| בבית המשפט העליון |
| רע"א 6153/13 |
| לפני: | כבוד השופט א' רובינשטיין |
| המבקש: | גדעון כהן |
| נ ג ד |
| המשיבים: | 1. בית חולים נהריה |
| 2. רותי יפרח, מנהלת אדמיניסטרטיבית בית חולים בנהריה | |
| 3. פטר יעקב, קב"ט בי"ח נהריה | |
| 4. הפוטה לוי, אחראי מרכזיה בית חולים בנהריה |
| בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 26.07.2013 בתיק עא 005957-01-13 |
בשם המבקש: בעצמו
| החלטה |
- בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה גריל והשופטות וילנר וטאובר) מיום 26.6.13 בע"א 5957-01-13 וע"א 8510-01-13, בגדרו נדחו ערעור המבקש וערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (השופטת אטיאס) מיום 13.9.12 בת"א 2524/07. בפסק דינו של בית משפט השלום נדחתה תביעת המבקש על הסף בחלקה, והתקבלה באופן מצומצם בחלקה האחר. בית משפט השלום חייב את המשיבים 2 ו-3 בפיצוי המבקש בגין נזק לא ממוני בסך של 10,000 ש"ח; את המשיב 4 בפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 2,000 ש"ח; וכן את המשיב 1 בפיצוי מכוח אחריותו השילוחית בסך של 12,000 ש"ח, בחופף לחיוביהם של המשיבים 4-2.
רקע
- המבקש הועסק כפקיד מודיעין בבית החולים "גליל מערבי" בנהריה (להלן בית החולים) מיום 12.12.88 ועד ליום 3.8.03, הוא מועד פיטוריו בעילה של אי התאמה, לפי החלטת המנהל הכללי של משרד הבריאות (בהסכמתו של ועד עובדי בית החולים). מאז ועד היום לא השלים המבקש עם פיטוריו, וניהל הליכים רבים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בבית הדין הארצי לעבודה ובבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהשגותיו על חוקיות פיטוריו מהיבטים שונים. דרכו של המבקש לא צלחה להראות כי נפל פגם בהליך פיטוריו. השתלשלות הליכים אלה פורטה בפסק דינו של בית משפט השלום, וכן זה לא כבר בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 3708/11 כהן נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (10.9.13), מפי השופטים מלצר, הנדל וסולברג.
- כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, הליך זה ראשיתו בתביעה כספית שהגיש המבקש ביום 30.8.07 (ת"א (קריות) 2524/07), כנגד משרד הבריאות ובעלי תפקידים בבית החולים, במסגרתה עתר המבקש לפיצוי כספי בגין אבדן השתכרות ובגין נזק לא ממוני שנגרמו לו לטענתו עקב פיטוריו. לטענת המבקש נבעו פיטוריו מהתנהגותם הרשלנית של המשיבים 4-2, ובשל מעשיהם שיש בהם לטענתו לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב. לטענת המבקש פוטר בשל שחשף פרשיות שחיתות בעת שעבד בבית החולים, וכן עקב תלונות כוזבות ו"מנופחות" שהוגשו נגדו והוכנסו לתיקו האישי.
- ביום 7.5.09 הגישו המשיבים בקשה לסילוק על הסף של תביעת המבקש בשל היעדר סמכות עניינית ומעשה בית דין; זאת – בשל ההליכים שקדמו לתביעת המבקש וההכרעות שניתנו במסגרתם. ביום 6.8.09 קיבל בית משפט השלום (השופטת אטיאס) באופן חלקי את טענת היעדרה של הסמכות העניינית לדון בטענות המבקש בדבר גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה, אולם קבע כי קיימת סמכות עניינית לדון בטענות המבקש בדבר רשלנות, שקר מפגיע, שידול לשקר מפגיע ולשון הרע. ביחס לטענת המשיבים בדבר קיומו של מעשה בית דין, בית משפט השלום קבע כי אין בהכרעות שקדמו להליך האזרחי כדי לחסום את המבקש מהוכחות טענותיו כי התלונות שבתיקו האישי אינן אמת.
- ביום 13.9.12 קיבל בית משפט השלום באופן מצומצם את תביעת המבקש. בפסק דינו המנומק קבע בית המשפט, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את טענותיו לעניין רדיפה אישית והתנכלות, כמו גם קיומו של קשר סיבתי בין טענותיו אלה לבין פיטוריו. בית המשפט ציין כי אל מול ה"מניע" שהוצג על ידי המבקש, קרי – היותו חושף שחיתויות, הונחו בפניו "ראיות למכביר לכך שהתובע היה עובד בעייתי והביא במו-ידיו את הפיטורין על עצמו בשל התנהלותו זו", גם אם הוכיח המבקש כי הנהלת בית החולים "לא יצאה מגדרה כדי לבוא לקראתו" (פסקה 86 לפסק הדין). עוד נקבע כי "לא זו בלבד שהתובע לא הוכיח כי מדובר בתלונות לא נכונות; לא זו בלבד שהתובע לא הוכיח שהנתבעים 2, 4 ו-6 או מי מהם לא האמינו בנכונותן, אלא גם הוכח שמרבית התלונות הן תלונות מוצדקות שהתובע 'הרוויח' ביושר לאור התנהלותו, וכחנותו וסגנון דיבורו" (פסקה 114 לפסק הדין), ולפיכך נדחו טענות התובע לעניין תלונות הכזב. עם זאת, התרשם בית המשפט כי "בחלק מן המקרים כן הפרו הנתבעים את חובותיהם כלפי התובע, ונהגו כלפיו בחוסר תום לב ורשלנות באופן המקים לזכות התובע עילה לפיצוי כספי בגין הנזקים הבלתי ממוניים שנגרמו לו" (פסקה 71 לפסק הדין), זאת באשר לשתי תלונות שהוכח לגביהן כי הוגשו בחוסר תום לב ובהתנהלות לקויה באופן בו טופלו והתבררו. ביחס לטענות המבקש בדבר לשון הרע, נקבע כי למשיבים עומדת ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נוכח אמונתם בנכונות התלונות. בית משפט השלום קבע פיצוי כאמור מעלה.
- על פסק דין זה הגישו הן המבקש והן המשיבים את ערעוריהם לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 5957-01-13 וע"א 8510-01-13 בהתאמה). בית המשפט המחוזי דחה (ביום 26.6.13), את ערעורי הצדדים, בפסקו כי "קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מעוגנות היטב בתשתית הראייתית, ומסקנותיו נגזרות מקביעות עובדתיות אלה, ומבוססות על אדני החוק וההיגיון. אשר על כן, אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנות המשפטיות, ואין לגלות בהן טעות שבחוק". לפיכך, אישר בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
הבקשה
- מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית (מיום 9.9.13), בה נטען, כי המקרה דנן הוא עקרוני ותקדימי, ובעל השלכות על אופן התנהלותם של בתי המשפט באשר לקבלת עדויות ותצהירים ללא בדיקת אמיתותם. נטען, כי בית משפט השלום הוטעה על-ידי המשיבים ושגה בהרבה מקביעותיו העובדתיות, ולפיכך שגה בית המשפט המחוזי באמצו את פסק דינו של בית משפט השלום. כן חזר המבקש על טענותיו כי המשיבה 2 והכפופים לה התנכלו לו והובילו לפיטוריו בהגשת תלונות כזב ו"ניפוח" תלונות שהוגשו נגדו, הכול בשל היותו חושף שחיתויות. עוד נטען, כי קיים פער בין חומרת מעשי המשיבים כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום לבין הפיצוי המזערי בו חויבו. נאמר איפוא, כי מטעמי צדק יש לקבל את הבקשה.
הכרעה
- לאחר עיון בבקשה ובפסקי דינם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, אין בידי להיעתר לה. כלל ידוע הוא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הישיר של בעלי הדין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 6418/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' כונס נכסים ומנהל של החברות, פ"ד מט(2) 685, 689 (1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 213-211 (מהדורה שלישית, 2012)). בקשה זו במובהק אינה מעלה שאלה משפטית או כללית החורגת מעניינם של הצדדים, והיא תחומה למערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית, כך שאין בה כדי לבוא בקהלם של אותם מקרים חריגים; הבקשה עניינה האמיתי בערעור על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ואולם ככלל אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, קל וחומר בגלגול שלישי (ראו רע"א 2366/13 חביבולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה ה' לחוות דעתי (14.7.13); רע"א 5338/13 זעזע נ' ג'רוס, פסקה ו' לחוות דעתי (2.8.13) והאסמכתאות שם)).
- אף לגופו של ענין נחה דעתי למקרא פסק דינו המנומק כדבעי של בית משפט השלום, אשר בפניו נפרשה תשתית ראייתית רחבה ושהתרשם באורח בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, ועל כן לא מצאתי פגם בעצם העמדת ההנמקה בערעור בבית המשפט המחוזי על אדני תקנה 460(ב) לתקנות.
- אכן, ניתן לשקול מתן רשות ערעור אף אם ראה בית המשפט, כי מן הצדק לעשות כן, או על מנת למנוע עיוות דין (ראו רע"א 4372/12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון, פסקה י"ב לחוות דעתי (2012); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 216-215 (מהדורה שניה, 2008)), כפי שנטען בבקשה. ואולם, כך נעשה במקרים חריגים ונדירים (ראו רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פסקה 9 לחוות דעתו של השופט זילברטל (2012)), ועל פניו אין מקרה זה בא בגדריהם. זאת גם אם למבקש עגמת נפש בתחושתו האישית כי נעשה לו עוול, כפי שגם ציין בית משפט השלום (פסקה 5).
- כללם של דברים, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור.
ניתנה היום, כ"ח בתשרי תשע"ד (2.10.2013).
| ש ו פ ט |