בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 21.6.2012 בתיק ת"א 1728-08-07 (כב' השופט א' יעקב; להלן: ההחלטה), לפיה חויב המבקש, בהסתמך על הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנה), בהפקדת ערובה בסך 30,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים.
רקע והליכים קודמים
1. מן האמור בהחלטה עולה, כי המבקש הגיש נגד המשיבים ונגד אדם נוסף, תביעה המתבררת בבית המשפט המחוזי על סך של 12,000,000 ש"ח. בתביעה נטען כי המשיבים והנתבע הנוסף הונו את המבקש בשיטה מתוחכמת הידועה בשם "הונאת פונזי". התביעה המקורית הוגשה ביום 15.8.2007 וכתב ההגנה הראשון הוגש על-ידי המבקשים ביום 1.11.2007. ביום 25.5.2011, כשלוש וחצי שנים לאחר הגשת התביעה, וטרם הגשת התצהירים, הגישו המשיבים בקשה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם (להלן: בקשת הערובה). בבקשת הערובה נטען, כי המבקש נמנע מלשלם למשיבים הוצאות בסך 2,000 ש"ח שנפסקו לטובתם במסגרת ההליך, וכי יש בכך להעיד על חוסר יכולת לגבות סכומים נוספים ממנו, ככל שהללו ייפסקו לטובתם. הוסף, כי סיכויי תביעתו של המבקש נמוכים, שכן התביעה אינה מבוססת והיא אינה נסמכת על עובדות מוצקות. בתשובתו טען המבקש, כי בקשת הערובה הוגשה בשלב מאוחר יחסית של ההליך; כי התביעה נשענת, בין היתר, על ממצאי פסק דין פלילי חלוט שניתן נגד המשיבים, ועל כן סיכויי קבלתה גבוהים; וכי כל מטרת בקשת הערובה להקשות על המבקש למצות את יומו בבית המשפט. בהחלטתו מיום 9.6.2011 קבע בית המשפט המחוזי, כי בקשת הערובה תידון בראשית הישיבה הקרובה. אלא שבאותה ישיבה, מיום 1.2.2012 הבקשה לא נדונה והמשיבים לא ביקשו שתינתן בה החלטה, והחלה שמיעת העדויות. עוד קודם לכן, ביום 4.1.2012, הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם המשיבים. הבקשה גם לא נדונה בדיוני ההוכחות שהתקיימו ביום 3.6.2012 וביום 10.6.2012. ביום 21.6.2012, כשנה לאחר הגשתה של הבקשה, לאחר שהסתיימה שמיעת פרשת התביעה, ומשעמדו המשיבים על קיום דיון בה, השלימו הצדדים את טענותיהם וניתנה ההחלטה נשוא הבקשה דנא. יוער, כי מאז הסתיים שלב ההוכחות בתיק.
2. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי על המבקש להפקיד סכום של 30,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים. נקבע, כי הגם שככלל ימנע בית המשפט מלהורות על הפקדת ערובה בהתאם לתקנה האמורה, שכן "אין חוסמים עני בדרכו לבית המשפט", הרי ש"דברים אלה יפים כאשר ההליך נמצא בראשיתו", ומשנשמעה פרשת התביעה במלואה קל יותר להעריך את סיכוייה, ובהתאם להחליט בבקשה על סמך סיכויים אלו. נקבע, כי התובע לא הוכיח את החלק הארי של הנזקים להם טען ושסיכויי התביעה "להתקבל במלואה או בחלקה הגדול" אינם גבוהים. הוסף, כי גם אם לא תידחה התביעה במלואה, הרי "שבהחלט יהיה מקום" לחייב את המבקש בתשלום הוצאות המשיבים, שאינן צפויות להיות נמוכות. כן הוסף, כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו שפיר. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי "ברור וידוע גם מפי התובע שאין בידיו נכסים ממשיים או פיננסיים ומצבו הכלכלי אינו טוב", ובהמשך: "כאשר בית המשפט בא להכריע בשאלת הפקדת הערובה עליו לשקול את מצבו הכלכלי של התובע ואת סיכויי תביעתו. בנוסף יש לשקול מהן ההוצאות הצפויות להיגרם לנתבע". משכך, קבע בית המשפט, כי על המבקש להפקיד ערובה בסך של 30,000 ש"ח "בהתחשב במצבו הכלכלי הקשה של התובע".
הבקשה
3. מכאן לבקשה דנא. בבקשה נטען, כי בית המשפט המחוזי צריך היה להימנע מלהורות על הפקדת ערובה. נטען, כי סיכויי התביעה להתקבל, ולו בחלקה, גבוהים, וכי הדבר עולה הן מדברי בית המשפט עצמו בהחלטה, והן מהיות התביעה מבוססת על פסק דין פלילי חלוט. הודגש, כי בכך יש כדי להבטיח את הוצאות המשיבים בדרך של קיזוז מהסכום שייפסק נגדם. הוסף, כי החיוב בערובה, בהינתן מצבו הכלכלי הלא שפיר של המבקש, מונע ממנו בפועל להמשיך בהליך נגד המשיבים, וחוסם דרכו לבית המשפט. כן נטען, כי השלב המאוחר בו הוגשה הבקשה להורות על הפקדת ערובה מעיד על חוסר תום-ליבם של המבקשים ועל כך שכל חפצם בהגשתה הוא למעשה סיכול ההליך. בדיון בבית משפט קמא טען המבקש כי כיוון שהמשיבים לא עמדו על הכרעה בבקשה סמוך למועד הגשתה, ובינתיים התקדם ההליך, יש לראותם כמי שזנחו אותה.
בתשובתם טענו המשיבים, כי אין עילה מוצדקת להתערבות בהחלטה. נטען, כי ההחלטה מבוססת בעיקרה על התרשמותו של בית המשפט המחוזי מסיכויי הצלחת התביעה, שאינם גבוהים. הוסף, כי הגם שככלל אין לחסום את דרכו של תובע מקבלת יומו בבית המשפט, יש לאזן זכות זו מול זכות הנתבע, בייחוד שעה שמדובר בתביעת סרק, כבמקרה דנא. הודגש, כי נוכח אי תשלום ההוצאות שהושתו על המבקש בעבר, הרי לא יהא זה צודק להמשיך בהליך מבלי שיובטחו הוצאותיהם בעתיד.
4. יוער, כי ביום 30.10.2012, מסר המבקש הודעה לפיה ביום 22.10.2012 הסתיים שלב ההוכחות בבית המשפט המחוזי. עוד הוסף, כי בין לבין גם הנתבע הנוסף הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לחייב את המבקש להפקיד ערובה להוצאותיו. בהודעה נתבקש כי במסגרת השיקולים בבקשה זו תובא בחשבון גם בקשת הנתבע הנוסף. בהחלטתו מיום 5.9.2012, קבע בית המשפט המחוזי כי בקשת הנתבע הנוסף תוכרע רק לאחר מתן ההחלטה בבקשה דנא. בתגובת המשיבים להודעה נטען, כי ההודעה היא למעשה בקשה לשקול במסגרת השיקולים את בקשת הנתבע הנוסף, באצטלה של "הודעה", ושהיא מהווה "עירוב עניינים" שאינו מוצדק, מה גם שבית המשפט המחוזי טרם הכריע בבקשת הנתבע הנוסף.
דיון והכרעה
5. החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לאחר העיון, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל.
הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2007), להלן: עניין ו'נצ'ון; רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (לא פורסם, 3.10.2004), להלן: עניין ליסטר); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' שביעית, 1995) 899, להלן: זוסמן). יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין). עוד נאמר בחיבור הנ"ל, כי "… השיקולים העיקריים ששימשו עד כה כטעמים להפעלת תקנה 519 [היו] אי ציון כתובתו של התובע בכתב התביעה והמצאות התובע בחו"ל" (לוין, בעמ' 47-46).
עם זאת נפסק, כי בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק. אלא שלטעמי, בין היתר בשל הקושי להעריך את סיכויי התביעה כאשר עסקינן בהליך בערכאה הראשונה, שיקול זה כשלעצמו אינו יכול, בדרך כלל, להביא לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק.
הלכה היא כי בסוגיה האמורה על בית המשפט לנהוג "במתינות", מה גם שמשמעות אי הפקדת ערובה להוצאות הנתבע היא דחית התביעה (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ פ"ד מז(3) 846, 850 (1993)). מערכת הכללים הנ"ל משקפת את האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות אל מול אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו (עניין ו'נצ'ון, בפסקה 8; זוסמן, בעמ' 901-900)). בנוסף, וכפי שיפורט להלן, גם מועד הגשת הבקשה לפי התקנה ומועד הדיון בה ביחס לשלב בו מצוי ההליך יכולים להוות שיקול רלוונטי לעניין הכרעה בבקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בנסיבות הבקשה הנוכחית, מצבו הכלכלי של המבקש, סיכויי תביעתו להתקבל, והמועד בו נדונה בקשת הערובה, מכריעים את הכף לטובת המבקש.
