1.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר, כב' השופטת י' שבח וכב' השופטת ש' יעקובוביץ) מיום 10.8.2015 בע"א 7422-06-14 וע"א 892-06-14. במסגרת הליכים אלה התקבל ערעורה של המשיבה ונדחה ערעורו שכנגד של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ח' ינון) מיום 22.4.2014 בת"א 30609-05-11.
 
2.             המבקש, עורך דין במקצועו (להלן: עו"ד שחם), היה מבוטח במועדים הרלוונטיים אצל המשיבה (להלן: מגדל) בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית לעורכי דין, אשר בין היתר קבעה:
 
"[…] מעידה פוליסה זו כי תמורת דמי הביטוח […] ישפה המבטח את המבוטח, בגין תובענות אשר תוגשנה לראשונה נגדו במשך תקופת הביטוח […], בשל היפר חובה מקצועית שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה מצד המבוטח […] תוך ביצוע עסק ו/או מתן שירות כלשהוא שנוהל על ידי המבוטח בהיותו עוסק בעריכת דין".
 
ובהמשך קבעה חריגים:
 
"פוליסה זו לא תשפה את המבוטח בקשר כלשהוא עם ענינים אלה:
[…]
2. כל מעשה או מחדל של מעילה, מעילה באמון, מירמה, פשע, או מעשה זדון של המבוטח […]".
 
בחודש מרץ 2005 ערך עו"ד שחם הסכם מכר של יחידת דיור בהרצליה (להלן: הדירה). המוכר היה דודו של עו"ד שחם, יחזקאל רמו (להלן: רמו), אשר הזכויות בדירה היו שייכות לו בפועל (מטעמי מיסוי הייתה רשומה אסתר מורד, חותנתו הקשישה של רמו, כחוכרת לדורות של הדירה). הרוכשים היו מנור חסן וסבתו סוניה מיכלובסקי, שנרשמה כרוכשת מטעמי מיסוי (יכונו בצוותא להלן: חסן). רמו היה נתון באותה התקופה בקשיים כספיים, בגינם מושכנו הזכויות בדירה לטובת בנק הפועלים, ללא הגבלה בסכום. במעמד חתימת החוזה שילם חסן 940,000 ש"ח, סך כל התמורה עבור הדירה, וזאת כנגד קבלת שתי בטוחות: נכס מקרקעין שהיה רשום על שם עו"ד שחם, עליו רבצה משכנתא בסך 136,000 דולר, וזכויות במחסן שהיה בבעלות בנו של רמו. רמו הצהיר בהסכם כי הדירה נקייה מכל חוב ושעבוד, למעט שעבוד בסכום מוגבל לבנק הפועלים על סך 150,000 דולר. הוא התחייב לסלק את החוב תוך 24 חודשים, ועד אז להפקיד בחשבון נאמנות מיוחד סכום של 30,000 ש"ח מדי חודש. כאמור, המציאות לגבי השעבוד לבנק הייתה שונה, והוא למעשה לא היה מוגבל כלל. יצוין כי בחודש פברואר 2005 הלווה עו"ד שחם לרמו סך של 415,000 ש"ח.
 
           בחודש דצמבר 2005 נמלט רמו מהארץ, תוך שהוא מותיר אחריו חובות של מיליוני שקלים. למרות התחייבותו, רמו לא הפקיד שום סכום בחשבון הנאמנות האמור. הבטוחות עליהן סוכם לא נרשמו, ונמכרו לאחרים על ידי עו"ד שחם ובנו של רמו. בנק הפועלים מימש את הדירה לצורך פירעון חובו של רמו, אך התמורה שקיבל לא כיסתה את החוב. השקעתו של חסן בדירה, לפיכך, ירדה לטמיון.
 
1.             חסן הגיש תביעה נגד עו"ד שחם ונגד אסתר מורד, שצירפו את רמו כצד שלישי (רמו לא הגיש כתב הגנה בהודעת הצד השלישי, ולכן ניתן נגדו פסק דין מותנה). מגדל סירבה ליתן לעו"ד שחם כיסוי ביטוחי ולממן את הגנתו, משום שסברה כי טיפולו בעסקה חרג מרשלנות רגילה. עו"ד שחם שלח אפוא למגדל הודעת צד שלישי, אך זו נמחקה מאוחר יותר במסגרת הסדר שהושג בערר שהגיש עו"ד שחם ללשכת עורכי הדין על סירובה של מגדל. בהסדר הומלץ כי מגדל תישא בשכר טרחתו של בא כוחו של עו"ד שחם, וכן סוכם כי בא כוחה של מגדל ישמש משקיף בתביעת חסן. נקבע כי אם על פי ממצאי פסק הדין שיינתן תהא סבורה מגדל כי החבות שתוטל על עו"ד שחם אינה מכוסה על פי הפוליסה, יהא רשאי עו"ד שחם לפנות פעם נוספת לוועדת הערר כדי שתדון מחדש בטענות או להמשיך בהליכי צד שלישי נגד מגדל.
 
