1.        במוקד המחלוקת פרשנות סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), לפיו תהא לבית משפט לענייני משפחה סמכות לדון בתובענה לפי "חוק הירושה התשכ"ה-1965, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו"; האם בגדר הסעיף באה גם תובענה הנוגעת להיקפו של עיזבון?
 
2.        לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 6811-01-14, השופט י' גייפמן) מיום 24.7.2014 להעביר דיון בתובענה לבית המשפט לענייני משפחה.
 
עיקרי העובדות וההליכים
3.        הצדדים הם יורשיה של המנוחה שרה לוין ז"ל (להלן: המנוחה) ובני משפחתה. המשיבה היא בִּתה של המנוחה (להלן: הדודה) והמבקשים הם אחייניה, ילדי בנה המנוח של המנוחה, אחִיה של המשיבה (להלן: האב).
 
4.        לִבּו של הסכסוך נוגע לחוזה מיום 21.8.2000, לפיו העבירה המנוחה לשני ילדיה, ללא תמורה, בחלקים שווים, שלוש דירות שהיו בבעלותה. מכוח החוזה, נרשמו הדירות בלשכת רישום המקרקעין על-שם הדודה והאב. במהלך השנים נמכרה אחת הדירות. השתיים האחרות, בתל-אביב, עודן רשומות על-שם הדודה והאב. הצדדים חלוקים על משמעותו של החוזה.
 
5.        מכוח צוואת המנוחה, אשר קוימה בצו הרשם לענייני ירושה מיום 21.4.2013, מבלי שמונה מנהל עיזבון, ירשו האחיינים מחצית מעזבון המנוחה (מכיוון שאביהם נפטר טרם פטירתה של המנוחה) ואילו הדודה ירשה את מחציתו השנייה של העזבון.
 
6.        בראשית שנת 2014 הגישו האחיינים תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שעיקרה הצהרה כי ביום פטירתה הייתה המנוחה הבעלים של הזכויות בדירות, לפיכך הן חלק מעזבונה, ועל כן זכאים האחיינים להרשם כבעלים במחצית מהזכויות בדירות הללו. לטענת האחיינים, הבעלות בדירות הועברה לילדי המנוחה אך ורק כנאמנים לטובתה, שכן נשללו מהם בחוזה הזכויות המבטאות בעלות מהותית במקרקעין, ביניהן הזכות לחזקה ולשימוש בדירות. לפיכך, לשיטתם, החלק בדירות שהועבר אל הדודה נכלל בפועל בעזבונה של המנוחה. האחיינים הוסיפו טענות נגד החוזה ונגד הקניית מתנה מכוחו לאחר פטירה, שעל-פי הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, דינה בטלות. מנגד, לטענת הדודה, מדובר בחוזה מתנה כשר, כך שהחלק בדירות שהועבר אליה נמצא בבעלותה ולפיכך אינו נכלל בגדרי עזבון אמה המנוחה. אציין כי לא הועלו טענות באשר לחלקו של האב בדירות, שכן על-פי החוזה, עם מותו של אחד מילדי המנוחה טרם פטירתה-שלה, חלקו בדירות יחזור לבעלותה של המנוחה. מכיוון שהאב נפטר ביום 24.9.2012, טרם פטירתה של המנוחה (ביום 12.12.2012), הרי שהמחלוקת אינה נוגעת לחלקו-שלו בדירות. מוסכם כי חלקו הוחזר אל המנוחה והיה בבעלותה ביום פטירתה, ועל כן הוא חלק מעזבונה. הסכסוך שלפנינו, אם כן, נוגע לשאלת היקפו של עזבון המנוחה, ובפרט האם נכלל בו חלקה של הדודה בדירות לפי החוזה האמור.
 
7.        בהחלטת בית המשפט המחוזי נקבע כי סעיף 1(6)(ה) לחוק "הרחיב את סמכות  בית המשפט למשפחה לדון לא רק בתביעות לפי חוק הירושה אלא גם 'בתובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה'" (פסקה ה). בית המשפט המחוזי קבע, כי יש לפרש מינוח זה במשמעות של זיקה לירושה, ועל כן – "תביעות בין מנהל עיזבון כנגד יורשים ותביעות בין יורשים על היקף העיזבון, להבדיל מתביעות כנגד צדדים שלישיים – הינם בגדר תביעות שעילתן סכסוך בקשר לירושה ובסמכות בית המשפט למשפחה" (שם, פסקאות ה-ו). מאחר והצדדים לתובענה הם יורשיה של המנוחה, הורה בית המשפט המחוזי כאמור על העברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה.
 
           נגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.
 
