בשם המבקשת:                      עו"ד יהושע חורש; עו"ד ערן בצלאל
                                           עו"ד אוריאל פרינץ;עו"ד עדי שלמה
 

 

 

 
א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט שינמן) מיום 18.6.13 בהפ"ב 8022-06-11 ובהפ"ב 9944-07-11, בגדרו אושר פסק בוררות שניתן על-ידי הבורר המהנדס שי מרגולין (להלן, בהתאמה, פסק הבוררות והבורר) ביום 6.5.11, ונדחתה בקשתה של המבקשת לביטולו. במוקד הבקשה טענות למשוא פנים וניגוד עניינים המקימים, כך לפי המבקשת, עילה לביטולו של פסק הבוררות.
 
רקע
 
ב.        כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשת זכתה במכרז להרחבת משכן הכנסת, והתקשרה עם המשיבה (בשמה הקודם – שכון עובדים בע"מ-חרות הנדסה ומערכות), כקבלן משנה, לביצוע עבודות אינסטלציה סניטרית ומערכות כיבוי אש וכן לביצוע עבודות מיזוג אויר. לאחר סיומן של העבודות נתגלעו מחלוקות שונות בין הצדדים באשר לתמורה המגיעה למשיבה.  
 
ג.        ביום 8.12.09 חתמו הצדדים על הסכם בוררות, בגדרו מינו את המהנדס שי מרגולין כבורר מוסכם יחיד. בסעיף 1 להסכם הבוררות הצהירו הצדדים כלהלן:
 
"הצדדים מאשרים כי ידוע להם ששי מרגולין היה מעורב באופן פעיל ושוטף בפרויקט הרחבת משכן הכנסת וגם באופן ספציפי בחשבונות חרות מול שפיר בפרויקט זה. כמו כן, הצדדים מאשרים שידוע להם ששי מרגולין מעורב באופן שוטף בנושאים שונים מול חברת שפיר ומול קבוצת שיכון ובינוי וכי אין הם רואים באמור לעיל משום מניעה לכהונתו של שי מרגולין כבורר בעניין דנא וכי הם מסכימים ללא סייג למינויו זה".
 
ובסעיף 9 להסכם הבוררות נאמר כי:
 
"ידוע לצדדים כי הבורר נתן ו/או נותן שרותים מקצועיים לכל אחד מהצדדים, וכל אחד מהצדדים מצהיר כי לא תהיינה לו טענות ו/או תביעות ו/או התנגדות כלשהי לזהות הבורר ו/או לפסק הבורר".
 
ד.        בפסק בוררות מיום 6.5.11 קבע הבורר, כי על המבקשת לשלם למשיבה סך של קרוב לעשרים ושלושה מליון ש"ח (17,216,044 ש"ח עבור עבודות מיזוג אויר, וסך של 5,684,909 ש"ח עבור עבודות אינסטלציה). בהחלטה נוספת של הבורר מיום 10.6.11 (אשר תוקנה ביום 12.6.11) נאמר, כי סכום זה ישולם בהתאם לתנאי ההסכמים שבין הצדדים (שוטף+45 ימים).
 
ה.        המשיבה עתרה בבית המשפט המחוזי לאישורו של פסק הבוררות (הפ"ב 8022-06-11), והמבקשת מצדה עתרה לביטולו וכן לביטולה של ההחלטה מיום 10.6.11 (הפ"ב 9944-07-11). במקור הושתתה הבקשה לביטולו של פסק הבוררות על העילות המנויות בסעיפים 24(5) ו-24(6) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968; במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי עתרה המבקשת לתיקונה של בקשת הביטול, בטענה כי הגיע לידיה מידע חדש בדבר "ניגוד עניינים חמור, בו היה מצוי כבוד הבורר בשעה שדן בבוררות בין הצדדים, ובשעה שהוציא תחת ידו את פסק הבוררות ואת ההחלטה המאוחרת". לפי הנטען בבקשה זו, בסמוך למועד דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 23.11.11 התגלה למבקשת, כי במקביל לניהול הבוררות הועסק הבורר על-ידי המשיבה "בשכר משמעותי מאד" בסיוע להכנת הצעתה של זו במכרז עיר הבה"דים. נטען, כי יש בדברים כדי להקים את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לתיקון הבקשה לביטול פסק הבוררות.
 
