בשם המבקשים:                     בעצמם
 

 

 
לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ב' בר-זיו, ע' זרנקין וי' קראי גירון) מיום 29.5.2013 בתיק ע"א 25926-03-12 אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות מיום 2.1.2012. בפסק דין זה התקבלה תביעת המשיב למתן צו מניעה, צו עשה, סילוק יד ופיצוי כספי.
 
1.         המשיב הוא הבעלים של חלקת קרקע במושב עין אילה, המיועדת לחקלאות (להלן: המקרקעין). המבקשים מחזיקים במקרקעין במעמד של "ברי רשות" מכוח "הסכם משבצת" – הסכם שכירות שנערך בין המושב לבין המשיב – אשר סוגיית הפרתו עומדת במוקד הבקשה שלפניי (להלן: הסכם המשבצת). על המקרקעין בנו המבקשים כפר נופש לצורכי תיירות, הכולל חדרי אירוח, בריכת שחייה, מסעדה ועוד (להלן: כפר הנופש). ביום 2.1.2012 התקבלה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשים לבית משפט השלום בגין הקמת כפר הנופש האמור בשימוש חורג, ללא היתר כדין ותוך הפרת הסכם המשבצת. יצוין כי באותו פסק דין דחה בית המשפט קמא את תביעת המשיב נגד המושב עצמו, בקובעו כי על אף שהוא צד להסכם המשבצת, אין לו כל אחריות על ההפרות שנעשו בניגוד לרצונו ולשליטתו, בפרט שאין הוא נהנה מהן והוא נעדר כלים "חוקיים-ביצועיים" למנוע אותן.
 
2.         לעניין המבקשים קבע בית המשפט כי לא הוכח שניתן להם אי פעם היתר לבנייה ולשימוש שעשו בפועל במקרקעין. בהחלטתו התבסס בית המשפט על חומר ראיות שהוגש לפניו ושנמצא מהימן. בין היתר נסמך על העובדה שהמבקש 1 הורשע בעבירות של בנייה בלתי חוקית לגבי אותם המקרקעין, ובגזר הדין הורה בית המשפט על הריסת המבנים מושא בקשה זו. על כן, ניתן צו המורה על פירוק וסילוק כפר הנופש שהוקם במקרקעין על חשבון המבקשים, וכן צו האוסר על המבקשים לבצע כל פעולה שקשורה במקרקעין העומדת בסתירה להסכם המשבצת. כמו כן פסק בית המשפט קמא כי על המבקשים לפצות את המשיב בסכום המורכב הן מתשלום עבור המקרקעין עצמם (ששוויים 332,000 ₪) והן מתשלום עבור השימוש שעשו בהם המבקשים במשך שבע שנים, ללא כל תשלום (134,792 ₪, שהינם 5% משווי המקרקעין). לצורך קביעת גובה הפיצוי הסתמך בית המשפט על חוות דעת מומחה מטעמו, אותה החליט לאמץ. בפסק דינו דחה בית המשפט קמא את טענות המבקשים באופן ענייני ומנומק. כך נדחתה טענתם כי לא הכירו את תוכנו של הסכם המשבצת אשר מכוחו קיבלו את החזקתם במקרקעין מלכתחילה; נדחתה טענתם כי פעלו בעקבות מצג שווא שהוצג להם של היתר לשימוש חורג; נדחתה טענתם כי הצדקה לבנייה טמונה בעובדה שפעלו בהתאם ל"רוחות שנשבו" למתן היתר גורף להסבת קרקע חקלאית לצרכים תיירותיים, שכן היתרים בפועל לא ניתנו; נדחה ניסיונם להיתלות ב"התנהלות נרפית" של המשיב אשר לא פעל לאורך השנים לשם עמידה על זכויותיו, ונקבע כי בכך אין כדי להצדיק התנהלות בלתי חוקית של המבקשים.
 
3.         על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך שהוא מאמץ את ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא במלואן, על בסיס הנימוקים שקבע בפסק דינו, וזאת מכוח סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נקבע כי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע, ועל כן אין כל הצדקה להתערבות בפסק דינו. עוד נקבע כי אין לראות בשתיקת המשיב כהסכמה לפעולות המבקשים, וכן כי לנסיבות האישיות של המבקשים – גילם והקשיים הכלכליים להם נקלעו נוכח מצבם הקשה של משקים חקלאיים בישראל – אין ולא כלום עם מתן הכשר או צידוק לבנייה ושימוש בניגוד לדין.
 
4.         מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה בעיקר חוזרים המבקשים על טענות שנידונו בבית המשפט קמא. המבקשים טוענים כי כל חטאם הוא בניסיונם להתפרנס, לאחר שמקור פרנסתם הקודם, בו הסתפקו במשך עשרות שנים – חקלאות – חדל מלהספיק להם למחייתם. יש לתת משקל לעובדה שמצבם הכלכלי הקשה של המבקשים הוא שהביאם להקמת כפר הנופש. בנוסף, מלינים המבקשים על התנהלותו של המשיב, ככל הנראה לנוכח עמידתו על סירובו להכשיר את בניית כפר הנופש מבחינה חוקית. כן נטען כי המבקשים השקיעו רבות בהקמת כפר הנופש מבלי שהמשיב, או כל גורם אחר, ביקש מהם להפסיק את ההקמה. מדברים אלו של המבקשים ומטענות נוספות שהם מעלים, עולה כי הם כלל לא ידעו שהם פועלים בניגוד להסכם המשבצת. כך, למשל, טוענים כי "ברור שגם סטודנט בשנה ראשונה למשפטים, לא היה חותם היום על הסכם כזה". כמו כן, המבקשים סבורים כי לא היה מקום לפטור את המושב מאחריות, מאחר שלפי הסכם המשבצת המושב אחראי לפעולות חבריו. לבסוף, טוענים המבקשים כי דמי השימוש שקבע בית המשפט קמא, בהסתמכות על מומחה מטעמו, הם גבוהים יתר על המידה ואינם הולמים שימוש בקרקע חקלאית.
 
5.         עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. מדובר בבקשת רשות לערער לערכאה שלישית. כידוע, הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, ציבורית או אחרת, שההכרעה בה חורגת מעניינם של הצדדים להליך הספציפי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)) (להלן: הלכת חניון חיפה). הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית אשר חורגת מעניינם של הצדדים. טענות המבקשים כולן תחומות לעניינם הספציפי במקרה הנדון – טענות הנוגעות להסכם הקונקרטי מושא הבקשה, לנסיבותיהם האישיות של המבקשים, להתנהלות המשיב בעניינם ולאופן בו הוערך הפיצוי שעליהם לשלם. לא זו אף זו, הטענות שמעלים המבקשים, לפחות ברובן, דומה כי נטענו כבר בפני הערכאות דלמטה, ונדחו לגופן על בסיס תשתית עובדתית שהונחה בפני בית המשפט קמא, כפי שפורט לעיל. המבקשים לא העלו כל טענה שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. גם טענות שהעלו המבקשים בלשון כללית יותר, נטענו בעלמא ולא ברורה תרומתן להליך שבענייננו.
 
בשולי הדברים אציין כי קיים קושי רב בטענת המבקשים, לפיה "כל חטאם" הוא שניסו להתפרנס, בעוד שנגד המבקש 1 עומדות מספר הרשעות פליליות וגזרי דין הנוגעים לבנייה לא חוקית במקרקעין מושא הבקשה. 
 
             הבקשה, איפוא, נדחית. משהחלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור, התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי. מאחר שלא התבקשה תגובה לבקשה, אין צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, ‏ט"ו באב התשע"ג (‏22.7.2013).