עיקרי טענות הצדדים
8.        לטענת האחיינים, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התובענה נמצאת בסמכות השיפוט של בית המשפט לענייני משפחה. לטענתם, המחלוקת נוגעת למשמעותו הקניינית של החוזה, ואין בעצם קיומו של קשר משפחתי בין הצדדים כדי להפוך את הסכסוך לסכסוך משפחתי הנתון לסמכות השיפוט של בית משפט לענייני משפחה. לשיטתם, סכסוכים בקשר לירושה שהוצאו מבתי המשפט האזרחיים, עניינם בהליכים לקביעת זהות היורשים בלבד, ואילו בענייננו – הליכי הירושה כבר הסתיימו עם מתן צו קיום הצוואה. קיימת הבחנה ברורה בין "ירושה" לבין "עיזבון", כאשר בירור היקפו של עיזבון אינו בא בגדר סמכות השיפוט של בית המשפט לענייני משפחה.
 
9.       מנגד, הדודה סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי הסכסוך האמיתי בפרשה הוא בין כל יורשי המנוחה, באשר להחלת סעיף 8 לחוק הירושה על חוזה המתנה. לשיטתה, לבית המשפט לענייני משפחה נתונה סמכות שיפוט עניינית מכוח הוראת סעיף 1(6)(ה) לחוק על שני חלקיה: הן על-פי הרישא, שהרי התובענה נוגעת לשאלת תחולתו של סעיף 8 לחוק הירושה; הן על-פי הסיפא, שכן הצדדים הם יורשים של המנוחה והסכסוך נוגע לשאלת היקף העיזבון. הדודה הדגישה בתשובתה כי פסקי הדין שהביאו האחיינים לתמיכה בעמדתם ניתנו ברובם לפני חקיקת הנוסח המתוקן של סעיף 1(6)(ה) לחוק, שהוּספה בו הסיפא, ועל כן הם אינם רלבנטיים.
 
דיון והכרעה
10.      בבית המשפט המחוזי לא התמקדו ב"כ הצדדים בטענות לגבי הרישא של סעיף 1(6)(ה) ("חוק הירושה, התשכ"ה-1965") אלא בפרשנות הסיפא של הסעיף ("לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו"). כאן, בגדרי בקשת הרשות לערער נטען במפורש גם בהתייחס לרישא. אכן, טענות האחיינים נסמכות בין היתר על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה בדבר בטלות מתנה המוקנית לאחר פטירה (סעיפים 5-7 להמרצת הפתיחה; סעיף 15 לבקשת הרשות לערער). לפיכך, על-פי סעיף 1(6)(ה) רישא לחוק מוקנית סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה, שהרי מדובר בתובענה לפי חוק הירושה. דומה כי די בכך כדי לדחות את בקשת הרשות לערער.
 
11.      ברם, כנראה בהסתמך על הטיעון כפי שהובא לפניו, ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו על סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק. כיוון שכך, ומחמת חוסר בהירות בפסיקה בקשר לפרשנות סעיף זה, מן הראוי להעתר לבקשת הרשות לערער, לדון בה כבערעור, ולמקד את הדיון שלהלן בסעיף הנ"ל, קרי – מהן גדריה של "תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה".
 
סמכות השיפוט העניינית של בית המשפט לענייני משפחה – סעיף 1(6)(ה) לחוק
12.      כזכור, בשנת תשנ"ה-1995 הוקם בית המשפט לענייני משפחה במטרה לרכז בערכאה מקצועית אחת את הדיון המשפטי במחלוקת שבין בני משפחה, במלואה. אומצה גישה כוללנית ואינטגרטיבית שנועדה לאפשר לשופט, שלו מומחיות בתחום, להבין את הרגישויות המיוחדות של המשפחה הניצבת לפניו וליתן פתרון יסודי ומקיף לסכסוך בכללותו על כל הסתעפויותיו, ולא רק בביטוי חלקי ופורמלי שלו, בעוד נושאים אחרים נותרים תלויים ועומדים ונדונים בבתי משפט אזרחיים אחרים (בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (29.4.2012); בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, 191 (2005) (להלן: 9948/04 פלוני); רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 342-343 (2000) (להלן: הלכת חבס); דן ארבל ויהושע גייפמן "חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995" הפרקליט מג(3) 431, 435-434 (1997)). בידי בית המשפט לענייני משפחה רוכזו סמכויות שיפוטיות שהיו פזורות בערכאות האזרחיות השונות, נקבעו סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים שהתחשבו באופיים הרגיש של הסכסוכים המשפחתיים המובאים לפניו, והוקמו מסגרות טיפוליות על מנת לסייע לבית המשפט לענייני משפחה בהכרעותיו בסכסוך המשפחתי.
 
13.      סעיף 3(א) לחוק קובע כי לבית המשפט לענייני משפחה תהא סמכות עניינית לדון ב"עניני משפחה". הסמכות לדון בעניינים אלה פורשה כסמכות עניינית יחודית הגורעת מסמכויותיהן של הערכאות האזרחיות האחרות – בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי – לדון בהם (9948/04 פלוני, בעמודים 191-192). סעיף 1 לחוק מגדיר מהם אותם "עניני משפחה", כאשר הרכיב הרלוונטי לענייננו מצויין בסעיף 1(6)(ה) לחוק: תובענה לפי "חוק הירושה, תשכ"ה-1965, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו".
 
