעתה של המבקשת 2 את המשמעויות הנובעות ממבנה רחמה והוסיף כי מעקב ההיריון לא בוצע בצורה "המירבית הנדרשת" נוכח מבנה זה של הרחם. לבד מאמירה זו, חוות הדעת אינה מפרטת מהן אותן הבדיקות שלא בוצעו למבקשת 2 והאם היה בכוחן של בדיקות אלו לגלות את תסמונת האס"מ ועל פי חוות דעתה של פרופ' שגיא הצוותים הרפואיים לא ידעו לאבחן בשנת 1986 את תסמונת האופרקולום. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט קמא כי על מנת להצליח בתביעתם יהיה על המבקשים להוכיח כי התסמונת ממנה סובלת המבקשת הינה תסמונת אס"מ ולצורך כך יהיה עליהם להוכיח כי ארבעה מומחים, לרבות מומחה מטעמם, טועים. משוכה נוספת שסומנה על ידי בית המשפט קמא היא העובדה כי אין בחוות דעתו של ד"ר וייס תשתית עובדתית רפואית לטענה כי תסמונת האופרקולום המולדת ניתנת לאבחון טרום לידתי במועדים הרלוונטיים לתביעה.
 
7.        עיינתי בכתב התביעה שהגישו המבקשים וכן בחמש חוות הדעת השונות ולא ראיתי מקום להתערב במסקנה זו. נוכח האמור בחוות הדעת השונות, צדק לטעמי בין המשפט קמא בקובעו כי ניצבות בפני המבקשים משוכות גבוהות להוכחת תביעתם. אשר לטענת המבקשים כי פרופ' שטינברג טרם נחקר על חוות דעתו, בית המשפט הביא בחשבון סוגיה זו בעת שנתן את החלטתו ומכל מקום, יש טעם בטענת המשיבות כי המבקשים לא ניצלו את האפשרות לשלוח לפרופ' שטינברג שאלות הבהרה וכי אף בבקשה דנן לא הועלו הסתייגויות קונקרטיות מן האמור בחוות הדעת. אשר לטענת המבקשים שעומדות להן עילות תביעה נוספות בדבר "התרשלות כללית במעקב ההיריון", בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי טענות אלו לא נתמכו בחוות דעת רפואית מתאימה.
 
           לצורך ההכרעה בשאלת הערובה להוצאות נראה לי כי די בכך שארבע חוות דעת שונות ובהן זו של המומחה מטעם בית המשפט, שוללות את חוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים על מנת להצדיק את קביעתו של בית המשפט לעניין סיכויי התביעה. טעם נוסף התומך בחיוב המבקשים בערובה להוצאות נעוץ בעובדה שהתביעה הוגשה כ-24 שנים לאחר הולדתה של המבקשת ושיהוי זה נותר בלתי מוסבר שכן המבקשים לא צירפו כל תימוכין לטענתם כי השיהוי נובע ממגעים שניהלו במשך השנים עם המשיבות במטרה לקבל את מלוא החומר הרפואי בעניינה של המבקשת.
 
8.        לסיכום, נוכח ממצאי חוות הדעת השונות והשיהוי בהגשת התובענה, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה. עם זאת, בנסיבות המקרה, נוכח מצבם הכלכלי של המבקשים והזהירות בה מצווה לנקוט בית המשפט בבואו לחייב תובע בהפקדת ערובה, נראה לי כי איזון ראוי בין זכות הגישה של המבקשים לבית המשפט ובין זכותן של המשיבות להיפרע את הוצאותיהן אם תידחה התביעה, מצדיק הפחתה של סכום הערובה שנקבע והעמדתו על סכום מתון יותר.
 
           אשר על כן, הבקשה מתקבלת בחלקה וסכום הערובה שעל המבקשים להפקיד יופחת ויועמד על סך של 7,500 ש"ח לכל אחת מן המשיבות.
 
           אין צו להוצאות בבקשה.