המשנָה לנשיא מ' נאור:
 
           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב-ה"פ 554-01 מיום 12.5.2011 שניתנה על ידי סגנית הנשיאה, השופטת ש' גדות, ובה נדחתה בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשת עוד בשנת 2006. על פי החלטתי, הבקשה נדונה בהרכב ביום 22.10.2012. דנו בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי רשות שניתנה, ואציע לחבריי לקבל את הערעור במובן שיפורט.
 
 
 
העובדות הצריכות לעניין
 
1.        תחילת הפרשה בתובענה שהגיש המשיב בשנת 2001 נגד המבקשת ואמה (היא המשיבה הפורמאלית בבקשה שלפניי). פרטי הפרשה תוארו בפסק דין קודם של בית משפט זה (ראו: ע"א 7156/06) ועל כן אוכל לקצר. בתמצית ייאמר כי בין המשיב לאמה של המבקשת התקיימה מערכת יחסים, במסגרתה הרעיף המשיב על אמה של המבקשת מתנות שונות בשווי ניכר. בין המתנות נכללה חנות בדמי מפתח ברחוב שינקין בתל אביב, אשר נרשמה על שמה של האם ועל שמה של המבקשת. לימים הסתיימה מערכת היחסים בין המשיב והאם, והמשיב ביקש לקבל לידיו את הנכסים שהעביר לאמה של המבקשת, ובהן החנות. ביום 3.8.2006 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המחייב את המבקשת ואמה, בין היתר, לשלם למשיב (ביחד ולחוד) סכום של 64,000$ על פי השער היציג במועד התשלום בפועל. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. בית המשפט דחה ביום 19.7.2009 את הערעור שהגישו המבקשת ואמה, וקיבל בחלקו את הערעור שהגיש המשיב, תוך חיוב המבקשת ואמה בהוצאות (ראו: ע"א 7156/06 הנזכר). בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי החנות תעבור לידיו של המשיב, וכי המבקשת ואמה חייבות למשיב יחד ולחוד דמי שכירות עבור השימוש בחנות. הדיון בגובה דמי השכירות הוחזר לבית המשפט המחוזי.  
 
           כפי שמציינת המבקשת – על פני פסקי הדין נראה כאילו אמה של המבקשת והמבקשת יוצגו יחד בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה. המבקשת טוענת כי לא כך היה, למעשה, וכי אמה לא גילתה את אוזנה בעניין ההליכים שהתקיימו נגדה. היא עצמה הייתה בחו"ל בין השנים 2004-2001.
 
2.        ביום 5.1.2010 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה לביטול פסק הדין אשר ניתן נגדה, ובמסגרתה עתרה גם לקבלת צו מניעה זמני. ביום 13.1.2010 קבע בית המשפט המחוזי (השופט י' גייפמן) כי הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגד המבקשת בעקבות פסקי הדין (של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט זה) יעוכבו. בהמשך, ביום 25.11.2010 הוסכם בין הצדדים, בהמלצת בית המשפט, כי התובענה החדשה לביטול פסק הדין תימחק והמבקשת תגיש בקשה לביטול פסק הדין במסגרת התיק המקורי שבמסגרתו ניתן פסק הדין שהמבקשת עותרת לביטולו (ראו: ה"פ 554/01). עוד הוסכם, כי צו המניעה הזמני יישאר על כנו עד למתן החלטה בבקשה לביטול פסק הדין.
 
3.        לאחר שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין במסגרת התיק המקורי, ביקש בית המשפט (השופטת ש' גדות, שדנה בתיק אף בגלגולו הראשון והמשיכה לדון בו אחרי שהוחזר להמשך דיון על ידי בית משפט זה) את התייחסות הצדדים לסוגיית סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בבקשה. שני הצדדים סברו כי הסמכות נתונה לבית המשפט שנתן את פסק הדין ובמסגרת בקשה לביטול פסק הדין באותו תיק.
 
4.        המבקשת טענה כי ביטולו של פסק הדין נדרש לנוכח העובדה שהיא, לטענתה, לא ידעה על ההליכים המשפטיים הננקטים נגדה. לטענתה היא מעולם לא נתנה לעורך הדין שייצג את האם ייפוי כוח, וכתבי בית הדין לא הומצאו לה עצמה. המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה ואף העלה טענות לפיהן יש להורות על סילוק הבקשה על הסף בשל האיחור בהגשתה, ובשל חוסר תום לב של המבקשת. המשיב טען כי אין זה מתקבל על הדעת, בכל נסיבות העניין, כי האם אכן הסתירה מבתה את דבר קיומו של ההליך, ואת העובדה שהבת צורפה כצד לו ועשויה על כן להיות מחויבת אף היא בתשלום כספים. מכל מקום, כך טען, גם אם נקבל את העובדות עליהן הצהירה המבקשת – בקשת הביטול הוגשה באיחור.
 
החלטת בית המשפט המחוזי
 
5.        בית המשפט קבע כי לפני הדיון בטענות המבקשת לגופן יש לדון בשאלת סמכותו של בית המשפט לדון בבקשה, ובשאלה אם יש לדחות את הבקשה על הסף משום שהוגשה באיחור. בהתייחס לסמכות בית המשפט לדון בתובענה, נקבע כי לאור המלצת השופט גייפמן (שפורטה לעיל) ולאור הסכמת הצדדים, אין מקום לקבוע אחרת. בעניין מועד הגשת הבקשה, קבע בית המשפט, כי יש לקבל את טענת המשיב ולהורות על דחייתה של הבקשה על הסף בשל האיחור בהגשתה. לנימוקים שהובילו את בית המשפט למסקנתו זו אעבור עתה.
 
6.        בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענת המבקשת לפיה מאחר שלא בוצעה לה המצאה של מסמכי בית דין או מסמכים אחרים יש לבטל את פסק הדין שניתן נגדה. נקבע, כי יש להעדיף את מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה, וכי מועד הידיעה הוא המועד הקובע ואין מקום לבחון רק את מועד ההמצאה לצורך בחינת המועדים להגשת הבקשה לביטול פסק דין. בית המשפט בחן את העובדות על פי מה שעלה מגרסת המבקשת. מדבריה של המבקשת עולה כי היא למדה על ההליכים שננקטו נגדה בחודש נובמבר 2009 בעקבות עיקול שהוטל על משכורתה. לאחר בירור שערכה נודע לה כי העיקול הוטל במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח על ידי המשיב לאכיפת תשלום ההוצאות שנפסקו לטובתו בפסק הדין של בית משפט זה. ביום 11.11.2009 הגישה המבקשת בקשה לזמנה לחקירת יכולת ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. לבקשה להוצאה לפועל צורף תצהיר החתום על ידי המבקשת, מיום 10.11.2009. בבקשה התייחסה המבקשת לפסק הדין שניתן נגדה בבית המשפט המחוזי ולפסק הדין בערעור. באלה, קבע בית המשפט, יש כדי להוכיח כי המבקשת ידעה עוד ביום 10.11.2009 על פסקי הדין שניתנו נגדה ומכאן שהתובענה לביטול פסק הדין, שהוגשה ביום 5.1.2010, הוגשה באיחור ולכן יש לדחותה.
 
7.        עוד ציין בית המשפט, כי ביום 21.9.2009 הגישו המבקשת ואמה בקשה ללשכת ההוצאה לפועל למחיקת תיק ההוצאה לפועל. לעניין זה נקבע, כי אין להסיק בוודאות מהגשת בקשה זו כי המבקשת עצמה הייתה שותפה לה. עם זאת, נקבע כי מאחר שמדובר בהליכים שננקטו במועדים סמוכים למועד הנטען על ידי המבקשת כמועד שבו נודע לה לראשונה על הליכי ההוצאה לפועל, יש מקום להצביע גם על בקשה זו כחלק מהתמונה המלאה.
 
8.        בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה לפיה גם אם הבקשה הוגשה באיחור, מדובר באיחור קל ולאור טענותיה של המבקשת יש לאפשר לה להגיש את הבקשה וליתן לה את יומה בבית המשפט. נקבע, כי בנסיבות המקרה ולאור העובדה שהתיק התנהל במשך שנים ארוכות, יש להעדיף עמידה במועדים להגשת הבקשה על פני רצון המבקשת להשמיע טענותיה לגופו של עניין. על דברים אלה הוסיף בית המשפט וציין, כי המבקשת לא הגישה בקשה להארכת מועד ולא נימקה את האיחור בהגשת הבקשה.
 
9.        על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפנינו.
 
הטענות בבקשה
 
10.      המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הדין לאחר דיון מקדמי בלבד ו"ללא קיום דיון ענייני" ובחינת הראיות. המבקשת מפרטת את טענותיה, המעידות על העדר הידיעה שלה בדבר ההליך שהתנהל נגדה, וטוענת כי בית המשפט המחוזי לא בחן כלל את טענותיה.
 
11.      לטענת המבקשת, הדיון המקדמי שהתנהל בבית המשפט המחוזי נועד לברר את השאלה אם יש להגיש את התובענה בדרך של המרצת פתיחה או כבקשה במסגרת התובענה שבה ניתן פסק הדין. על פי הנטען, במסגרת הדיונית המצומצמת שהתנהלה לתכלית האמורה, לא ניתנה למבקשת כל הזדמנות להגן על טענותיה כי פסק הדין ניתן תוך פגיעה בעקרונות הצדק ואף לא ניתן לה להבהיר כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד.
 
12.      בהתייחס למועד בו נודע לה על פסק הדין, טוענת המבקשת כי רק בחודש נובמבר 2009 היא נחשפה לראשונה למידע על אודות הליכים משפטיים נגדה, ואף זאת רק לקיומם של הליכי הוצאה לפועל לאכיפת התשלום בהוצאות הקשורות לפסק הדין בערעור. על פי הנטען, רק באמצע חודש דצמבר 2009, לאחר שמכוניתה נתפסה והוצאה מחזקתה, היא קיימה שיחה נוקבת עם אמה, ורק אז נחשפה בפניה העובדה כי ננקטו נגדה הליכי תביעה וניתן נגדה פסק דין. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה ביום 10.11.2009 ידעה המבקשת על פסק הדין נגדה. לטענתה, היא לא ידעה כי הליכי ההוצאה לפועל הם בשל פסק הדין שניתן נגדה בבית המשפט המחוזי מאחר והם ננקטו אך ורק בגין ההוצאות שנפסקו למשיב בערעור. עוד צוין, כי באותה העת הייתה המבקשת מרותקת למיטתה לאחר ניתוח באופן שלא אפשר לה לברר את מהות הליכי ההוצאה לפועל. לפיכך, נטען כי התביעה לביטול פסק הדין הוגשה במועד.
 
13.      בנוסף, המבקשת טוענת כי היא מעולם לא זומנה לדיון בתיק בו ניתן פסק הדין והדבר אף לא נטען על ידי המשיב. על פי הנטען "הפסיקה אינה חד משמעית באשר לשאלה אם 'ידיעה' שוות ערך להזמנה לדין ואם ממנה מתחיל מניין המועדים"; וכי ידיעה אינה מהווה תחליף להזמנה.
 
14.      מעבר לכך, המבקשת טוענת כי יש להעדיף את החתירה לגילוי האמת על פני יישום דווקני של כללי הפרוצדורה. בהקשר זה נטען כי גם אם בית המשפט סבר כי הבקשה הוגשה באיחור היה עליו להורות על הארכת מועד להגשת הבקשה. לבסוף, נטען כי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) לא חלה על בקשה לביטול פסק דין מחובת הצדק, ולפיכך לא הייתה מוטלת על המבקשת החובה להגיש את בקשתה במסגרת המועדים הקבועים בתקנה.
 
תגובת המשיב
 
15.      המשיב טוען בפתח הדברים כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה. על פי הנטען, עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מגלה כי הצדדים טענו באריכות ולגופו של עניין. כן נטען, כי המבקשת לא טענה בפני בית המשפט המחוזי כי היא אינה מוכנה לדיון ולפיכך אין לאפשר לה להעלות טענה זו במסגרת הבקשה הנוכחית.
 
16.      על פי הנטען, המצג שהוצג על ידי המבקשת לפיו נעשה "מחטף" ונמנע ממנה יומה בבית המשפט, או שההחלטה ניתנה "כלאחר יד", מתבסס על אי-גילוי מלוא שלבי הדיון בפני הערכאה הדיונית. בעניין זה נטען, בין היתר, כי עוד בהחלטה מיום 7.3.2011 הורה בית המשפט המחוזי על קיום דיון מלא בבקשה לביטול פסק הדין ולכן לא היה מקום להציג במסגרת הבקשה שלפנינו רק חלק מן ההחלטות של בית המשפט המחוזי המתייחסות לשאלת הדרך הפרוצדוראלית שיש לנקוט בהליך. המשיב אף מציין כי טענתו לפיה יש לסלק את הבקשה על הסף מאחר והוגשה באיחור נטענה על ידו כבר בתשובתו לבקשת הביטול ואף בבקשה נוספת לזימון עדים שהוגשה על ידו. לפיכך, נטען כי המבקשת ידעה, ולמצער, היה עליה לדעת, כי ביום הדיון יישמעו כלל טענות הצדדים (למעט חקירתם של עדים, ככל שיהיה צורך בכך). עוד נטען, כי כבר בפתח הדיון, בית המשפט המחוזי הבהיר בצורה ברורה את מתכונת הדיון המתוכנן ובכלל זה הבהיר כי ידון בשאלה אם יש לדחות את הבקשה על הסף בשל האיחור בהגשתה. לפיכך, נטען כי המבקשת המתינה למתן החלטת בית המשפט המחוזי ורק לאחר שהיא ניתנה ולא נשאה חן בעיניה, היא נזכרה לטעון כי לא הייתה מוכנה לדיון. מעבר לכך, נטען כי בית המשפט חופשי לקבוע את סדר הטענות לפניו ואף היה מוסמך לקבל את ההחלטה מבלי לקיים דיון כלשהו ורק על סמך כתבי הטענות וזאת על פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי. כן נטען, כי גם אם נניח כי המבקשת אכן הופתעה במהלך הדיון, הרי שאין היא מעלה כל נימוק המסביר במה היא נפגעה ובמה היה טיעונה חסר.
 
17.      המשיב מוסיף וטוען כי המבקשת העלתה טענותיה תוך "ערפול מכוון" של המועדים שבהם נודע לה על פסק הדין. בעניין זה נטען, בין היתר, כי המבקשת ציינה כי נודע לה על ההליך "באמצע חודש 12/09" והיא נמנעה מלפרט את המועד המדויק בו נודע לה על פסק הדין ומהו המועד בו התקבל אצלה פסק הדין באופן רשמי. התחמקות זו, כך נטען, צריכה לרבוץ לפתחה של המבקשת בלבד. המשיב מפרט בתגובתו אינדיקציות שונות המעידות על ידיעתה של המבקשת אודות פסק הדין עוד לפני המועד אותו היא מציינת. לפירוט אותן אינדיקציות אתייחס ביתר פירוט במסגרת הדיון וההכרעה.
 
18.      לבסוף, נטען כי למרות שהמבקשת טוענת בבקשה כי אין לתת לפרוצדורה לפגוע בשיקולי הצדק, אין היא מעלה ולו נימוק אחד המצדיק או מסביר את הגשת הבקשה באיחור.
 
תשובת המבקשת לתגובת המשיב
 
19.      בהחלטתי מיום 3.10.2011 התרתי למבקשת להגיב לתשובתו של המשיב. בתשובתה, חוזרת המבקשת על מרבית טענותיה. היא טוענת כי עמדתו של בית המשפט המחוזי תמכה בגישה בלתי פורמאלית כאשר העדיף את מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה הקבוע בתקנות. אולם, בכל הנוגע למועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין, נצמד בית המשפט המחוזי בדווקנות למועד הקבוע בתקנות.
 
20.      המבקשת חוזרת וטוענת כי לא זכתה ליומה בבית המשפט וכי החלטת בית המשפט התקבלה מבלי שהתקיים דיון מעמיק וענייני בשאלת מועד ידיעתה אודות פסק הדין שניתן נגדה. כן נטען, כי לא הובאו ראיות בשאלת ידיעתה ובית המשפט המחוזי הסתפק בעצם קיומה של בקשה לחקירת יכולת בגין הוצאות הליך הערעור, וזאת מבלי להתייחס לדברים מפורשים שפורטו בה, השוללים את טענת המשיב בדבר ידיעתה של המבקשת.
 
           המבקשת טוענת כי אין ללמוד מן הבקשה לחקירת יכולת שהוגשה על ידה ללשכת ההוצאה לפועל כי היא ידעה על ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. על פי הנטען, באותה בקשה ובתצהיר שצורף לה ציינה המבקשת במפורש כי אין לה כל סכסוך עם המשיב; היא מתייחסת לתביעה מושא הבקשה כתביעה שהוגשה על ידי המשיב כנגד אמה של המבקשת בלבד. כן נטען, כי מהתצהיר עולה כי המבקשת משוכנעת כי מדובר בחבות שהיא לא צד לה.
 
21.      הבקשה הועברה לדיון בפני הרכב, וביום 22.10.2012 קיימנו בה דיון. לדיון התייצב, נוסף לצדדים עצמם (שהיו מיוצגים), עו"ד נפתלי גור אריה, אשר טען כי היה לו קשר אישי עם אמה של המבקשת. לאחר הדיון אף ביקש עו"ד גור אריה להגיש בכתב מסמך "בשם האם ובתה", אשר לכאורה יש בו טענות עובדתיות שונות הנוגעות להתנהלות ההליכים, ובהמשך מסר כי פנה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כדי לבדוק אם הוא רשאי להגיש את המסמך האמור. לאחר הגשת בקשתו של עו"ד גור אריה, הודיעה המבקשת כי היא לא הסמיכה את עו"ד גור אריה להגיש כל מסמך מטעמה, ואין היא יודעת מה תוכנו. המשיב מצידו הודיע כי הוא מתנגד להגשת המסמך. בנסיבות אלו, ונוכח העובדה שעו"ד גור אריה לא היה צד להליכים בבית המשפט המחוזי ולא ברור את מי הוא מייצג אף עתה, לא ראינו מקום להתיר את צירוף המסמך המבוקש. לאחר שהודע לצדדים על מועד שימוע פסק הדין הגיעו אלינו אתמול בקשות נוספות מאת עו"ד גור אריה. לא ראינו מקום להזקק גם לבקשות אלו. לא היה מקום להכתיר את הבקשות בכותרת "סודי". מי שפונה לבית המשפט אינו יכול להניח שבית המשפט יעיין במסמך מבלי שהצדדים להליך יוכלו לעיין בו. בוודאי שלא היה מקום לצרף "ראיות" לבקשות אלו.
 
דיון והכרעה
 
22.      לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טענותיהם על פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל במובן שיפורט. הדיון בבית המשפט המחוזי ביום 11.5.2011, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, עסק בשאלת המסגרת הדיונית להגשת בקשת הביטול, ובשאלה אם הבקשה הוגשה בזמן. טענותיה של המבקשת בדבר התקיימות העילות לביטול פסק דין מחובת הצדק לא נשמעו, וזאת משום שנקבע שהיא איחרה את המועד להגשת בקשת הביטול. אכן, שאלה מרכזית בענייננו היא מהו המועד בו ידעה המבקשת על מתן פסק הדין בעניינה, ועל כן אעמוד בקצרה על האירועים הרלבנטיים לעניין זה.
 
23.      בחודש ספטמבר 2009 (היום המדויק אינו ברור מהחותמת שעל המסמך, אך מתגובת המשיב עולה כי המדובר הוא ביום 16.9.2009) הגיש בא כוח המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל "בקשה דחופה להורות על מחיקת תיק ההוצל"פ" (ראו: נספח ב' לנספח ג' בתגובת המשיב). בסעיף 7 לאותה בקשה נכתב: "המבקשת 2 [המבקשת – מ.נ.] הנה בתה של המבקשת 1, ושורבבה להליכים בין הצדדים רק מפני שהחנות שרכשה המבקשת נרשמה במחציתה על שמה של המבקשת 2. פרט לכך אין למבקשת 2 כל קשר להליכים בין הצדדים". מהאמור, ניתן לכאורה ללמוד כי במועד זה ידעה כבר המבקשת על ההליכים שננקטו נגדה על ידי המשיב. ואולם, גם אם ייאמר, כפי שהיה בית המשפט מוכן להניח, כי בקשה זו הוגשה על ידי מי שהיה בא כוח האם בלבד, הרי שהוכחה באשר למועד הידיעה של המבקשת עצמה, ניתן למצוא בתצהיר, החתום על ידה, שהוגש אף הוא במסגרת ההליכים שהתנהלו בלשכת ההוצאה לפועל. התצהיר, שנחתם על ידי המבקשת עצמה ביום 10.11.2009, הוגש במסגרת בקשה לזימון המבקשת לחקירת יכולת ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. עיון בתוכנו של התצהיר מלמד כי המבקשת ידעה לכל המאוחר במועד זה על ההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה. כך למשל, בתצהיר נזכרים מספרי ההליכים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה (ראו: סעיף 8). ועוד, אמנם המבקשת טוענת בתצהיר כי לא הייתה צד להליך בבית המשפט המחוזי, אולם היא מפרטת את תוכנו של פסק הדין ואף את המשך ההליכים – בערעור לבית משפט זה. המבקשת אף מודעת לכך שהייתה צד להליך שהתנהל בבית משפט זה (ראו: סעיף 8). טענותיה של המבקשת על כך שצורפה להליך נזכרות כבר בתצהיר, כך למשל בסעיף 12 מציינת המבקשת: "פניתי לבאי כוחי אשר עמלים קשות על מציאת פתרון משפטי שיסיר את רוע הגזירה…".
 
24.      בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה (לכל המאוחר) ביום 10.11.2009 ידעה המבקשת על קיומו של פסק הדין, גם אם היא לא נכחה בדיון בו ניתן ופסק הדין לא הומצא לה. לנוכח העובדה שהמבקשת נקטה בפעולות משפטיות הנובעות מאותו פסק דין, כאשר הגישה בקשות שונות ללשכת ההוצאה לפועל, יש להעדיף במקרה דנן את מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה. אכן, אין לקבל הכללה לפיה מועד הידיעה עדיף על פני מועד ההמצאה. רבות נאמר על חשיבותו של "כלל ההמצאה" (ראו למשל: דברי השופטת ע' ארבל (בהתייחס למניין הימים להגשת ערעור על פסק דין) ב-רע"א 8467/06 עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, פסקאות 14-13 (טרם פורסם, 8.7.2010) (להלן: עניין עוקסה); לסקירת הפסיקה בעניין זה, ראו: החלטת הרשם י' מרזל ב-רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 8.7.2007)). כידוע, "כלל ההמצאה" נועד לשמור על ודאות ויעילות הדיון. ואולם, עם השנים חל ריכוך מסוים בגישה שדרשה להקפיד על קיומו של "כלל ההמצאה" בצורה דווקנית, והוכרו נסיבות אשר בהתקיימן תינתן עדיפות ל"כלל הידיעה". בכלל זה, נקבע כי כאשר נעשתה פנייה לערכאות שיפוטיות, עצם הפנייה מקימה ידיעה ביחס למתן פסק הדין, וזאת בשל דיני תום הלב החלים על כל ענפי המשפט האזרחי (ראו: עניין עוקסה, בפסקאות 16-19, 28). אי-לכך, הגם שכאמור אין להעדיף באופן גורף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה – הרי שבענייננו התנהגותה של המבקשת (בפניותיה להוצאה לפועל ובתצהיר עליו חתמה במסגרתן), מביאה לכך שניתן לקבוע שהמבקשת ידעה על פסק הדין בעניינה לכל המאוחר ביום 10.11.2009.
 