14.      מטרת ההוראה שבסעיף 1(6)(ה) לחוק "לקבץ הליכים שונים הקשורים בירושה וסובבים סביבה בבית-משפט אחד. כל זאת כחלק מן התכלית של חוק בית המשפט למשפחה לרכז בפורום שיפוטי אחד את מלוא המחלוקת בין בני משפחה" (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 539 (2004) (להלן: עניין אלדרמן)). סיבה נוספת לכך שתובענות אלה תידונה בבית משפט לענייני משפחה, על-אף היותן תובענות אזרחיות 'רגילות', היא מומחיותו של בית משפט זה בתחום דיני הירושה (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 562 (מהדורה שלישית, 2012)). מטרות אלה עומדות גם ביסוד הסיפא לסעיף 1(6)(ה), אשר הוּספה לחוק במסגרת תיקון מס' 8 לחוק הירושה, התשנ"ח-1998, והרחיבה את סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון גם ב"תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו" (ראו, עניין אלדרמן, בעמוד 539; שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 48 (2009) (להלן: שוחט ושאוה); ת"א (מחוזי חי') 818/03 עבדאלע'ני נ' עזבון עבדאלע'ני, פסקה 12 (31.1.2006) (להלן: עניין עבדאלע'ני); בעז קראוס דיני ירושה ועזבון 288 (2014)).
 
15.      סעיף 1(6)(ה) הוא במידה מסויימת חריג למגמה הכללית של החוק, המתמקדת בתא המשפחתי: הסעיף אינו דורש שהצדדים לסכסוך יהיו בני משפחה, שהרי נאמר בו –  "יהיו הצדדים אשר יהיו" (ת"א (מחוזי חי') 665/04 דבי נ' נילי, פסקה 9 (13.12.2005) (להלן: עניין דבי); שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 25 (מהדורה שביעית, 2014) (להלן: שוחט, פינברג ופלומין)). אם כן, סמכות השיפוט לפי הסעיף האמור נקבעת לפי מהות הסכסוך, קרי, ירושה, ואין חשיבות לזהות הצדדים או לשווי התובענה (עניין עבדאלע'ני, בפסקה 5; ת"ע (משפחה ת"א) 9880/00 לזר נ' וולפמן, פסקאות 7 ו-12 (1.5.2001) (להלן: עניין לזר); שוחט ושאוה, בעמוד 49). יחד עם זאת, קיימות הבחנות בחוק בין סכסוך ירושה שעילתו במשפחה ובין סכסוך ירושה שאינו כזה. כך למשל סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לסטות מסדרי דין והראיות הרגילים אינה חלה כאשר מדובר בסכוך ירושה שעילתו אינה סכסוך בתוך המשפחה (סעיף 8(ה) לחוק), וסכסוך מעין זה לא ידון בדלתיים סגורות לעומת יתר ענייני המשפחה (סעיף 68(ה)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984)).
 
תובענות בנושא היקף העיזבון – האם נכללות בגדר סעיף 1(6)(ה) סיפא?
(א) הגישות השונות בנושא
16.      שאלת סמכותו של בית המשפט שדן בענייני ירושה לדון בתובענות המוגשות לטובת העיזבון או נגדו או הנוגעות להיקף העיזבון, עלתה בע"א 253/81 לוי נ' אסיאו, פ"ד לו(2) 193 (1982) (להלן: עניין אסיאו). נדונה שם מחלוקת בין יורשים בשאלה האם נכס מסויים – ניירות ערך שהיו בבעלות המנוח – נכלל בנכסי העיזבון, אם לאו. בית משפט זה קבע כי הסמכות לדון בשאלה אינה נתונה לבית המשפט העוסק בענייני ירושה, כחלק מתיק העיזבון (בעת ההיא מדובר היה בבית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 151 לחוק הירושה, כנוסחו אז) כי אם לבית משפט השלום או המחוזי, על-פי כללי הסמכות הרגילים, בהתאם למבחן הסעד ושווי התביעה. נקבע כי – "תובענה, המוגשת לטובת עיזבון או נגדו, תובענה רגילה היא, הטעונה בירור בבית המשפט המוסמך. לעניינה של תובענה כזו, מבחינת הסמכות, מה לי אם התובע הוא מתדיין רגיל, ומה לי אם הוא יורש?" (עניין אסיאו, בעמוד 195; ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי, פ"ד מב(2) 411 (1988)).
 
17.      מאז הקמת בית המשפט לענייני משפחה, נתונה לו, ולא עוד לבית המשפט המחוזי, הסמכות לדון בתובענה לפי חוק הירושה (סעיף 151 לחוק הירושה בנוסחו כיום; סעיף 1(6)(ה) רישא לחוק), כמו גם בתובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו" (סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק). השאלה האם חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה הביאה לשינוי במצב המשפטי הועלתה בעניין אלדרמן. חברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ציין כי "כיום תיתכן הטענה כי אין עוד ללכת על-פי ההלכה שנפסקה בעניין אסיאו", אולם בחר להותיר את השאלה בצריך עיון, משום שבאותו עניין לא היתה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בין-לאומית לדון בירושת המנוחה (שם, בעמוד 539; את השאלה הותיר בצריך עיון גם השופט י' עמית, בשבתו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בעניין עבדאלע'ני (בפסקה 12), משום שהתובענה ממילא נתונה הייתה שם לסמכות בית המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 1(2) לחוק). מן הראוי לציין כי קיימת הבחנה ברורה בין "ירושה" לבין "עיזבון", כאשר "'הירושה' היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש 'העזבון' לידי יורשיו" (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762 (1975); בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית, פסקה 4 (3.7.2012)). חוק הירושה אינו מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות בנושא היקף העיזבון (שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 6), ועל כן סעיף 1(6)(ה) רישא לחוק אינו רלוונטי לעניין זה. השאלה הניצבת לפנינו היא אפוא מהם מאפייניה של תובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה" (סעיף 1(6)(ה) סיפא), והאם יכול להיכלל בגִדרה נושא היקף העיזבון. להלן גישות שונות שהועלו בספרות המשפטית בעניין זה, ובפסיקה, במיוחד בערכאות הנמוכות שנדרשו לא פעם לדון בסוגיה.
 
18.      בעניין לזר קבע השופט י' גייפמן, באנלוגיה למבחן שנקבע בהלכת חבס (בקשר לפרשנות – "תובענה… שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" שבסעיף 1(2) לחוק), כי לשם הקניית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לפי סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק נדרש להראות קיומו של קשר בין עילת התביעה לבין ה"סכסוך בקשר לירושה", באופן ש"סכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה" (עניין לזר, בפסקה 13). כך, למשל, תובענה של נושה נגד העיזבון להחזר הלוואה שנטל המנוח לפני מותו אינה בגדר "סכסוך בקשר לירושה". בדומה, ניתן להניח שכאשר בן-הזוג הנותר בחיים, שאינו יורש, מגיש תביעה מכוח הלכת השיתוף בעניין היקף העיזבון, אין מדובר ב"סכסוך בקשר לירושה". עילתן של שתי התביעות הללו נוצרה בחיי המנוח ללא זיקה לסכסוך הירושה. לעומת זאת, בתובענה המוגשת על-ידי מנהל עיזבון או יורש נגד יורש אחר לצורך השבת נכס עיזבון שהוצא על-ידי היורש לאחר הפטירה, הרי שניתן לומר כי סכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. כך גם לגבי סכסוך בין יורשים על פרשנות צוואה ומימושה. במצבים בהם העובדות מוליכות לכיוונים שונים, נדרש איזון בין השיקולים המתנגשים לשם קביעת הסמכות (שם, בפסקה 13). הודגש כי תנאי להקניית הסמכות האמורה הוא שמדובר בתביעה בין יורשים (אפילו אם הם אינם "בני משפחה" לפי הגדרת סעיף 1(2) לחוק) או בין יורשים לבין מנהל העיזבון: נדרש שהסכסוך יהא בין צדדים שיש לשניהם זיקה לירושה, בין כיורשים על-פי דין, בין כיורשים על-פי צוואה, בין כיורשים נטענים. לא די בכך שאחד הצדדים "קשור" לירושה רק מעצם היותו נושה של העיזבון או חייב לעיזבון (שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 25; תמ"ש (משפחה ת"א) 36690-05-12 ר.ג נ' נ.ב (16.1.2013)). כמו כן, אין די בכך שמנהל העיזבון הוא צד להליך השיפוטי (ת"ע (משפחה ת"א) 104012/04 עזבון מ.כ. נ' א.ל.א, פסקה 7(ב) (9.4.2006) (להלן: עניין עזבון מ.כ.), או בכך שהתובענה מכוונת להעלאת שווי העיזבון (שם, בפס' 7(ג)) כדי שתהא נתונה לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. כאשר מדובר בתביעה של צדדים שלישיים, שאינם יורשים, שהם בני משפחה של המנוח, סמכות בית המשפט לענייני משפחה תיבחן בהתאם למבחנים שנקבעו בסעיף 1(2) לחוק באשר לסכסוך בתוך המשפחה; כאשר מדובר בצדדים שלישיים זרים, תוגש התביעה לבית המשפט הרגיל (שלום או מחוזי) לפי מבחני שווי ונושאי התביעה (שם, בפסקאות 20-16).
 
