1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.7.2013 (ע"ו 51827-04-13, השופטת ר' למלשטריך-לטר). בהחלטה נדחתה בקשה לדחות על הסף ערעור שהגיש המשיב על החלטתה של וועדה רפואית עליונה הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים).
 
2.        ביום 20.2.2013 בחנה וועדה רפואית עליונה את המשיב, שנפגע בקשר עם שירותו הצבאי, וקבעה לו נכות בשיעור של 100%+ (נכות מיוחדת). ביום 8.3.2013 נחתמה ההחלטה על-ידי יו"ר הוועדות הרפואיות וביום 13.3.2013 הועבר תיקו הרפואי של המבקש, ביחד עם ההחלטה על קביעת הנכות, אל נציגו של המשיב בחיפה. המשיב העביר את התיק וההחלטה לנציגותו בתל אביב לצורך משלוח ההחלטה למבקש. ההחלטה התקבלה אצל המבקש ביום 10.4.2013.
 
3.        ביום 29.4.2013 הגיש המשיב לבית המשפט קמא ערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה.
 
4.        ביום 12.6.2013 הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה לדחיית הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו. ראשית, טען המבקש, כי המועד שממנו יש למנות את פרק הזמן להגשת הערעור הוא היום שבו נחתמה ההחלטה על-ידי יו"ר הוועדות הרפואיות, היינו ה-8.3.2013. שנית, ובהמשך לכך, נטען כי המשיב היה אמור להגיש את הערעור בתוך 30 יום ממועד זה נוכח הוראת סעיף 20 להוראות אגף שיקום נכים מספר 30.03 מיום 1.12.2010 (להלן: הוראות אגף השיקום), המורה כי: "קצין התגמולים רשאי לערער על החלטת הועדה העליונה תוך 30 יום מיום קבלת ההודעה על ההחלטה, אם סבור כי טעתה הועדה טעות כלשהי בהחלטותיה או שחרגה מסמכויותיה או מסדרי עבודתה שנקבעו בחוק". בנסיבות העניין, הצביע המבקש על כך שחלפו 53 ימים מהמועד הקובע, וטען כי משלא הוגשה בקשה להארכת מועד הרי שיש לדחות את הערעור על הסף.
 
5.        המשיב, מצידו, טען כי המועד שממנו יש למנות את פרק הזמן להגשת הערעור הוא יום המשלוח של החלטת המשיב אל המבקש או למצער מועד קבלת החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה במשרדיו של המשיב או מועד משלוח החלטת הוועדה. כך או כך, טען המשיב כי ממילא עמד במועד הקבוע בתקנות להגשת ערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה, בהפנותו לתקנה 2(ב) לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי דין בערעור), התשמ"ז-1987 (להלן: התקנות) המורה כי "הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו הגיע אל המערער העתק ההחלטה…". לשיטת המשיב הוא עמד במועד הקבוע בתקנות להגשת הערעור – בין אם זה נמנה מיום קבלת ההחלטה על-ידי המבקש ובין אם זה נמנה מיום קבלת התיק וההחלטה במשרדי המשיב (בשים לב לכך שבתקופה שחלה בין יום 25.3.2013 ליום 1.4.2013 חלה פגרת חג, אשר אינה נספרת במניין הימים).
 
6.        בית המשפט קמא, דחה את הבקשה לדחיית הערעור על הסף. בכל הנוגע לפרק הזמן שבו יש להגיש את הערעור, קיבל בית המשפט קמא את טענותיו של המשיב, וקבע כי משעה שהמועדים להגשת ערעור כאמור נקצבו בחוק ובתקנות, הרי שאין לקבל את טענת המבקש לפיה המועד הקובע הוא זה המצוין בהוראות אגף השיקום. בית המשפט קמא הוסיף בעניין זה כי "ככל שקיימת הוראה של אגף שיקום נכים (אם קיימת) שאינה תואמת את המועדים הקצובים בחוק או בתקנות – היא מתבטלת בפניהם. קצין התגמולים יתקן בנוהל הפנימי את הטעון תיקון, אם אכן קיימת סתירה כזו".
 
7.        לעניין המועד שממנו נמנית תקופת הזמן להגשת הערעור התייחס בית המשפט קמא ללשון התקנה ("מהיום שבו הגיע אל המערער העתק ההחלטה") וקבע כי באין רישום מדויק לגבי המועד שבו נתקבלו התיק הרפואי והחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה אצל נציג המשיב, אזי יש לראות במועד שליחת התיק אל המשיב כ"מועד קבלת העתק ההחלטה". עוד דחה בית המשפט קמא את טענת המבקש לפיה המועד הקובע הוא יום חתימתו של יו"ר הוועדות הרפואיות על פרוטוקול הוועדה, הן בשל לשונה הברורה של תקנה 2 והן בשל הקביעה המשפטית לפיה קיימת הבחנה ברורה בין הוועדות הרפואיות לבין קצין התגמולים (תוך הפנייה לבג"ץ 1291/04 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון (7.3.2006)). משכך, נקבע כי לא ניתן לומר שהמועד בו אושר הפרוטוקול הוא המועד בו נודע למשיב אודות ההחלטה, ובפרט כאשר אין מחלוקת כי התיק נשלח למשיב רק ביום 14.3.2013.
 
8.        בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה מעלה המבקש שתי טענות עיקריות – טענה אחת נסבה על משך הזמן בו שרשאי המשיב להגיש ערעור (בכל הנוגע להבדל בין הוראות אגף השיקום לתקנות) וטענה אחרת באשר למועד שממנו יש להתחיל למנות את תקופת הזמן האמורה.
 
9.        ראשית, נטען כי משבחר המשיב להגביל את עצמו להגשת ערעור, באמצעות הנחיות פנימיות, הרי שזהו הדין המחייב אותו ואין הוא רשאי לחרוג מהאמור בו. לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא שעה שקבע כי ההנחיות הפנימיות אינן מחייבות את המשיב, מאחר שלמעשה ההנחיות אינן סותרות את הקבוע בתקנות אלא רק מקצרות את פרק הזמן להגשת ערעור. עוד נטען בעניין זה כי בית המשפט קמא חרג מסמכותו בכך שהורה כי "קצין התגמולים יתקן בנוהל פנימי את הטעון תיקון, אם אכן קיימת סתירה כזו".
 
10.      באשר למועד אשר ממנו יש להתחיל למנות את תקופת הזמן להגשת הערעור, סבור המבקש כי שגה בית המשפט קמא משלא הורה כי המועד הקובע יהיה 8.3.2013, דהיינו יום חתימת ההחלטה. לטענת המבקש, משרדי המשיב אימצו לעצמם נוהג ביורוקרטי לפיו החלטותיה של הוועדה הרפואית העליונה נשלחת לנבדק על ידי נציג המשיב המכהן במחוז בו כונסה הוועדה העליונה או באמצעות המשיב היושב בתל אביב, ללא קריטריונים מוגדרים. בנוסף, נטען כי לא אחת, חולף זמן רב ממועד החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה ועד למשלוח שלה על ידי המשיב אל הפונה. המבקש סבור כי אין לקבל את הטענה כי מניין הימים להגשת ערעור יחול מרגע קבלת ההחלטה במשרדי המשיב בתל אביב. המבקש סבור כי המועד הקובע צריך להיות מועד חתימת ההחלטה, ואם המשיב טוען כי ההחלטה נתקבלה אצלו במועד מאוחר יותר הרי שנטל ההוכחה לכך צריך להיות מוטל עליו. המשיב מדגיש, כי בכל מקרה המועד הקובע צריך להיות המועד בו התקבלה החלטתה החתומה של הוועדה הרפואית העליונה בידי המשיב, ולא המועד בו בחר המשיב לשלוח את ההחלטה לנוגע בדבר.
 
11.      לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית המשפט קמא וטיעוני המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עניינה של הבקשה דנן הינו בהשגה על החלטתו של בית המשפט קמא שלא לדחות ערעור על הסף. משכך, בפתח הדברים יש לציין כי לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטה המאפשרת את המשך בירור הסוגיה (ראו למשל: רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' גיטי אהובים (18.5.2006); רע"א 511/06 פורת נ' אולמן (6.8.2006). ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208-207 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). מכל מקום, בנסיבות העניין, אינני סבורה כי יש ממש בטענות המבקש אף לגופן.
 
12.      בכל הנוגע למועד הקובע לעניין תחילת התקופה להגשת הערעור, הרי שעמדתו של המשיב מבוססת על לשונן הברורה של התקנות, כפי שציין אף בית המשפט קמא. תקנה 2(ב) קובעת במפורש כי: "הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו הגיע אל המערער העתק ההחלטה…". משכך, אין לקבל את הטענה שיש לראות את המועד הקובע כמועד שבו נחתמה ההחלטה. טענה זו מנוגדת ללשונה המפורשת של התקנה.
 
13.      אף בכל הנוגע למשך הזמן העומד לרשות המערער להגשת ערעור הדין אינו עם המבקש. אכן, ככלל, על הרשות לנהוג בהתאם להנחיותיה הפנימיות ככל שלא מתקיים טעם מיוחד לסטייה מהן (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א' 249-248 (2010) (להלן: ברק-ארז)). אולם החלטה הסוטה מהן איננה בהכרח פסולה. לסטייה כזו יש לתת טעם, ויש מקרים שהיא עלולה להוביל לפסלות ההחלטה, אך לבטח לא באופן "אוטומאטי" (ראו למשל: בג"ץ 143/64 אדטו נ' עמידר, פ"ד יח(3) 51 (1964); בג"ץ 7053/98 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193 (1999)). זאת ועוד, דומה שאין מקום להחמרה עם הרשות דווקא באותם מצבים שבהם היא נוטלת על עצמה בהנחיותיה הפנימיות חומרות נוספות באשר למועדים שבהם תפעל, מעבר לחובות שנקבעו בחקיקה. לא למותר להזכיר כי זכות הערעור היא זכות מהותית וכבדת משקל (ראו למשל: ע"א 22/56 כהן נ' קצין התגמולים, פ"ד י 1375, 1379 (1956); בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, 329 (2000); רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פסקה 5 (4.6.2012). ראו גם: בן-נון וחבקין, בעמ' 35-30), ולכן אין להלום את שלילתה על בסיס הנחיות פנימיות. לשם השוואה, ניתן לראות כי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 קובע כי תשובת רשות לפניה אליה תינתן תוך 45 ימים, אך תקנון שירות המדינה (להלן: התקשי"ר) מורה כי עובדי מדינה חייבים לתת תשובה לפונה תוך פרק זמן שלא יעלה על ארבעה-עשר ימים (לפי פסקה 61.322 לתקשי"ר. ראו גם: ברק-ארז, בעמ' 419). המועד הקצר יותר שנקבע בהנחיות צריך להיות הסטנדרט (כל עוד לא שונה). עם זאת, אין לומר שחריגה ממנו יורדת לשורש כוחה של הרשות לפעול. אין צריך לומר שאגף השיקום ייטיב לעשות אם יבחן את הפרקטיקה בכל הנוגע להגשת זכות ערעור, והאם אמנם ההסדר הקבוע בעניין זה בהנחיות משקף את המצב הרצוי מבחינתו.
 
14.      סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, ‏ו' בתשרי התשע"ד (‏10.9.2013).