2.             בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין) קיבל את תביעתו של חסן (להלן: ענין חסן). באשר לעו"ד שחם, נקבע כי בשל אי גילוי היקף השעבוד האמיתי שרבץ על הדירה, אי רישום הבטוחות, מימושן של הבטוחות וההימנעות מלהזהיר את חסן בדבר הסיכון לאובדן מלוא ההשקעה, הרי שיש לראותו כמי שטיפל בעסקה ברשלנות. מנגד נקבע, כי לא עמד חסן בנטל הגבוה המוטל עליו להוכחת קיומה של עילת התרמית, שכן לא הוכח שעו"ד שחם רצה שחסן יוטעה על ידי המצג שהציג לו ויפעל על פיו. בית המשפט חייב את עו"ד שחם לשלם לחסן סך של 663,750 ש"ח וסך נוסף של 26,940 ש"ח. כמו כן, עו"ד שחם ואסתר מורד חויבו, יחד ולחוד, בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ש"ח.
 
3.             גם לאחר שניתן פסק הדין בענין חסן, מגדל עמדה על דעתה כי אופן הטיפול של עו"ד שחם בעסקה לא מזכה אותו בכיסוי ביטוחי. משכך, הגיש נגדה עו"ד שחם תביעת שיפוי. בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל את התביעה ופסק שהקביעות שבענין חסן מהוות מעשה בית דין והשתק פלוגתא כלפי מגדל, בתור מי שיש לה "קרבה משפטית" למי מהצדדים בהליך. כן קבע בית המשפט, כי גם לגופו של ענין, מגדל לא עמדה בנטל הוכחת קיומה של תרמית כנדרש על פי הדין. מגדל חויבה לפצות את עו"ד שחם בסך של 928,690 ש"ח, ב"הוצאות בעין על פי קבלות" בדבר 124,966 ש"ח שנתבעו על ידי עו"ד שחם כהשבת שכר הטרחה ששילם לבא כוחו במסגרת תביעתו של חסן נגדו, וכן בהוצאותיו של עו"ד שחם בהליך בסך 15,000 ש"ח. עם זאת, נדחתה תביעתו של עו"ד שחם לפיצוי בגין עוגמת נפש ובגין מימון הלוואות שנטל לתשלום הוצאות המשפט, וכן נדחתה בקשתו למתן היתר לפיצול סעדים.
 
4.             שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל את ערעורה של מגדל ודחה את ערעורו שכנגד של עו"ד שחם. הוא פסק כי מגדל כבולה אמנם לממצאים שנקבעו בפסק הדין בענין חסן, בהתאם להסדר שהושג בוועדת הערר, אולם אין בכך כדי למנוע ממגדל מלייחס לעו"ד שחם תרמית (או חריג אחר לחובת השיפוי). בית המשפט דחה את טענת עו"ד שחם כי מסקנת כב' השופט אורנשטיין – לפיה לא הוכחה התקיימותם של יסודות עילת התרמית – מקימה השתק פלוגתא, שכן לא התמלאו לגביה כל התנאים להיווצרות השתק כזה: היא לא נסמכה על ממצא פוזיטיבי של בית המשפט אלא על היעדר הוכחה, ואף לא הייתה חיונית לצורך פסק הדין, שתוצאתו מבוססת על עילת הרשלנות.
 
           נוכח האמור פנה בית המשפט לבחינה עצמאית של הממצאים שבענין חסן. בית המשפט קבע, כי אין נדרשת הכרעה בשאלה האם כבולה מגדל לקביעה בדבר אי הוכחה של תרמית, אף שלכאורה יש טעם רב בטענתה לפיה היא כבולה רק לממצאים פוזיטיביים שנדרשו להוכחת עילת הרשלנות. זאת, נוכח העובדה כי ממצאי פסק הדין "זועקים לקיומו של ניגוד עניינים, שחומרתו אכן פחותה ממעשה תרמית, אך די בו על מנת להסיר את הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה" (פסקה 19). בית המשפט קבע זאת בהסתמך, בין היתר, על פסק הדין בע"א (מחוזי מרכז) 40988-10-11 איילון נ' עו"ד ברקן (להלן: ענין ברקן)), שם נקבע כי פעולת עורך דין בניגוד עניינים, על דרך השגת טובת הנאה אישית ותוך מודעות לניגוד העניינים, כמוה כמעילה באמון. מעילה באמון, כזכור, נמנית על החריגים השוללים כיסוי ביטוחי לפי פוליסת הביטוח של עו"ד שחם. בית המשפט אף קבע כי מהממצאים שבענין חסן ומהראיות שהובאו בפני בית משפט השלום, ניתן להסיק שמעבר לפעולתו בניגוד עניינים, עו"ד שחם אף מעל "ממש" באמונו של חסן, והעדיף את טובתו האישית ואת טובתם של רמו ובנו על פני טובת לקוחו. לפיכך, בית המשפט קיבל את ערעורה של מגדל וקבע כי היא פטורה מלשפות את עו"ד שחם, ובמקביל דחה את ערעורו של האחרון.
 