19.      על-פי הגישה הנ"ל, סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק מביא לכך "שתיק עיזבון ישמש גם ככלי קיבול לתביעות של מנהל עיזבון כנגד יורש או לתביעות ביחסים הפנימיים בין היורשים, ואפילו הסכסוך ביניהם הוא על היקף העיזבון" (שם, בפסקה 14), זאת לעומת המצב ששרר טרם חקיקת החוק, בהתאם להלכת אסיאו (שוחט ושאוה, בעמוד 44). גישה זו אומצה במספר פסקי דין (ראו למשל, עניין עזבון מ.כ., בפסקה 7(א); רמ"ש (מחוזי ת"א) 7846-06-12 א'ב'ל' נ' ס'ס' (28.10.2012)) וקנתה לה אחיזה בספרות המשפטית (שוחט ושאוה, בעמודים 46-48; אבישי גריידי בית המשפט למשפחה – סמכויות, סדרי הדין וראיות 128 (עדכון מס' 4, 2006); קראוס, בעמוד 288).
 
20.      גישה שונה הועלתה על-ידי השופט מ' דרורי בה"פ (מחוזי י-ם) 4384/05 חטמוב נ' ליפשיץ (30.05.2008) (להלן: עניין חטמוב). לפי גישה זו, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט יחודית לדון בנושאים הקשורים לעיזבון ולהיקפו מכוח סעיף 1(6)(ה) לחוק גם כאשר מדובר באדם שאין לו כל זיקה לירושה – "ללא קשר לצדדים המתדיינים בפניו, בין אם אלה יורשים, בין אם אלה נהנים מכוח הצוואה, ובין אם אלה אנשים 'זרים', שיש להם עילת תביעה כנגד העיזבון" (פסקאות 103-105). גישה זו, לשיטת בית המשפט המחוזי, עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 1(6)(ה) לרכז את כל ענייני הירושה בבית משפט אחד, הוא בית המשפט לענייני משפחה. באותו עניין נפסק: "מסקנתי היא כי כאשר אדם 'חיצוני' (גם בהנחה שאינו יורש על פי הצוואה) טוען כי נכס שיירשם על שם המנוח הוא 'שלו', כי שילם את מלוא תמורתו, אך מנהל העיזבון חולק על כך, הערכאה המוסמכת להכריע בשאלות: האם עסקת המכר הושלמה, האם מלוא התמורה שולמה ועוד, היא בית המשפט לענייני משפחה, שלו סמכות שיפוט ייחודית לדון בנושאים אלה". דברים אלה אמר בית המשפט המחוזי בהערת אגב מאחר וממילא נקבע שם כי סמכות השיפוט נתונה לבית המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 1(2) לחוק. גישה זו אומצה גם בתמ"ש (משפחה ת"א) 3922-08-11 פלונית נ' אלמוני (4.12.2011), תוך ציון העובדה כי מדובר בשאלה משפטית שטרם הוכרעה בבית המשפט העליון.
 
21.      בעניין דבי נדונה תביעה לאכיפת התחייבות למכירת מקרקעין בין מנהלת עיזבון לצדדים זרים, שאינם יורשים של המנוח או מבני משפחתו. נקבע כי התביעה נופלת בגדר סמכות השיפוט העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לפי סעיף 1(6)(ה) סיפא מאחר והועלו בה סוגיות הקשורות לתפקידו של מנהל עיזבון, סמכויותיו והתנהלותו ביחס לנכסי העיזבון (שם, בפסקה 11). הרציונאל לקביעה זו יסודו בכך שבית המשפט לענייני משפחה הוא הממנה את מנהל העיזבון ומפקח על פעולותיו, ועל כן הוא הפורום הראוי לבקר את התנהלותו, תוך בחינה של מכלול השיקולים והאינטרסים של כל הצדדים בתיק העיזבון. השופט י' עמית קבע שם, כי –   "יש להבחין בין תביעות של מנהל העיזבון בשם העיזבון או לטובת העיזבון, או תביעות כנגד העיזבון, או תביעות הקשורות להיקף נכסי העיזבון – שאז תיקבע הסמכות לפי מבחן הסעד ושווי התביעה על פי כללי הסמכות הרגילים לפי הלכת אסיאו [ועל-כן תהיה נתונה לסמכות בתי המשפט האזרחיים הרגילים] – לבין תביעות של מנהל העיזבון או נגדו הקשורות לעצם מילוי תפקידו של מנהל העיזבון, שאז נאמר שעסקינן בסכסוך בקשר לירושה [שתהיה נתונה לסמכות בית המשפט לענייני משפחה]" (פסקה 12). דברים אלה צוטטו בהסכמה על-ידי השופטת ד' פלפל בה"פ 1153-08 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' שפירא, פסקה 3 (10.11.2010).
 
