על רקע זה הגיש כהן את התביעה. כהן טען כי ביריאן הפר ביודעין את ההסכם ביניהם, ורכש לבדו את הנכסים באמצעות אייביטרנס שבשליטתו. כהן ביקש לאכוף את ההסכם, ולהעביר את הנכסים שנרכשו על ידי אייביטרנס לבעלות משותפת שלו ושל ביריאן, כפי שנקבע בהסכם.

           במסגרת התובענה העיקרית ביקש כהן מספר צווים זמניים, ובראשם צו מניעה זמני אשר יורה לאייביטרנס ולביריאן להימנע מכל דיספוזיציה בנכסים השנויים במחלוקת. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. צוין כי על פני הדברים נראה שביריאן פעל באמצעות אייביטרנס שבשליטתו על מנת להפר את התחייבותיו על פי ההסכם. אף מאזן הנוחות נוטה לטובת כהן, משום שאלמלא יינתן הצו – ייתכן שהנכסים לא יהיו ברי מימוש. מכאן הבקשה שלפניי. 

           בנסיבות אלו החלטתי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, ולקבל את הערעור. הבקשה למתן סעדים זמניים תוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר ידון ויחליט – בשים לב להערות דלעיל – האם לדחותה או להיענות לה באופן מלא או חלקי. הסעדים הזמניים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 10.7.2013 – יישארו בתוקפם, עד למתן החלטה אחרת בבית המשפט המחוזי.

           משהגעתי לתוצאה זו, אין עוד מקום להיעתר לבקשת המבקשים למתן רשות להגיב לתשובת המשיבים.