25.      לפיכך, מקובלת עליי גם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הבקשה הוגשה בחלוף הזמן הקבוע בתקנות. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד יש להגיש בתוך 30 ימים מיום ההמצאה של ההחלטה. משנקבע כי יש למנות את מניין הימים לכל המאוחר מיום 10.11.2009, הרי שהגשת הבקשה לביטול פסק דין ביום 5.1.2010 הוגשה בחלוף 26 יום מן המועד הקבוע בתקנות. בהקשר זה יש לדחות את טענת המבקשת לפיה ביטול פסק הדין מחובת הצדק אינו כפוף למועד הקבוע בתקנה 201. אכן לבית המשפט יש סמכות לביטול פסק דין מחובת הצדק, אולם סמכות זו מופעלת במסגרת תקנה 201, ולכן כפופה למועדים המנויים בתקנה (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 736 (מהדורה שביעית, 1995); ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)).
 
26.      אם כן, בקשת המבקשת לביטול פסק הדין הוגשה באיחור ודינה לכאורה להידחות. ואולם, אני סבורה כי בנסיבות המקרה יש לפעול באופן מידתי, ולקבל את מה שניתן לראותו כבקשה חלופית של המבקשת, והיא – לתת לה הארכת מועד כך שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שידון לגוף העניין בטענות המבקשת לביטול פסק הדין. את הטעם לעמדתי זו הבהרתי אך לאחרונה:
 
"הנה כי כן, הבקשה להארכת מועד אינה מנותקת מן ההליך לגביו היא מתבקשת. לשם הכרעה בה יש 'לפזול' אל עבר ההליך העיקרי ולבחון את סיכוייו הלכאוריים. שאלת סיכויי ההליך העיקרי משפיעה, בין יתר השיקולים, על ההכרעה בבקשה להארכת מועד. התעלמות משאלת סיכויי ההליך שלשם נקיטה בו מבוקשת הארכה, עלולה להביא, במקרים מסוימים, לתוצאות קשות הפוגעות יתר על המידה בבעל הדין המבקש" (רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח. בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ (טרם פורסם, 16.8.2012)).
 
           הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלת המועדים בלבד – היינו, בשאלה אם היה איחור בהגשת בקשת הביטול. כאמור, גם לדעתי היה איחור, ואולם, כתוצאה מכך לא נבחנו סיכויי הבקשה לביטול פסק דין כלל. אכן, בפני בית המשפט המחוזי לא הייתה בקשה פורמאלית להארכת מועד, אך נראה כי סוגיית הארכת המועד עלתה בפניו בעת הדיון בבקשה לביטול פסק דין (ראו סעיף 20 להחלטת בית משפט קמא). גם בבקשת רשות הערעור דובר על סוגיית הארכת המועד כאפשרות חלופית (ראו פסקה 14 לעיל). בבחינת אפשרות זו יש "לפזול" כאמור לעבר סיכויי הליך הביטול. טענותיה של המבקשת שלא ידעה על ההליכים המשפטיים בעניינה אינן, לכאורה, נטולות משקל בבחינת סיכויי הליך הביטול. בין טענות אלו, מופיעות הטענות שכתב התביעה שהביא בסופו של יום לפסק הדין מעולם לא הומצא למבקשת, שבעת שנפתחה התביעה המבקשת שהתה בכלל בחו"ל, שהיא לא קיבלה כספים כלשהם, ושהיא מעולם לא חתמה על ייפוי כוח לעורך דין שייצג אותה בהליך שהתנהל. אינני מכריעה בטענות אלו, אולם לדעתי ראוי לאפשר למבקשת להשמיע אותן. אכן, טענה לביטול פסק דין מחובת הצדק היא עניין שאין להקל בו ראש, ויש אף הרואים בכך זכות בעלת אופי חוקתי:
 
"ביטול החלטה עקב פגם מהותי בהליך נעשה מתוך חובת הצדק ex debito iusitiae, והפגם בהליך מהווה עילה לביטול ההחלטה. (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 736). בנסיבות אלה לא נכנס בית המשפט לבחינה האם ההחלטה נכונה וצודקת לגופה, ואין הביטול נתון לשיקול דעתו אלא עליו לבטלה כדי להבטיח הליך דיוני תקין. כבר קבעה ההלכה הפסוקה מקדמת דנא כי 'פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה – דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק – רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק … פסק דין כזה פגום הנהו ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של ענין שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא ינתן נגדו פסק-דין אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה' (דברי השופט זוסמן בע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פד"י ח(1) 395, 397)…
 
יש הרואים בזכות הביטול של פסק דין מ'חובת הצדק' משום זכות בעלת אופי חוקתי הכרוכה בעקרון היסוד בדבר ההזדמנות השווה שיש ליתן לכל בעל דין להגיע למערכת השיפוטית ולטעון בה את טענותיו" (רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 29.10.2000)).
 
           מכיוון שכך, לדעתי ראוי לאפשר למבקשת להעלות טענותיה בשאלה אם לבטל את פסק הדין שניתן נגדה בבית המשפט המחוזי, ולא לחסום אותה בשער בית המשפט אך בשל האיחור בהגשת הבקשה. זאת, אף בשים לב לכך שחישוב המועדים שהביא לקביעה שהמבקשת איחרה את המועד התבסס על כלל הידיעה – שהוא כפי שצוין חריג לכלל ההמצאה – ובגדרו של חריג זה, בנסיבות העניין שלפנינו, מן הראוי לגלות גמישות רבה יותר בשאלת המועדים. כחלק מגמישות זו ניתן אף להתחשב בטענת המבקשת שטעמי מחלה מצדיקים את האיחור בהגשת הבקשה (להכרה בטעמי מחלה כ"טעם מיוחד" המצדיק חריגה ממועד סטטוטורי כדרישת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 174 (מהדורה שלישית, 2012)). יש גם לז כור כי החיוב נגד האם בעינו עומד.
 
27.      בצד כל האמור, לא ניתן להתעלם לחלוטין מן האיחור, שאיננו איחור זניח של ימים ספורים, אלא איחור של קרוב לחודש ימים (כאשר המועד הסטטוטורי הוא כאמור 30 יום בלבד). אכן, לצד זכות הגישה לערכאות, לה טוענת המבקשת, יש לתת משקל גם לאינטרס של המשיב בדבר סופיות הדיון (השוו: ע"א 1560/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל, בפסקה 3 (טרם פורסם, 20.1.2010); רע"א 8810/11 מקופאל בע"מ נ' אחים רזקאללה בע"מ, בפסקה 6 (טרם פורסם, 7.2.2012)), וכן לחשיבות שנודעה למועדים סטטוטוריים (ראו: רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה – ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201 (2001)). אף לחלוף הזמן משקל: עלינו לזכור כי מדובר בהליכים המתנהלים במשך שנים בבתי המשפט השונים, כאשר חלפו למעלה משש שנים מיום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. במקרים חריגים אמנם בוטלו פסקי דין בחלוף שנים רבות (ראו: ע"א 36/75 חסן נ' מוזדן, פ"ד לא(1) 757 (1977)), אולם לא ניתן להתעלם כליל מאורך ההליך ומהאינטרס בדבר סופיות הדיון.
 
28.      לנוכח כל האמור, אני סבורה כי הפתרון המאוזן הוא להאריך למבקשת את המועד להגשת בקשת הביטול, כך שיתאפשר לה להעלות בפני בית המשפט המחוזי את טענותיה בעניין הבקשה לביטול החיובים הכספיים שהוטלו עליה בפסק הדין. ואולם, את הארכת המועד יש להתנות בנסיבות העניין שלפנינו בתשלום הוצאות של 15,000 ש"ח בערכאתנו, וזאת בלא קשר לתוצאות ההליך. האיחור בהגשת הבקשה הוא שגרר את הצורך בהליך שלפנינו. על כן יש לקבוע כי אם ישולם סכום ההוצאות בתוך 30 יום, ידון בית המשפט המחוזי בבקשת הביטול לגופה. אם לא ישולם הסכום – יעמוד פסק הדין בעינו גם כלפי המבקשת.
 
                                                                                            המשנָה לנשיא
 
השופט נ' סולברג:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                                     ש ו פ ט
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
           אני מסכימה.
 
                                                                                                  ש ו פ ט ת
 
           ניתן היום, ‏כ"א בטבת התשע"ג (3.1.2013).