6. כאמור, הלכה היא מעימנו, כי היעדר יכולת כלכלית, כשלעצמו, אינו עילה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ולא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק מחמת חסרון כיס. במקרה דנא, מצבו הכלכלי הקשה של המבקש היה צריך דווקא להנחות את בית המשפט לקבוע נקודת איזון שונה מזו שקבע עת איזן את זכותו לגישה לערכאות מול אינטרס המשיבים להבטחת הוצאותיהם. כפי שצוין, בית המשפט המחוזי עמד על כך שמצבו הכלכלי של המבקש אינו בטוב וקבע ערבות בסך של 30,000 ש"ח "בהתחשב במצבו הכלכלי הקשה של התובע". גם בהנחה שמדובר בסכום מופחת שנקבע בשל קושי כלכלי – הרי שבנסיבות המקרה הנוכחי הסכום עדיין משמעותי, ובפועל עלול לחסום את גישתו של המבקש לערכאות.
לעניין סיכויי התביעה, בית המשפט אמנם מציין, כי סיכויי התביעה להתקבל במלואה אינם גבוהים ובכך יש כדי לשנות את נקודת האיזון במקרה דנן לטובת המשיבים, אך כפי שיפורט להלן, בית המשפט לא שלל את סיכויי התביעה בכללותה, מה גם שלשיקול זה – של סיכויי התביעה – ראוי ליתן משקל ממשי רק באותם מקרים חריגים כאשר ניתן להעריך כי מדובר בתביעת סרק או בעלת סיכויי הצלחה קלושים. אמנם, מדברי בית המשפט המחוזי קשה לאמוד במדויק מהם סיכויי קבלתם של חלקים מן התביעה, אך עדיין על פני הדברים נראה כי אלו אינם בהכרח נמוכים. אכן, במקום בו סיכויי קבלת התביעה קלושים ממש, יש ליתן ביטוי מידתי להגנת האינטרס של הנתבע להבטחת הוצאותיו בהליך ((עניין ו'נצ'ון, פסקה 9). ברם, עיון בהחלטת בית המשפט מעלה, כי קביעתו ביחס לסיכויי התביעה אינה חד משמעית כלל ועיקר, ועל פני הדברים לפחות לחלקה של התביעה יש סיכוי להתקבל. כך, בית המשפט המחוזי מציין, כי סיכויי התביעה "להתקבל במלואה או בחלקה הגדול" אינם גבוהים שכן התובע "לא הצליח להוכיח את החלק הארי של הנזקים להם הוא טוען", וכי "אפילו לא תדחה תביעתו, בהחלט יהיה מקום [לחייבו] בתשלום הוצאות [המשיבים] אם וכאשר הסכום שייפסק לטובתו יהיה בטל בשישים ביחס לסכום התביעה" (ודוק: לא ביחס לסכום שיידרש להעביר למבקשים כפיצוי על הוצאותיהם). יחד עם זאת, לא נאמר שמדובר בתביעת סרק, ואין מדובר בקביעה לפיה כל כולה של התביעה בעלת סיכויים נמוכים להתקבל, ובמצב דברים זה – ונוכח מצבו הכלכלי של המבקש, כאמור, יש להעדיף את זכותו למצות את יומו בבית המשפט.
7. עוד יוסף, כפי שיפורט להלן, כי דווקא השלב המתקדם של ההליך – בו כבר ברי כי אין מדובר בתביעת סרק בכללותה, אף הוא צריך היה להביא לקביעת נקודת איזון אחרת בין הצדדים, ולהטות את הכף לטובת המבקש. לא למותר לציין, כי בענייננו לא מתקיים אף אחד מהמצבים העיקריים שבגדרם מחויב תובע בערובה להוצאות הנתבע – היעדר כתובת או הימצאות התובע בחו"ל. העובדה כי אלו המצבים העיקריים ששימשו כטעם להפעלת התקנה, כנאמר על-ידי לוין בספרו הנ"ל, משמיעה לנו כי הדגש מושם על קיומם של קשיים "טכניים" שיש בהם כדי למנוע מהנתבע, אם יזכה בדין, לממש את ההוצאות שתיפסקנה לזכותו. כאשר לא מדובר בסיכון מסוג זה, חיוב תובע בערובה יהא חריג ונדיר, והמקרה דנא אינו נמנה על אותם מקרים חריגים ונדירים.
8. המשיבים טענו עוד כי יש משמעות לעובדה שהמבקש לא עמד בתשלום הוצאות שנפסקו בעבר לזכותם. לשיטתי, ככלל, לא ראוי שעניין זה יובא בחשבון השיקולים הצריכים לסוגיה. השיקול האמור לא נזכר, למיטב ידיעתי, בפסיקת בית משפט זה בנוגע למרכיבי שיקול הדעת הראויים עת נשקלת הפעלת התקנה. בפסיקת בתי הדין לעבודה מוזכר כי ניתן לחייב תובע במתן ערובה כאשר מדובר במי שלא פרע חיוב קודם בהוצאות משפט (ראו, למשל, ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ פד"ע לה, 625 (2000)). אלא שנוכח "הכלל … שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד" (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון איברהים פ"ד נח(5) 865, 869 (2004)), חיוב במתן ערובה נוכח אי תשלום הוצאות שנפסקו בעבר, שיכול לנבוע מחסרון כיס, אינו ראוי בדרך כלל (אם כי יתכנו מקרים של התחמקות מתשלום הוצאות, או נסיבות דומות אחרות, שיוכלו להצדיק חיוב בערובה להוצאות, אך יש להוכיח קיומן של הנסיבות המיוחדות, מה שלא נעשה בענייננו).