22.      ניתן לסכם את הגישות שתוארו לעיל, באשר לסמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות בדבר היקף העיזבון מכוח סעיף 1(6)(ה) לחוק, באופן הבא:
(א) על-פי הגישה בעניין לזר, תביעות אלה תידונה בבית המשפט לענייני משפחה רק כאשר סכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה, וכאשר מדובר בתביעה בין יורשים או בין יורש ומנהל עיזבון.
(ב) על-פי הגישה בעניין חטמוב, תביעות אלה תידונה בבית המשפט לענייני משפחה, ללא תלות בזהות הצדדים ואף במצב בו הצדדים אינם יורשים.
(ג) על-פי הגישה בעניין דבי, תביעות של מנהל העיזבון בנושא היקף העיזבון תידונה בבתי המשפט האזרחיים, בהתאם לכללי הסמכות הרגילים. לעומת זאת, תביעות הקשורות לעצם מילוי תפקידו של מנהל העיזבון וסמכותו תידונה בבית המשפט לענייני משפחה.
 
(ב) "תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה" – הבחינה והשיקולים הרלוונטיים
23.      כדי לקבוע את מאפייניה של תובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה" עלינו לפנות ללשון הוראת-החוק ולתכלית המונחת ביסודה (השוו להלכת חבס, בעמוד 342). לטעמי, בגדר תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה באה גם תובענה בנושא היקפו של העיזבון הנובע מהירושה, ובלבד שהסכסוך ה"ירושתי" תרם תרומה ממשית ליצירתה של עילת התביעה (השוו להלכת חבס, בעמוד 344 ולגישה בעניין לזר; שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 23). תפיסה זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק, שהרחיב את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה במגמה לרכז את  המחלוקות הנוגעות לאותו סכסוך ירושה, במלואן, לרבות "הליכים שונים הקשורים בירושה וסובבים סביבה" (עניין אלדרמן, בעמוד 539) במסגרת שיפוטית אחת, שלה  מומחיות בעניינים מסוג זה. ככל שעילת הסכסוך ומקורו בעניינים הקשורים בקשר הדוק יותר לענייני הירושה, כך גובר הצידוק לרכז בבית המשפט לענייני משפחה את הדיון בתובענה זו יחד עם היבטים אחרים הקשורים לסכסוך בקשר לאותה ירושה. ככל שהיווצרותה של עילת התביעה נוגעת לאספקטים אזרחיים, שאינם קשורים לירושה, ואינם במומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה, כך פוחת הצידוק להכיר בסמכותו לדון בתובענה זו. כך, למשל, בעניין אפק נדון "סכסוך עסקי מסחרי" ש"נעדר כל מאפיין של סכסוך ירושה", אשר התבסס בעיקרו על דיני החוזים ודיני הנזיקין, ועל כן הוחלט כי סמכות השיפוט לגביו נתונה לבית המשפט המחוזי (ת"א (מחוזי מרכז) 1994-09-08 אפק נ' תובל (16.5.2010). באותו עניין נדונה טענת סמכות השיפוט לפי סעיף 1(6)(ה) רישא, ואולם ניתן להקיש משם גם לענייננו. כאשר עילת התביעה נוצרה טרם מות המנוח, כשלפטירתו לא הייתה כל השפעה על היווצרותה של העילה, תהא הנטיה לקבוע כי אין מדובר ב"סכסוך בקשר לירושה". כך, למשל, בעניין עזבון מ.כ. הוגשה בקשה מטעם מנהל עיזבון המנוחה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגד המנוחה עוד בחייה. נפסק כי – "אין בעצם פטירת המנוחה ובכניסת מנהל העזבון לנעליה בכדי להפוך את התביעה ל-'סכסוך בקשר לירושה'. פטירת המנוחה לכשעצמה לא שינתה דבר באשר לעילת התובענה (או 'הסכסוך') אלא רק גרמה לכך כי מנהל העזבון הזמני הוא התובע מאחר והיא אינה עוד בין החיים" (פסקה 7(ד); שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 25).
 
24.      סיווגו של עניין כנתון לסמכות השיפוט של בית משפט רגיל או של בית משפט לענייני משפחה לעיתים אינו פשוט, שכן ישנם מצבים המשלבים יסודות של מחלוקת אזרחית ושל סכסוך בקשר לירושה גם יחד. לצורך סיווג הסמכות יש לבחון מהו היסוד הדומיננטי בסכסוך – זה האזרחי או זה ה"ירושתי" (השוו לע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 308 (2002) (להלן: עניין חיים)). במלאכת איתור היסוד הדומיננטי, לבד מבחינת נתונים אובייקטיביים, כאופי הסכסוך והקשרוֹ לפטירת המנוח, ישנה חשיבות גם לפן הסובייקטיבי הבוחן את האופן שבו הצדדים עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם, האם כסכסוך הקשור לירושה או שמא כמחלוקת שעיקרה אזרחית, ואשר פתרונה אמור להימצא במסגרת הכרעה שיפוטית אזרחית רגילה (עניין חיים, בעמוד 308; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1182 (מהדורה אחת עשרה, 2013)).
 