ו.        בפסק דינו מיום 18.6.13 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטולו של פסק הבוררות. באשר לעילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות הפנה בית המשפט המחוזי לסעיפים 1 ו-9 להסכם הבוררות (שצוטטו מעלה). בפסק הדין נאמר (עמ' 11), כי "העובדה שהצדדים הסכימו ויודעים שהבורר נותן (בהווה) שירותים לצדדים בעת עריכת הסכם הבוררות, ולא נאמר ששירותים אלו הסתיימו ולא יימשכו בעתיד, די בכך כדי להבין ולקרוא לתוך הכתוב את האפשרות שהוא ימשיך וייתן להם שירותים. עוד יאמר כי אף אם הכתוב אינו ברור דיו, הרי שלכל היותר מדובר בטעות בניסוח ולא יותר מכך". עוד נאמר, ש"נראה כי מרקם היחסים של הצדדים עם הבורר כלל גם התקשרויות עתידיות אפשריות", וש"לא מצאתי כי התקשרותו של הבורר במתן שירותי יעוץ לפרויקט חדש לשיכון ובינוי חרג מגדר מה שהוסכם עליו בהסכם הבוררות". בית המשפט המחוזי הוסיף, כי המבקשת "לא הצליחה להצביע על פגם שנפל במסגרת הליכי הבוררות העולה כדי משוא פנים". כן נדחו טענותיה של המבקשת באשר לעילות ביטול נוספות. סופו של דבר, שהבקשה לביטולו של פסק הבוררות – נדחתה, ופסק הבוררות אושר (יחד עם ההחלטה מיום 10.6.11).    
 
הבקשה
 
ז.        מכאן בקשת רשות הערעור, הערוכה באריכות יתירה, אשר נסבה אך על עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות. בבקשה נטען (פרק ג(1)(ג)), כי לעניין ביטולו של פסק בוררות בשל ניגוד עניינים נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שיש לבחון קיומו של משוא פנים בפועל, וכי מדובר במבחן שונה ומחמיר יותר מזה שנקבע בפסיקה – קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. נטען, כי הן הבורר והן המשיבה הפרו את חובת הגילוי המוטלת עליהם, באשר לא יִידעו את המבקשת על התקשרותם העסקית המאוחרת. לטענת המבקשת (סעיף 217 לבקשה), בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע שמקום בו סבור הבורר "שאין בקשר שלו עם אחד הצדדים כל פסול, הרי שלא חלה עליו החובה לגלות את דבר הקשר לצד השני לבוררות", וקביעה זו – כך נטען – סותרת את ההלכה בדבר קיומה של חובת גילוי מלאה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי יש לבטל את פסק הבוררות גם בשל פגיעה חמורה במראית פני הצדק "העשויה להשליך על אמונו של ציבור המתדיינים במוסד הבוררות" (סעיף 233 לבקשה). עוד נטען בבקשה, כי שגה בית המשפט המחוזי "כאשר העניק להסכם הבוררות פרשנות החורגת מלשונו ותכליתו". בהקשר זה נטען, כי מלשונו של הסכם הבוררות אין ניתן ללמוד על הסכמת הצדדים להתקשרויות חדשות של הבורר עם מי מהם, וכי פרשנות אחרת מביאה "לתוצאה אבסורדית". עוד נטען, כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי פוגעת בזכות הגישה לערכאות של המבקשת, שהיא זכות יסוד. לבסוף נטען בבקשה, כי למבקשת נגרם עיוות דין חמור, הנובע – אינהרנטית – מקיומו של ניגוד העניינים הנטען.  
 