5.             עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגיש עו"ד שחם על פסק דינו של בית משפט קמא. בפי עו"ד שחם מספר טענות, מהן אמנה את העיקריות. האחת, כי בפסק דינו של בית משפט קמא נפלו טעויות היורדות לשורש הענין, וכי הקביעה לפיה עו"ד שחם מעל באמון לקוחו נתקבלה מבלי שבית משפט קמא שמע ראיות ומבלי שהתרשם מעדים, ובניגוד לקביעות שבפסק דינו של בית משפט השלום ובענין חסן. השנייה, כי שגה בית משפט קמא כשיצר הבחנה שאינה מעוגנת בדין ובפסיקה, בין "ממצא" ל"מסקנה", ביחס להיווצרות השתק. השלישית, כי הבקשה מעלה שאלות בעלות חשיבות כללית וציבורית, ובהן השאלה של שלילת כיסוי ביטוחי, מקום שנקבע כי המבוטח פעל במצב של ניגוד עניינים, אך לא במרמה או באופן מכוון. הרביעית, כי בית משפט קמא פסק בניגוד להלכת בית משפט זה בע"א 2016/00 רוזנצוויט נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511 (2002) (להלן: ענין רוזנצוויט), שם נקבע כי על מנת לשלול את הכיסוי הביטוחי, על מבטח האחריות המקצועית להוכיח כי המבוטח התכוון לגרום לנזק וכי המבוטח עשה כן במכוון, על מנת לזכות בתגמולי הביטוח. בענייננו לא הובאו כל ראיה או עדות על כוונה כזו מצד עו"ד שחם. החמישית, כי טעה בית משפט קמא משפסק כי הקביעה בענין חסן בדבר אי התקיימותה של עילת התרמית לא נסמכה על ממצא פוזיטיבי או שלא הייתה חיונית לצורך פסק הדין.
 
6.             לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בעל דין המבקש כי בית משפט זה יידרש לעניינו שנדון כבר בשתי ערכאות (דיון ב"גלגול שלישי"), צריך להראות כי מדובר במקרה שבו החשיבות המשפטית חורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). איני סבור כי המקרה שלפני הוא כזה. בית משפט קמא בחן באופן עצמאי ממצאים שעלו מענין חסן ונדרש לראיות שהובאו בפני בית משפט השלום, והכריע כי עו"ד שחם פעל בניגוד עניינים חמור ואף מעל ממש באמון לקוחו, ולפיכך לא זכאי לשיפוי על חיוביו כלפי חסן. בנסיבות אלו, נראה כי עניינה של הבקשה הנוכחית הוא בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך שבין עו"ד שחם ומגדל. לא מתעוררת אפוא כל שאלה בעלת חשיבות כללית (ראו גם את רע"א 303/13 עו"ד ברקן נ' אילון (5.3.2013), שם דחה כב' השופט י' דנציגר, בנימוק זהה, בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בענין ברקן, שהרקע העובדתי שלו דומה לענייננו). אציין כי גם לו סברתי שנפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא – ואיני קובע שכך אירע – לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בוודאי לא נראה כי נפלה טעות בפסק הדין, אשר מחייבת דיון ב"גלגול שלישי" (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214, 216 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות שם).
 
7.             למעלה מן הצורך, אתייחס לשתיים מהטענות שהעלה עו"ד שחם. ראשית, ההלכה שיצאה בענין רוזנצוויט ענינה בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (מקרה שנגרם בכוונה), הקובע:
 
"נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".
 
           סעיף 26 לא נועד להסדיר את כל קשת ההתנהגויות הכרוכות בהתרחשות מקרה הביטוח, ותכליתו היא אך לתת ביטוי לעיקרון שלפיו מבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח בגין גרימה מכוונת של נזק. משנשללת כוונתו של המבוטח לגרום למקרה הביטוח, השאלה אם יש כיסוי ביטוחי תלויה בפרשנותה של הפוליסה הספציפית העומדת לדיון (ענין רוזנצוויט, פסקה 17 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור; ירון אליאס דיני ביטוח 952 (מהדורה שנייה, 2009)). בענייננו, בית משפט קמא לא נדרש לבחינת המקרה במשקפי סעיף 26, ואף ציין בפסקה 20 לפסק דינו כי נסיבות ענין רוזנצוויט שונות מהנסיבות בענין הנדון. משכך, בית המשפט פעל בהתאם לאמור בענין רוזנצוויט כשבחן את שאלת קיומו של הכיסוי הביטוחי בהתאם לפרשנותה של פוליסת האחריות המקצועית הרלוונטית למקרה שבפניו.
 
           שנית, יש לדחות את טענת עו"ד שחם, לפיה בית משפט קמא יצר, יש מאין, הבחנה בין "ממצא" ל"מסקנה". מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא (ובפרט בפסקאות 17 ו-18) עולה כי לא נערכה הבחנה כזו. בית המשפט קבע כי מגדל אינה כבולה למסקנה שלא הוכחה התקיימותם של יסודות עילת התרמית, משום שלא מתקיימים לגביה שניים מארבעת התנאים המצטברים המקובלים להיווצרותו של השתק פלוגתא: היא לא נסמכה על ממצא פוזיטיבי ולא הייתה חיונית לצורך פסק הדין.
 
8.             סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.