25.      בשונה מן הגישה שהוצגה בעניין לזר, אינני רואה הצדקה להגביל את סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות בהן הצדדים הם יורשים בלבד. הגבלה זו אינה עולה בקנה אחד עם התכלית האמורה של הסעיף למנוע מצב שבו סכסוך ירושה יִדוֹן הן בבית המשפט לענייני משפחה, הן בבית משפט אזרחי, ובוודאי שאינה מתיישבת עם לשונו המפורשת של הסעיף, במינוח – "יהיו הצדדים אשר יהיו". מן הראוי להזכיר כי בהצעת החוק המקורית (ה"ח מס' 2637, 16.7.1997) הוּצע להוסיף "כל תובענה בקשר לירושה שהצדדים לה הם יורשים של אותו מוריש; לענין זה, 'יורש' – לרבות עזבון", ואולם נוסח זה הוחלף בנוסח המוכר כיום. כידוע, גם צדדים זרים יכולים להגיש תובענות לפי חוק הירושה, ואלה נדונות בבית משפט לענייני משפחה, כגון בקשות למינוי מנהל עיזבון ובקשה למתן הוראות למנהל עיזבון (שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 24; עניין עזבון מ.כ., בפסקה 6(ב)). כשלעצמי אינני רואה סיבה לצמצם את מעגל המתדיינים בבית המשפט לענייני משפחה דווקא לעניין תובענות שעילתן "סכסוך בקשר לירושה". כך, למשל, מן הראוי להתייחס לתביעות של צדדים שלישיים זרים נגד מנהל העיזבון, הקשורות לעצם מילוי תפקידו, כתובענות שעילתן סכסוך בקשר לירושה (השוו לעניין דבי). עם זאת, ראוי לציין כי זהותם של הצדדים, ובפרט היותם יורשים, צפויה להשפיע במידה ממשית על הערכת מידת תרומתו של אותו סכסוך "ירושתי" להיווצרותה של עילת התביעה.
 
26.      שיקולים נוספים שיש להביאם בחשבון לצורך בחינת שאלת סמכות השיפוט העניינית של בית המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק הם שיקולי יעילות מערכתית, ובמיוחד – המגמה לאחד את הדיון בהליכים המשפטיים בקשר לאותו סכסוך תחת קורת גג אחת, בבית משפט מקצועי אחד (השוו לעניין דבי, בפסקה 13, שם נקבע כי שיקול שהיטה את הכף לטובת הקניית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה היה שיקול של יעילות ומניעת כפל דיונים; עניין אסיאו, בעמודים 195-196, שם בית המשפט היה ער לכך ש"הפיצול בין ההליכים שבתיק הירושה לבין ההליכים האמורים להתנהל בבית-משפט השלום אינו רצוי", ואולם לא היה באותה תקופה מקור חוקי לאחדם). שיקול נוסף שיש לתת עליו את הדעת, הנובע גם הוא מתכליתו של סעיף 1(6)(ה) לחוק, הוא אופיו של הסכסוך, בין היתר מבחינת הצורך במומחיותו ומקצועיותו של בית המשפט לענייני משפחה, להבדיל מסכסוך שעיקרו אזרחי, אשר ערכאה אזרחית רגילה ערוכה ומיומנת לפסוק בו (השוו לעניין חיים, בעמוד 308). במסגרת שיקול זה תובא התייחסות הן למומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה בטיפול בסכסוכים משפחתיים, על כל ההיבטים המיוחדים הנדרשים לשם כך, גם כאשר הצדדים אינם "בני משפחה" כמשמעותם בסעיף 1(2) לחוק; הן למקצועיותו בסוגיות העולות באורח תדיר על הפרק בסכסוכים בקשר לירושה שבהם קנו בתי המשפט לענייני משפחה מומחיות רבה עקב רוב עיסוקם בעניינים כגון דא. כך, למשל, בעניין לז'ה נדון סכסוך שעיקרו במחלוקת כלכלית-מסחרית, שהייתה קשורה קשר הדוק לתחום דיני התאגידים, כאשר היה קיים צורך מועט, אם בכלל, בפתרון מיוחד המאפיין סכסוכים בתוך המשפחה, ועל כן נקבע כי מוטב לו לסכסוך להתברר לפני בית המשפט המחוזי ולא לפני בית המשפט לענייני משפחה (רע"א 6657/13 לז'ה נ' דוברוצקי (6.11.2013). אמנם באותו עניין שאלת הסמכות נגעה לסעיף 1(2) לחוק, אך ניתן להקיש משם גם לענייננו; ראו בעניין זה גם רע"א 1839/13 קולפניצקי נ' קולפניצקי (6.6.2013)).
 