הכרעה
 
ח.       ההלכה הנוהגת בבית משפט זה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות לא תינתן אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבות (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605). הגם שביטאתי לא אחת את עמדתי כי יש לנקוט גישת התערבות מרחיבה מזו על מנת לחזק את מוסד הבוררות (ראו, למשל, רע"א 2237/03 שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך; רע"א 5058/11 פורוש נ' דייטש (2011), בפסקה ח'; רע"א 7818/11 בבזדה נ' עירית גבעת שמואל (6.10.13), בפסקה י"ט), הגישה הנוהגת היא הגישה המצמצמת; בהקשר זה אזכיר (הגם שהדברים אינם רלבנטיים לענייננו – ראו סעיף 7 להסכם הבוררות, השולל את עצם הפניה לערכאת ערעור), כי בתשס"ט, בתיקון מס' 2 לחוק הבוררות, יצר המחוקק אפשרויות השגה, בהסכמה, על פסק הבורר – בערעור בפני בורר (סעיף 21א) ובפני בית המשפט (סעיף 29ב). לטעמי שלי, המסכים לבוררות, בודאי בעניין גדול מהותית, אם בהיקפו הכספי או בממד אחר, בלא קביעת מנגנון השגה כזה או אחר, נוטל סיכון ולעתים ישים את מעותיו על קרן הצבי; שהרי בהיעדר אפשרות להשיג על טעותו של בורר, ומי בן אנוש חסין מטעויות, עלול הצד המפסיד לצאת וידיו על ראשו. מטעם זה, לא אכחד, מיאנתי כיועץ משפטי לממשלה (אמנם בטרם התיקון מס' 2) להסכים לבוררויות בסכסוכי המדינה, מתוך אחריות לממון הציבור. עצה יעוצה איפוא לשוקל הליך בוררות, וכמובן הרצון הוא לעודד בוררויות, שיהא מנגנון השגה מובנה לתוכה. בענייננו לא כך היה; ראו גם א' סטרשנוב, "חיזוק מוסד הבוררות או החלשתו?" עלון השופטים ע"ש השופט ברוך ז"ל, 32 בעמ' 76 (2013).
 
ט.       לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה, גם במשקפי הגישה הרחבה. חרף ניסיונותיה של המבקשת להעטות על בקשתה אדרת כללית, לאמיתו של דבר תחומה היא לדל"ת אמותיהם של הצדדים ועניינה האמיתי – כפי שיפורט – בשאלת יישומן של הלכות ידועות על נסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו.
 
י.        ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן (2010) (להלן עניין ארט-בי) נקבעו אמות המידה העקרוניות להעברת בורר מתפקידו. נאמר שם, בפסקה 96 לפסק דינו של השופט דנציגר, כי העילות להעברת בורר מתפקידו הקבועות בסעיף 11 לחוק הבוררות יכולות "להאיר את טיבן של עילות הבטלות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות". על כן, אין מניעה עקרונית לעתור לביטול פסק בוררות בטענה של ניגוד עניינים ומשוא פנים. לגוף הדברים נאמר בעניין ארט-בי, כי "המבחן לפסלות בורר צריך שיהיה דומה למבחן שנקבע בעניינם של שופטים, קרי, כי על הטוען לפסלות בורר להוכיח בהתבסס על ראיות אובייקטיביות, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים" (פסקה 115 לפסק דינו של השופט דנציגר, הדגשה הוספה); נאמר שם, כי "הקלה באמות המידה הנדרשות מבורר עלולה אף היא להביא לפגיעה במוסד הבוררות ולאמון שרוחש לו הציבור"; ראו גם פסקה ח' לחוות דעתי שם, וכן רע"א 7816/11 זילברשלג נ' מימון (2011) בפסקה ט'; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 11, תשע"ג-2013), 1343.
 
יא.      באשר לחובת הגילוי נאמר בעניין ארט-בי, כי "חובת הגילוי המוטלת על בורר הינה מלאה. לגישתי, כאשר ישנה פנייה לאדם לשמש כבורר, עליו לוודא, בטרם יקבל על עצמו את התפקיד, שאין לו או למי משותפיו או עובדיו קשר קודם עם מי מהצדדים או עם נושא הבוררות. קשר עם הצדדים יכול שיהיה קשר משפחתי, קשר עסקי או קשר של קרבה ממשית אחרת" (פסקה 122 לפסק דינו של השופט דנציגר). באותו עניין הוספתי (פסקה י"ג), כי "המחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה". ברע"א 7088/11 אלרוב נדל"ן מלונאות בע"מ נ' Hilton International Co(2011) ציינתי, כי "כל המגלה הרי זה משובח, כל המרבה בגילוי הרי זה משובח"; עוד על חובת הגילוי ראו רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (2011). יש לציין, כי חובת הגילוי מוטלת גם על צדדים לבוררות (ראו עניין ארט-בי, בפסקאות 131-130 לפסק דינו של השופט דנציגר).   
 