9. נסיבותיו של המקרה דנא מעוררת סוגיה נוספת. ככלל, וגם על-פי שורת ההיגיון, בקשה לפי התקנה תוגש על-ידי נתבע סמוך לאחר הגשת התביעה. זאת, כיוון שמטרתו להבטיח כיסוי הוצאותיו, וככל שיתקדם ההליך תגדלנה העלויות בהן יישא (ישיבות בבית משפט, הכנת תצהירים, איסוף ראיות וכו') ומבלי שתופקד אותה ערובה, אין מובטח החזר ההוצאות. כאשר לפנינו הליך שהגיע לשלב מתקדם, ויש להניח שבחלק הארי של ההוצאות כבר נשא הנתבע, הולכת ופוחתת ההצדקה לחייב את התובע במתן ערובה להוצאות, שכן בשלב זה לא יהיה באי הפקדת הערובה כדי לחסוך לנתבע את הוצאותיו. האפשרות למנוע מצב של הליך שווא שנוקט תובע נגד נתבע אשר נגרר שלא בטובתו להליך יקר, שבסיומו עשוי הוא למצוא את עצמו חסר יכולת להיפרע מן התובע, ממשית ומעשית יותר עת ניצבים אנו בתחילת הדרך, והתביעה מגלה על פניה, כי מדובר בהליך סרק שסיכוייו להתקבל נמוכים.
במקרה דנא הוגשה הבקשה לפי התקנה כשלוש שנים וחצי לאחר הגשת התביעה. המשיבים לא המריצו את בית המשפט להכריע בבקשה בטרם הכנת תצהירי העדות הראשית מטעמם (עניין הכרוך בעלויות ממשיות) וגם לא עובר לתחילת שמיעת העדויות. רק בפתח ישיבת ההוכחות הרביעית הועלתה הסוגיה והתבקשה הכרעה. אותה עת היה ההליך מצוי בשלב מתקדם ביותר, כאשר חלק ניכר של הוצאות המשיבים כבר הוצא. נסיבות כגון דא מהוות דווקא שיקול משמעותי שלא להורות על הפקדת ערובה כעת (רע"א 2157/06 לרנר נ' מוזיאון תל אביב לאומנות בע"מ (לא פורסם, (14.5.2006)). כאמור, במקרה דנא הגישו המשיבים את בקשתם לבית המשפט המחוזי כשנה לפני מתן ההחלטה – זו, כאמור, לא נדונה אז. ברם, כעבור כשנה, בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום מתן ההחלטה, "העלה ב"כ [המשיבים] את עניין הבקשה ועמד על קיום דיון בה על פי זכותו". התנהלות זו של המשיבים, העומדים על זכותם לדון בבקשה זו בשיהוי ניכר ולאחר שההליך מצוי בשלב דיוני מתקדם ביותר, אינה תורמת לתחושה כי מניעיהם בבקשה הם אך ורק חששם מפני אבדן זמנם וכספם בהליך סרק שסיכויי קבלתו נמוכים. ייתכן ואף בשלב מתקדם של ההליך יתגלה לפתע כי נודעו נסיבות המצדיקות הפעלתה של התקנה, ברם, אין זה, כאמור, המצב במקרה הנוכחי.
10. לסיכום – עסקינן במבקש דל אמצעים, שסיכויי קבלת חלקים מתביעתו לא הוגדרו כקלושים, שתביעתו בכללותה לא אובחנה כתביעת סרק, ושחיובו בהפקדת ערובה עשוי לשלול ממנו את יומו בבית המשפט. בנוסף, הבקשה לחייב בהפקדת ערובה נדונה רק לאחר שכבר נשמעה פרשת התביעה במלואה (ומאז – תם כל פרק ההוכחות). במצב דברים זה לא היה מקום לחייב את המבקש בהפקדת ערובה.
הבקשה מתקבלת והחלטת בית המשפט המחוזי לחייב את המבקש בערובה מבוטלת. המשיבים יישאו בשכר טרחת עורך דינו של המבקש בסך 7,500 ש"ח.
ניתנה היום, ה' בשבט התשע"ג (16.1.2013).