רע"א 4817/13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד עודד שלמה בר-און

בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  4817/13
 
 
לפני:  כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המבקשת:מגדל חברה לביטוח בע"מ
 
                                          
 נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב:עודד שלמה בר-און
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 17569-08-10 שניתנה ביום 9.6.2013 על-ידי כב' השופט כרמי מוסק
 

בשם המבקשת:                      עו"ד אריה כרמלי; עו"ד אלעד לירז

החלטה
 

           בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 9.6.2013 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) בת"א 17569-08-10, בגדרה נקבע כי האירוע שבו נפגע המשיב הוא "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

רקע והליכים קודמים

1.        ביום 2.5.2009, נפגע המשיב בעת שהרכב בו נסע סטה מהכביש, נכנס לתעלה בשולי הדרך והתנגש בעץ. לאחר התאונה, יצא המשיב מהרכב וכשהגיעה שוטרת למקום ברח למטע זיתים סמוך. למחרת, נמצא המשיב במטע הזיתים כשהוא משותק ברגליו ופונה לבית החולים בנהרייה. כתוצאה מהתאונה, נותר המשיב מרותק לכיסא גלגלים ונזקק לעזרה סיעודית צמודה ולעזרים שונים.

2.        בגין אירוע זה, הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת, מבטחת הרכב, שעילתה בהוראות חוק הפיצויים. המבקשת כפרה בחבותה כלפי המשיב בטענה כי אין מדובר ב"תאונת דרכים", אלא בניסיון התאבדות, שהוא בגדר "מעשה שנעשה במתכוון" כאמור בסיפא לסעיף 1 לחוק הפיצויים. זאת תוך הסתמכות על גרסת המשיב שנמסרה בסמוך לאחר התאונה, נסיבות אירוע התאונה והרקע הרפואי של המשיב.

3.        הדיון בתביעה פוצל כך שבשלב הראשון נדונה שאלת החבות. בית המשפט המחוזי קבע שהמבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התאונה הייתה תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון". נקבע, כי אמירותיו של המשיב בבית החולים בסמוך לאחר התאונה לפיהן ניסה לשים קץ לחייו, אינן מהוות ראיה בעלת משקל משמעותי להוכחת החריג בדבר תאונה במתכוון. בית המשפט נימק קביעה זו בנסיבות בהן ניתנו אמירות אלה כשהמשיב היה שרוי במצב נפשי וגופני קשה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי בחינת נסיבות התאונה ותיאור מקום התאונה מלמדים על כוונה להתאבד או על מעשה מכוון. נקבע כי האפשרות שהמשיב ניסה להתאבד היא אפשרות סבירה, אולם היא רק אחד מן הגורמים האפשריים לקרות התאונה. נוכח מסקנה זו, קבע בית המשפט כי אין צורך לדון בשאלה האם המשיב היה שרוי במצב פסיכוטי בעת התאונה, ששלל ממנו את רצונו החופשי. משכך, נקבע כי האירוע בו נפגע המשיב הוא "תאונת דרכים" כמשמעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים ומשכך הוא זכאי לפיצוי, לאחר הוכחת נזקיו.

           כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפני.

הבקשה

4.        בבקשה נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משהסיק מסקנות רפואיות בלי שמינה מומחה רפואי מטעמו. לטענת המבקשת, היה על בית המשפט לקבוע כי היא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהמקרה הנדון נכנס בגדרי החריג של "תאונה במתכוון" על סמך הנתונים שעמדו בפניו, ובהם: דברי המשיב בבית החולים, הסתירות שנתגלו בעדותו, ניסיון אובדני בעבר, דברי משפחת המשיב כי התאונה הייתה במסגרת ניסיון אובדני, וכי הרכב סטה בעת נסיעה בכביש ישר. אשר לנטל ההוכחה נטען כי בשלב הראשון הנטל הוא על הנתבעת להוכיח כוונה אובייקטיבית לגרימת התאונה ורצון בתוצאותיה, ובשלב השני, הנטל הוא על התובע להוכיח שלא הייתה כוונה סובייקטיבית. לשיטת המבקשת, היא עמדה בנטל המוטל עליה ואילו המשיב לא הוכיח באמצעות מומחה רפואי את טענותיו בדבר מצבו הנפשי בסמוך לתאונה. עוד נטען, כי בית המשפט שגה משלא דן בטענת המבקשת כי המשיב לא הוכיח שהתאונה אירעה שעה שהיה במצב פסיכוטי ומשכך רצונו החופשי נשלל ממנו.

דיון והכרעה

5.        לאחר העיון בטענות המבקשת החלטתי שאין מקום ליתן למבקשת רשות לערער, זאת אף בלי שיהא צורך לבקש תשובה ומבלי להביע כל דעה לגופם של דברים, אך מכיוון שלהשקפתי טרם הגיעה השעה להשיג על ההחלטה הנדונה בפני ערכאת הערעור.

6.        במסגרת ההחלטה נשוא בקשה זו הוכרעה שאלת חבות המבקשת בגין התאונה שאירעה, ונותר עוד לדון בשיעור הנזק וסכום הפיצויים. ככלל, הכרעתה של הערכאה הדיונית בשאלת החבות אינה עילה למתן רשות ערעור. ככל שהמבקשת רוצה לערער על קביעות בשאלת האחריות עליה להמתין עד למתן פסק הדין הסופי שלאחריו ניתן יהיה להגיש ערעור בזכות על כלל הכרעותיה של הערכאה הדיונית, לרבות ההכרעה בשאלת החבות. הטעם לכך הוא שרק לאחר מתן פסק הדין הסופי ניתן לבחון את ההחלטה לרקע מכלול החומר והתוצאה האופרטיבית של ההליך (ראו: רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים (17.4.2007); רע"א 373/97 שקולניק נ' שפיגל, פסקה 3 (20.2.1997)). לפיכך, רשות ערעור במצב דברים כגון זה המתקיים כאן תינתן רק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים (ראו: רע"א 7040/00 משרד הבריאות נ' אדנה (15.10.2000); רע"א 3067/09 שפירא נ' ליבנה 16.8.2009)). ייתכן כי טענות המבקשת תתקבלנה במסגרת ערעור ככל שיוגש על פסק הדין הסופי (ואיני קובע שכך) באופן שהדיון בשלב השני עשוי להתברר כמיותר. אולם, זה המצב כל אימת שהערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך, והנזק שעשוי להיגרם מקיום הליכים מיותרים ניתן בדרך כלל לפיצוי באמצעות פסיקת הוצאות (ראו החלטתי המפורטת ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 8 (20.5.2012)).

7.        לצד זאת, יש להזכיר כי לעיתים מקום בו מוגשת תובענה על פי החוק הפיצויים ועולה השאלה האם האירוע הנדון הוא "תאונת דרכים", עשויה להיות הצדקה לברר את ההשגות עוד בשלב מוקדם. שכן, הקביעה המוקדמת בשאלת קיומה או אי קיומה של עילה לפי חוק הפיצויים עשויה לקבוע את אופיו של המסלול הדיוני כולו ועשוית להיות לכך השלכות של ממש על זכויות הצדדים (ראו: רע"א 6905/01  ביה"ח מרחב הנגב המרכז הרפואי סורוקה נ' גזית (14.10.2001)). כך הדבר, למשל, כאשר בכתב התביעה נטען, לחלופין, לחבות בגין אותו אירוע נזיקי מכוח פקודת הנזיקין. ואולם, אין לומר כי כל בקשת רשות ערעור על החלטה שעניינה סיווגו של אירוע נזיקי, האם "תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים" אם לאו, תתקבל, ועל בית המשפט לבחון אם נסיבות העניין ומהות השאלה המתעוררת מצדיקים את הדיון המוקדם (וראו החלטתי ברע"א 3559/13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' קרפ, פסקה 8 (12.9.2013), (להלן: עניין קרפ)).

8.        סבורני כי במקרה דנא לא עלה בידי המבקשת להראות שקיימת הצדקה לדון בהשגותיה על שאלת החבות עוד בטרם ניתן פסק הדין. עיקר טענות המבקשת מופנות כנגד מסקנותיו של בית המשפט המחוזי באשר למצבו הנפשי של המשיב ואינה נוגעת לשאלת גדריו המשפטיים של המונח "תאונת דרכים" שלפי חוק הפיצויים (ראו: רע"א 9875/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (5.2.2009)). כמובן שהשאלה בעניין סיווג האירוע היא בעלת משקל מכריע בהליך שבין בעלי הדין, אולם, אין בכך כשלעצמו להצדיק את קבלת הבקשה. יודגש כי תביעת המשיב בענייננו היא בכל מקרה תביעה לפי חוק הפיצויים כנגד מבטחת הרכב בה נהג, ולפי חוק זה בלבד. כלומר, מתווה המסלול הדיוני אינו שנוי במחלוקת ולא אמור להיחתך על יסוד ההחלטה שהתקבלה, וזהות בעלי הדין אינה תלויה בשאלה האם האירוע במוקד הבקשה הוא "תאונת דרכים" אם לאו (והשוו לעניין קרפ הנזכר לעיל). במובן זה, הבקשה שלפני אינה שונה מבקשות רשות ערעור בהן מבקשים להשיג על החלטה שעניינה קביעת החבות בנזיקין בטרם נפסקו הפיצויים, ומשכך אין הצדקה לסטות מהעיקרון לפיו זמנן של השגות אלו הוא בתום הדיון בתובענה כולה.

9.        ולסיום "הערת אזהרה": בפסקאות 10 ו-11 בפסק הדין ברע"א 4878/12 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית בקופ"ח כללית נ' פלוני (10.10.2012) הבעתי את דעתי "בגנות" פיצול הדיון בערכאה הדיונית. כמובן שיהיו מקרים שהפיצול מועיל ומבורך, כמפורט שם, אך בכל מצב על בית המשפט לשאול עצמו שוב ושוב האם המקרה שלפניו נמנה עליהם. במקרה דנא, יתכן שהפיצול יצר מצב בעייתי. בין היתר  טוענת המבקשת כי לא ניתן היה להחליט בשאלה האם מדובר ב"מעשה מכוון" אם לאו ללא חוות דעת רפואית, שיכולה להינתן, בסוג זה של תביעות, אך על ידי מומחה מטעם בית המשפט. ואכן, לעיתים המומחה הרפואי מסייע לבית המשפט להכריע גם בשאלות שעניינן היקף החבות (למשל – האם בהתחשב במאפייני התאונה היתה יכולה חבלה מסוימת להיגרם בעטיה) ואף בשאלות אחרות שיכולה להיות להן השלכה על קביעת אופי האירוע, האם הוא "תאונת דרכים" אם לאו. והנה, יתכן שאם במקרה דנא הדיון לא היה מפוצל והיה מתמנה מומחה רפואי להעריך את נכותו של המשיב היה ניתן להיעזר בו גם לצורך הכרעה בסוגית החבות. יתכן שעדיין לא מאוחר לעשות כן, שהרי, בסופו של דבר, ההחלטה שניתנה אינה אלא "החלטה אחרת" שאינה סופית.

8.        סוף דבר, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏י"ג בחשון התשע"ד (‏17.10.2013).

 

  ש ו פ ט