יב.       מן האמור עולה איפוא, כי המסגרת הנורמטיבית לבחינת טענותיה של המבקשת לעניין ביטולו של פסק בוררות בטענה של משוא פנים וניגוד עניינים ובעניין חובת הגילוי הותוותה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה, ופוסעים אנו בשדה חרוש. ממילא – כך נראה – אין הבקשה מעוררת שאלה החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים, ודי בכך על מנת שלא להיעתר לה. גם לגוף הדברים חוששני, כי אין הבקשה מצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.   
 
יג.       אין מחלוקת, כי קשרים עסקיים והתקשרויות עסקיות קודמות של בורר עם צדדים לבוררות עלולים להקים חשש ממשי למשוא פנים ולניגוד עניינים. אין מחלוקת גם, שבענייננו הסכימו הצדדים – ואתמה כיצד, מבלי שארצה לפגוע ביושרת הבורר – למינויו של הבורר חרף קשריו העסקיים והתקשרויותיו העסקיות הקודמות, ואף הצהירו כי לא תהא להם טענה בגין אלה. אכן, צד המסכים לקיומה של בוררות בהיותו מודע לקשריו של הבורר עם אחד הצדדים לה מנוע מלטעון כנגד קשרים אלה – "הליכי הבוררות יונקים חיותם מההסכמה של הצדדים להתדיין לפני הבורר. ככל שהסכמה זו הינה הסכמה המבוססת על גילוי מלא בדבר קשרים בין הבורר לבין מי מהצדדים וככל שלא הוסתר דבר, אזי אין מקום למצוא בדיעבד פגם בהליכי בוררות שהתנהלו לפני בורר אך ורק בשל נגיעתו הקודמת למי מהצדדים" (רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ (2012), השופט דנציגר). פרופסור אוטולנגי מציינת בספרה בוררות דין ונוהל – כרך א' (מהדורה 4, 2005) כי "צדדים אשר הסכימו על אישיותו של הבורר בידעם על קשריו הקודמים של הבורר עם אחד הצדדים, לא יוכלו לאחר מכן להתנגד לקיום הבוררות בפני אותו בורר" (שם, בעמ' 456); ראו עוד שם בכרך ב', עמ' 1151.
 
יד.       בענייננו, אין המבקשת מתנערת מידיעתה על קשריו של הבורר עם המשיבה, ומהסכמתה למינויו חרף קשרים אלה. אלא מאי? לשיטתה, האירוע המקים את אותו חשש ממשי למשוא פנים טמון בהתקשרותו של הבורר עם המשיבה בנוגע לפרויקט עיר הבה"דים, התקשרות אשר – לפי הטענה – דבר קיומה נתגלה למבקשת בחודש נובמבר 2011, לאחר שהסתיימו הליכי הבוררות.
 
טו.      דומני כי לא יכול להיות חולק, שעל הבורר והמשיבה היה לעדכן את המבקשת בדבר הקשר ביניהם בנוגע לעיר הבה"דים. חובת הגילוי המוטלת על הצדדים אינה תחומה אך לקשרים שבתקופת טרום הבוררות, אלא גם – ויש שיאמרו במיוחד – גם לקשרים שהתבררו לאחר שהחלה הבוררות: 
 
"גם אם תוך כדי הבוררות התבררו קשרים אחרים בעלי חשיבות לנשוא הדיון – ייטיב הבורר אם יעמיד את הצדדים על קיומם בהזדמנות הראשונה" (אוטולנגי, בעמ' 505).  
 
אכן, ככל שהדברים אמורים בקשריו של בורר עם צד לבוררות, צריכים הליכי הבוררות להתנהל בשקיפות מלאה; זו נגזרת מחובת הגילוי המוטלת על הבורר ועל הצדדים לבוררות, כמו גם מחובת ההגינות ומהחובה לנהוג בתום לב. נשוב ונזכיר: מקום בו קיים ספק האם מדובר בפרט "החייב בגילוי", יש לגלות, בחינת "אם יש ספק – אין ספק". לצד זאת יוטעם, כי גילוים של מידע ופרטים הנוגעים לקשר שבין הבורר לצד לבוררות ופריסתה של התמונה המלאה בהקשר זה לא יובילו, בהכרח, למסקנה כי אותם קשרים עולים כדי חשש ממשי למשוא פנים וניגוד עניינים. יתכנו מקרים, כי דווקא ניסיון להיתלות במידע שהתגלה לצורך הפסקת הבוררות, העברת בורר מתפקידו או ביטולו של פסק בוררות הוא שיחטא לחובת תום הלב המוטלת על הצדדים. מובן, כי אין ניתן לקבוע נוסחה מתמטית לעניין זה, והדברים הם – במובהק – תלויי נסיבות. במלים אחרות, בעוד שלדידי חובת הגילוי היא מוחלטת, לא כך הם פני הדברים באשר להשלכות הגילוי, או באשר להשלכותיו של אי-גילוי.  
 
טז.      בענייננו טענה המבקשת, כי דבר השירותים שהעניק הבורר למשיבה בקשר עם עיר הבה"דים לא הובא לידיעתה במהלך הבוררות, והתגלה לה רק לאחר מכן. על רקע האמור מעלה, סבורני כי היה על הבורר ועל המשיבה להביא את הדברים לידיעתה של המבקשת בזמן אמת. ואולם, אי-גילויו של קשר זה אין בהכרח משמעו קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. איני סבור כי בעובדה שדבר הקשר האמור לא גולה במהלך הבוררות, כדי להביא במכלול לביטולו של פסק הבוררות מחמת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים וניגוד עניינים. אסביר במה דברים אמורים. 
 
יז.       מתחילה הסכימו הצדדים על מינויו של הבורר חרף העובדה, שהיה מעורב "באופן פעיל ושוטף" בפרויקט נשוא הבוררות, כי הוא מעורב "באופן שוטף בנושאים שונים" הן מול המבקשת והן מול המשיבה, וכי הוא "נתן ו/או נותן שרותים מקצועיים לכל אחד מהצדדים". בהקשר זה יש לציין, כי לפי עדות מנהלה הכללי של המבקשת ואחד מבעליה, הבורר קיבל מהמבקשת במסגרת פרויקט הכנסת – עליו נסבה הבוררות – שכר טרחה של 10 מליון ש"ח (עמ' 5 שורות 22-18 לפרוטוקול הדיון מיום 29.7.12 בבית המשפט המחוזי, נספח 19 לבקשת רשות הערעור). ועוד יש לציין, כי בהסכם הבוררות לא פירטו הצדדים את מהותם וטיבם של העניינים, שאיתם מצוי הבורר בקשר עם הצדדים; גם הניסוחים "נתן ו/או נותן שרותים מקצועיים לכל אחד מהצדדים" ו"באופן שוטף" משמיעים לכאורה, גם אם אינם כוללים לשון עתיד, "רקמה פתוחה", ודומה שאי פירוט העניינים שבהם עסק הבורר מול הצדדים תומך בכך. בנסיבות אלה, ספק אם המבקשת רשאית להעלות טענות בדבר קשר מקצועי או עסקי של הבורר עם המשיבה כבסיס לבקשה לביטולו של פסק הבוררות, ומכל מקום הן אינן מקימות – לדעתי – חשש ממשי למשוא פנים. הצדדים נכנסו לבוררות בידיעה שהבורר אינו "לוח חלק" ביחסים ביניהם, אלא מעורב עמוק בהם. אכן, את טענותיה של המבקשת בנוגע למשוא פנים וניגוד העניינים, בו לפי הטענה היה מצוי הבורר, יש לבחון על רקע התמונה המלאה, קרי, אין ניתן "לבודד" טענות אלה ממכלול הנסיבות, לרבות הסכמות והצהרות הצדדים שבהסכם הבוררות. חוששני, כי במכלול הנסיבות – בהן מחלו הצדדים על קשרים מקצועיים ועסקיים בהיקפים כספיים ניכרים מאלה שלפי הטענה התגלו למבקשת לאחר מכן, וגילו דעתם – על דרך של אי-פירוט הדברים בהסכם הבוררות – כי הקשרים הספציפיים אינם מעלים או מורידים בעיניהם – אין הקשר בין הבורר לבין המשיבה בנוגע לעיר הבה"דים מקים אותו חשש ממשי למשוא פנים, וממילא אין בו כדי להביא לביטולו של פסק הבוררות. סבורני גם, כי המקרה דנא אינו בא בקהלם של המקרים החריגים בהם יש לעשות שימוש במבחן מראית פני הצדק (על השימוש במבחן מראית פני הצדק ראו עניין ארט-בי, בפסקה 118 לפסק דינו של השופט דנציגר, ובפסקה ד' לחוות דעתי). משבאו הצדדים בברית בוררות חרף מרקם מעורבויות שהוציאו את הבורר מכלל "אי התלות השיפוטית", נטלו ביודעין סיכון שהתוספת המאוחרת לו אינה יכולה להפוך את הקערה על פיה.
 
ובטרם חתימה
 
יח.      כאמור מעלה, לא מצאתי כי בנסיבות יש להורות על ביטולו של פסק הבוררות מחמת קיומו של משוא פנים. עם זאת אוסיף, כי אין ניתן להתעלם מן התמונה שנפרשה בגדר בקשת רשות הערעור; דומה, כי הורתן של הטענות למשוא פנים בהסכמתם המוקדמת של הצדדים להתדיין בפני הבורר, חרף קשריו המקצועיים-עסקיים עם שני הצדדים. כשלעצמי סבורני, כי על דרך הכלל ראוי לו לְבּורר, כל בורר, אשר היה מצוי בקשרים כאלה ואחרים עם גורמים שונים, לרחק מלישב בבוררות בעניינם של אותם גורמים. גישתי זו יסודה באמרה שבתלמוד, בעניין הרחקת אדם המוּעָד לעבירה מזירת העבירה או מנסיבותיה כדי שלא ייכשל – "לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" ("לך לך – אומרים – הנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב"; ראו בבלי שבת י"ג, א', וכן בבא מציעא צ"ב, א'); ראו גם בש"פ 5668/07 חמדני נ' מדינת ישראל (2007), אם גם בהקשרים אחרים. ועוד אמרו חכמים במשפט העברי על דברי הפסוק (ויקרא י"ח, ל') "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (בבלי יבמות ע"א, א'), כלומר תוספת סייגים להרחקה ולשמירה. בענייננו, להבדיל, אין המדובר בהרחקה מזירת עבירה, אולם העיקרון זהה – הימנעותם של צדדים מבחירת בורר המעורב עסקית עם מי מהם, והימנעותם של בוררים מדון בעניינם של צדדים שעמם ניהלו קשרים קודמים, אף אם קיימת הסכמה לכך, תמנע ותייתר העלאתן של טענות בדבר משוא פנים וניגוד עניינים וכן התדיינויות מיותרות באשר לאלה; שהרי, אין לכחד, לעתים קרובות הסכמת הצדדים לקיומה של בוררות חרף קשרים קודמים תגיע כדי העלאת טענות כאמור, וענייננו יעיד. הרי בתוך עמנו אנו יושבים, וצד אשר ייצא מהליך הבוררות וידיו על ראשו, ייתלה לעתים בקשרים כאלה על מנת להעביר את רוע פסק הבוררות (לשיטתו). על כן, כאמור, יש למנוע מצבים אלה מראש. אמנם, לעתים יהיו מקרים חריגים שבהם הנסיבות הייחודיות עד מאוד יצדיקו התדיינות בפני בורר ספציפי שאינו עומד באמת מידה זו, למשל כשמדובר בבוררות המצריכה מומחיות ייחודית שאין כדוגמתה בנושא ספציפי, אולם לדידי יש לחתור לכך שמקרים אלה יהיו בגדר היוצאים מאוד מן הכלל. אכן, מדינה קטנה אנו ולעתים יחסרו מומחים שאינם מעורבים עם הצדדים או מי מהם, אך לטעמי במקרים כאלה עדיף לתור אחר – למשל – משפטן, רואה חשבון, כלכלן או מהנדס וכדומה, הכל לפי המקרה, שילמדו את החומר ויתעמקו בו גם אם אינם "מומחים מיוחדים" לנושא, כפי שעושים שופטים יום יום – מאשר ליטול סיכון שאחריתו מי ישורנה.
 
כללם של דברים
 
יט.      נוכח האמור מעלה, לא אוכל להיעתר לבקשת רשות הערעור. יצוין, כי הבקשה השתרעה על פני 38 עמודים, וזאת בניגוד להוראות תקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה כי בקשת רשות ערעור תפרט בצורה תמציתית את נימוקי הבקשה. הבקשה היא אמנם מקצועית מאוד ולא על כך חלילה הטרוניה, אלא על ארכה, שכן יכלה להיות מתומצתת לגודל של כשליש ומכל מקום פחות ממחצית. סבורני, על פני הדברים, כי מדובר במקרה המצדיק הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. על כן, תוכל המבקשת לנמק בתוך שבוע, אם רצונה בכך, מדוע לא תחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.
 
           ניתנה היום, ‏י"ח בחשון התשע"ד (‏22.10.2013).