מן הכלל אל הפרט
27.      כאמור לעיל, לבית המשפט לענייני משפחה נתונה סמכות עניינית לדון בתובענה הנדונה מכוח סעיף 1(6)(ה) רישא לחוק, שהרי הדיון בתובענה נוגע בין היתר לטענות הנובעות מהוראת סעיף 8 לחוק הירושה. האם מוקנית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה גם על-פי סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק, ומדובר בתובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה?
 
28.      המחלוקת בין הצדדים נוגעת למשמעותו של חוזה שנעשה בין המנוחה, בחייה, בשנת 2000, לבין ילדיה, באופן המשליך על היקף עזבונה. מחד גיסא, עיקר טענותיהם של האחיינים נגד חוזה ה"מתנה" שבין המנוחה לילדיה, אינו קשור לפטירתה של המנוחה, בשנת 2012, עשר שנים ויותר לאחר כריתת אותו חוזה, ועל כן אין מדובר לכאורה בסכסוך בקשר לירושה. מאידך גיסא, נראה כי לסכסוך ה"ירושתי" בנוגע לאותו חוזה ולהיקף העיזבון הנגזר ממנו, אשר התגלע בין הצדדים לאחר מות המנוחה, תרומה משמעותית ליצירתה של עילת התביעה. נראה שלא בכדי נפתח ההליך המשפטי רק לאחר פטירתה של המנוחה. דומה כי הצדדים עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם, כסכסוך הקשור לירושה. הצדדים לסכסוך הם יורשיה של המנוחה, כך שיש להם זיקה מהותית לירושה, והם אינם אך בגדר חייבים או נושים של העיזבון. זאת ועוד, טענות האחיינים נשענות בין היתר על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה בדבר בטלות מתנה המוקנית לאחר פטירה, דבר המעיד כשלעצמו על כך שלפנינו תובענה הנוגעת לסכסוך ירושה. כפי שניתן לראות, ולאור טיעוני ב"כ הצדדים, קיימים שיקולים לכאן ולכאן באשר לשאלת הסמכות העניינית וקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך ה"ירושתי". מלאכת הסיווג לקביעת הקשר האמור אינה תמיד פשוטה, ובמצבים מעין אלה נדרש איזון בין השיקולים המתנגשים לשם קביעת סמכות השיפוט. מן המקובץ עולה כי בענייננו קיים קשר בין הסכסוך ה"ירושתי", הנובע מירושת המנוחה, לבין התובענה כפי שהוגשה, קשר שאיננו רחוק וזניח, הגם שאינו מובהק, אשר תרם להתגבשותה של עילת התביעה.
 
29.      יתר על כן, גם שיקולים הנוגעים למומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה ולמקצועיותו בתחום הסוגיות שיידונו, באופי הסכסוך ומיהות הצדדים, מטים את הכף לכך שעדיף כי הפרשה תידון לפניו. מדובר בסכסוך בעל אופי משפחתי, בין אחיינים לבין דודתם באשר לעיזבון המנוחה, אֵם הדודה וסבתם של האחיינים, המחייב רגישות מיוחדת למרקם העדין של יחסי המשפחה. נראה כי אופיו המשפחתי של הסכסוך הוא המפתח להבנת התיק בכללותו, עד כי לבית המשפט לענייני משפחה יתרון בשל מומחיותו, ובשל הגורמים המקצועיים העומדים לרשותו, על פני הערכאה האזרחית הכללית. אף-על-פי שהצדדים אינם "בני משפחה" כלשון סעיף 1(2), נראה כי להכרעה בתיק העיקרי, כמו גם להתנהלות ההליך עצמו, עלולות להיות תוצאות קשות הרבה יותר מאשר אם היה מדובר בסכסוך בין צדדים זרים אחד לשני (ראו, שאול שוחט "בית המשפט לענייני משפחה – האמנם בית?" משפחה במשפט ב 375, 378 (התשס"ט)). גם הסוגיה העומדת בבסיס התובענה, חוזה שנטען לגביו כי ביסודו מתנה המוקנית לאחר פטירה שדינה בטלות על-פי סעיף 8 לחוק הירושה, היא מסוג הנושאים בהם קנה בית המשפט לענייני משפחה מומחיות לאור עיסוקו הרב בסכסוכים הקשורים לירושה ובסכסוכים בתוך המשפחה בהם ניתנות מתנות מעין אלה. כך גם לגבי הטענות לעניין חוזה שיצר בפועל, לשיטת האחיינים, יחסי נאמנות בין המנוחה לילדיה, שהם מסוג החוזים הנערכים פעמים רבות בין בני משפחה, כבענייננו.
 
30.      אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור. ממילא, נמחקת הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה להעברת הדיון ולעיכוב ההליכים. בנסיבות העניין ונוכח אי-הבהירות ששררה בסוגיה הנדונה, אציע כי לא נעשה צו להוצאות.
 
 

 

          
הנשיא א' גרוניס:
 
           אני מסכים.
 

 

          
 
השופט ח' מלצר: