א.         בקשת רשות ערעור ולצידה בקשת עיכוב ביצוע, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ע' צ'רניאק) מיום 20.7.15 בתיק ע"ר 14384-07-15, בו נדחה ערעור המבקשים על החלטת רשם בית המשפט המחוזי (הרשם השופט דורון חסדאי) מיום 20.6.15 בתיק ת"א 35184-05-12. במסגרת החלטה זו הוטל על המבקשים להפקיד סך של 400,000 ₪ כערובה להוצאות המשיבות בהליך בבית המשפט המחוזי, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984.
             רקע והליכים קודמים

ב.          כנגד המבקשים ניתן בחודש פברואר 2014 פסק דין כספי על ידי בית משפט אזרחי באנגליה (להלן פסק הדין האנגלי). פסק הדין האנגלי קבע כי המבקשים מחויבים להשיב למשיבות ולאחרים סך של 162,000,000 דולר, שאותם גנבו בדרך של הונאה וזיוף.

ג.          בקשר לפסק הדין האנגלי, מתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל אביב שני הליכים מקבילים.

ד.          הראשון, ת"א 35184-05-12, שבמסגרתו הוגשה הבקשה דנן (להלן ההליך הראשון). תחילתו של ההליך בתביעת המשיבות בסך 15,000,000₪. תביעה זו, אשר הוגשה ביום 28.5.12, מקבילה להליך אשר התקיים בבית המשפט האנגלי, ועניינה אותם מעשי הונאה וגזל אשר נדונו בפסק הדין האנגלי. ביום 5.6.14 הגישו המבקשים כתב הגנה, וביום 9.6.14 הגישו תביעה שכנגד למתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי פסק הדין האנגלי ניתן במרמה. ביום 10.11.14 הודיעו המשיבות על מחיקת התובענה, וזאת בין היתר בהמשך לקבלת פסק הדין האנגלי וחיוב המבקשים בהשבת 162,000,000 דולר. בהינתן האמור, נותרה לדיון התביעה שכנגד בלבד.

ה.         השני, ת"א 34884-05-14, הוא תובענת המשיבות לאכיפת פסק הדין האנגלי, בהתאם להוראות חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן ההליך השני). התובענה הוגשה ביום 27.5.14, וביום 19.8.14 הגישו המבקשים כתב הגנה. בימים אלה מצויה התובענה בהליכי הוכחות. 

ו.           ביום 3.7.14 הגישו המשיבות במסגרת התביעה שכנגד בתיק הראשון בקשה להורות למבקשים להפקיד ערובה בסכום אשר לא יפחת מ – 1,000,000 ₪, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ביום 20.6.15 התקבלה בקשתם באופן חלקי, ונקבע – כאמור – כי יש מקום לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה בסך של 400,000 ₪ להוצאות המשפט. זאת – כמנומק – בשים לב ליכולת הכספית של המבקשים ולמידת האפשרות לממש נכסיהם; למידת מורכבות ההליך; לסיכוייו; ולהיקף ההתדיינות הצפוי.

ז.           ערעור המבקשים על החלטת הרשם נדחה ביום 20.7.15. נקבע, כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשם, באין בה פגם ממשי. עוד צוין, כי שני כתבי הטענות אשר הגישו המבקשים – הן כתב התביעה שכנגד בהליך הראשון והן התגובה לבקשה לאכיפת פסק חוץ בהליך השני – מכוונים לביטול פסק הדין האנגלי, ובמובן זה עולה שאלה בדבר נחיצות התובענה שכנגד, שכן טיעוניה זהים לטיעונים בתגובה לבקשה לאכיפת פסקי חוץ. על החלטה זו נסבה הבקשה דנן.
הבקשה

ח.         נטען, בין היתר, כי החלטת הרשם לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה בסך 400,000 ₪ להבטחת הוצאות המשפט של המשיבות אינה מידתית; אינה עומדת בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בנושא; ונועלת – הלכה למעשה – את דלתות בית המשפט בפני המבקשים לבירור טענתם. עוד טוענים המבקשים, כי החלטת הרשם ניתנה בלא בחינה ממשית של סיכויי ההליך, ובהתעלם ממצבם הכלכלי. כמו כן, נאמר כי קיים צורך בהליך הראשון, שכן הליך זה מופנה כנגד מספר צדדים נוספים, אשר אינם צדדים בהליך השני.
דיון והכרעה

ט.         עיינתי בבקשת המבקשת ובנספחיה, ובסופו של יום, לא שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לה. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה ידון בבקשת רשות ערעור כאשר זו מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, או כאשר עלול להיגרם למבקש עיוות דין חמור אם תידחה בקשתו. לאחר עיון, איני סבור כי בכך עסקינן; יתר על כן, מדובר בסוגיית ערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, בה מעיקרא לערכאה הדיונית, ובענייננו – לרשם, שיקול דעת רחב, ומכאן שהתערבותה של ערכאת הערעור תהא מצומצמת, קל וחומר בגלגול שלישי (רע"א 3647/99 הראל נ' ורקר (1999); רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (1999); רע"א 321/07 אלינה רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי גיא (2007); רע"א 1343/13 דוק השקעות 1988 בע"מ נ' ישיבה וכולל אבן חיים (2013); רע"א 8575/14 אשרף עזיז גודה חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.2014). ברי, כי טענת המבקשים בדבר גובה הערובה אשר הושתה עליהם, אינה שאלה עקרונית החורגת מעבר לעניינם הקונקרטי, ואף אינה מצביעה על עיוות דין חמור אשר לכאורה נגרם להם בהליכים עד כה.

י.           אומר מה אף לגופם של דברים, התכלית העומדת בבסיס תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי היא למנוע תביעות סרק, ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים (ראו ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון), פ"ד מ"ז (3) 846 (1993); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים, פ"ד נ"ח(5) 865 (2004)); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2009)).

יא.       בנידון דידן עסקינן בתביעה למתן סעד הצהרתי, שלפיו פסק דין חלוט אשר ניתן באנגליה, מקורו במרמה. כדי להוכיח טענתם ברמת ההוכחה הנדרשת לצורך קבלת פסק הצהרתי מעין זה, השולל את תוקפו של פסק הדין שניתן בערכאה האנגלית, ברי כי יהא על המבקשים לחלוף על פני משוכות גבוהות ביותר, ראייתיות ומשפטיות כאחד. על כן, איני מוצא פגם בקביעותיהם של הרשם ושופטת הערעור בבית המשפט המחוזי.

יב.        יתר על כן, כיון שההליך מופנה כלפי פסק הדין שניתן באנגליה, עלול ניהולו לגרור הוצאות לא מבוטלות. על כן, היה על המבקשים לכל הפחות להראות כי בידיהם לעמוד בתשלום הוצאות אלה ככל שיידרשו לכך. מבלי לטעת מסמרות, דומה, כעולה במיוחד מהחלטת הרשם, כי לאורך ההליך ניסו המבקשים לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד גיסא טענו כי בבעלותם נכסים יקרי ערך בחו"ל ועל כן אין צורך לחייבם בערובה ממנה יוכלו המשיבות להיפרע; ומאידך גיסא טענו כי אינם יכולים לעמוד בתשלום הערובה אשר הוטלה, שכן כל כספיהם ונכסיהם אינם ניתנים למימוש. כך או אחרת, הקביעה העובדתית היא כי המבקשים לא צירפו חומר המוכיח את טענתם בדבר חסרון כיס אל נכון.

יג.              כאמור, בשקלו בקשה לחיוב בערובה, על בית המשפט לאזן בין הצורך למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, לבין זכות הגישה לערכאות של התובע. גם בהיבט זה לא מצאתי פגם בהחלטת הרשם ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי. ראשית, כאמור המבקשים נמנעו מהבהרת מצבם הכלכלי, ולכן לא הוכח כי סכום הערובה שהושת מונע מהם בירור התובענה. שנית, לעניין הגישה לערכאות, על פני הדברים נראה כי מכל מקום מקומה הטבעי של הטענה בדבר פסק דין אשר הושג במרמה הוא כטענת הגנה בבקשה לאכיפת פסק חוץ, וראו כותרת סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי דין חוץ שלשונה "הגנה מפני אכיפה" (לעניין זה ראו גם ס' פסברג משפט בין לאומי פרטי 489 (2013); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית פ"ד נ"ח (3) 1 (2004); ע"א 541/77רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד ל"ב(2) 701, 705-706 (1978)); מכאן, נדמה כי בידי המבקשת להעלות טענה זו במסגרת ההליך השני, כך שגם במובן זה נשמרת גישתה לערכאות, והדברים נאמרים כמובן מבלי לטעת מסמרות אף בסוגיה זו.

יד.        גם הטענה כי התביעה שכנגד בהליך הראשון מופנית כלפי צדדים נוספים על הצדדים בהליך הבקשה לאכיפה, ועל כן יש לאפשר בירורה של התביעה לסעד הצהרתי – קשה להלמה בנסיבות. ככל שיגישו צדדים נוספים בקשות לאכיפת פסק הדין האנגלי בישראל, תעמוד למבקשים הזכות להתגונן ולטעון לתרמית; ככל שתתקבל טענתם בהליך השני, וכמובן איני מביע כל דעה על כך, עשויה להיות לכך רלבנטיות בהליכים אחרים.

טו.       נוכח האמור, אין מקום להיעתר לבקשה. בהתאם, מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע.