בבית המשפט העליון

רע"א 4154/12

לפני: כבוד השופט נ' הנדל

המבקש: עדלי סוהיל חלבי

נ ג ד

המשיב: מוהנד סלהב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 15130-05-12 (כב' השופט ר' יעקובי)

בשם המבקש: עו"ד אליאס חורי
בשם המשיב: עו"ד נ.ח. (בוחבוט) בר-חן

החלטה

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 15130-05-12, כב' השופט ר' יעקובי). בהחלטה הראשונה הוצא צו מניעה זמני נגד סילוק המשיב מן הבניין שבו הוא מתגורר על פי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, עד להכרעה בתובענה העיקרית. זאת בכפוף להפקדת ערבות, עירבון והתחייבות עצמית על ידי המשיב. בהחלטה השנייה עודכנו סכומי הערבויות שהיה על המשיב למסור כתנאי לתחולת צו המניעה הנזכר.

המבקש הוא מנהל העיזבון של המנוחה גב' אנסטסיה חלבי. עובר לפטירתה הייתה המנוחה בעליו הרשום של הבניין נשוא המחלוקת (להלן: הבניין). ביום 27.3.2012 הגיש המבקש תלונה למשטרת ישראל בטענה כי המשיב פלש לבניין. המבקש דרש לסייע לו בסילוק ידו של המשיב לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין.

ביום 23.4.2012 נענתה המשטרה לבקשת המבקש, לאחר שהשתכנעה כי מדובר בפלישה טרייה. ביום 24.4.2012 – יום הפינוי המיועד – הגיש המשיב בקשה דחופה לבית משפט השלום לשם מתן צו זמני שימנע את פינויו מן הבניין (ת"א 36312-04-12). בית משפט השלום קבע כי סיכויי הבקשה אינם נראים גבוהים, אולם הורה על הוצאת צו מניעה כאמור.

ביום 8.5.2012 התקיים דיון נוסף בבית משפט השלום. בפתח הדיון הודיע המשיב כי הגיש באותו יום תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הבניין נשוא המחלוקת הוא בבעלותו (ת"א 15130-05-12). בית משפט השלום העניק למשיב צו מניעה זמני נוסף, זהה לצו הראשון מיום 24.4.2012.

במסגרת הבקשה בבית המשפט המחוזי טען המשיב כי המנוחה חלבי מכרה את הבניין לאדם בשם ריאד אלח'טיב, והלה מכר למשיב את הזכויות בבניין בדצמבר 2011. לביסוס טענותיו הגיש המשיב נסח רישום חלקה ע"ש חלבי; הסכם מכר בין חלבי לבין אלח'טיב; והסכם מכר בין אלח'טיב למשיב. הסכם המכר האחרון נחתם, לטענת המשיב, ביום 31.12.2011. לפי דברי המשיב, עובר ליום 1.1.2012 הוא ומשפחתו – כ-30 נפש – נכנסו לגור בבניין.

המבקש, בתגובתו, טען כי מכתביה של חברת החשמל – אותם הגיש המשיב לתמיכה בטענתו כי נכנס להתגורר בבניין כבר בינואר – הם מזויפים. כראיה לטענת הזיוף הובא מכתב של היועץ המשפטי של חברת החשמל. לדברי המבקש, בפברואר 1997 מונה למנוחה אפוטרופוס לאחר שהוכרה כסנילית, וממילא העסקה בין המנוחה לח'טיב לא יכולה הייתה להיחתם כדין. בנוסף נטען כי הסכם המכר כביכול בין חלבי לח'טיב הוא מזויף, לא הוגש תצהיר מטעמו של ח'טיב והוא אף לא זומן לעדות. ח'טיב – אשר המבקש מטיל ספק בדבר עצם קיומו – לא נקף אצבע כאשר אדם בשם עיסא חאמד החזיק שלא כדין בבניין במשך מספר שנים, ודווקא המבקש הוא שהגיש את התביעה לפינויו של חאמד.

לאחר שהוגשו תגובות בכתב והתקיים דיון בעל פה, נעתר בית המשפט המחוזי והעניק צו מניעה זמני נגד פינוי המשיב. צוין כי מלכתחילה היה על המשיב להגיש בג"ץ נגד המשטרה, ולא בקשה לבית משפט השלום לקבלת צו מניעה זמני. לגופו של עניין נקבע כי המשיב ביסס את עמדתו על הסכם מכר ועל ייפוי כוח שמצביעים על כך שהוא רכש את הבניין, וכן על מסמכים נוספים אשר מצביעים על בעלותו בבניין. ברם, הודגש כי המבקש העלה "סימני שאלה לא מבוטלים" ביחס לגרסת המשיב. באשר למאזן הנוחות – הוא נוטה במובהק לטובת המשיב, אשר מתגורר עם משפחתו בבניין, וזאת בניגוד למבקש שהוא רק מנהל עיזבון ולא מתגורר בנכס בפועל. סיכומו של דבר נקבע כי יש להעניק את צו המניעה הזמני. אולם, לנוכח סימני השאלה סביב גרסת המשיב נקבע כי יש לדרוש ממנו ערובות כספיות משמעותיות: עירבון בגובה 250,000 ₪, התחייבות עצמית בלתי מוגבלת, ערבות צד ג' בלתי-מוגבלת, וערבות של ערב נוסף על סך 100,000 ₪.

המשיב מסר את כל הערבויות כנדרש. ברם, המבקש פנה לבית המשפט המחוזי והביע התנגדות לשתיים מן הערבויות: נטען כי על שם אחד מן הערבים רשומים חובות בהיקף של למעלה מ-10 מיליון ₪, וכי הערב השני משתכר שכר מינימום. בית המשפט המחוזי נעתר באופן חלקי להתנגדות, וקבע כי על המשיב להגיש – בנוסף לכל הערבויות הנזכרות – ערבות צד ג' נוספת על סך 100,000 ₪, של ערב תושב ישראל בעל הכנסה חודשית מוכחת של 7,000 ₪ לפחות. הערבות הופקדה כנדרש.

כאמור, בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כנגד שתי החלטות של בית המשפט המחוזי: הראשונה – מתן צו מניעה זמני לטובת המשיב, והשנייה – שינוי הערבויות שעל המשיב להפקיד כתנאי לתחולת הצו.

באשר לצו הזמני, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהמשיב הגיש מסמכים מזויפים לביסוס בעלותו בבניין, ובכך הוכיח את חוסר ניקיון כפיו. כן נטען שבית המשפט התעלם מעדויות שונות שהגיש המבקש לשם הוכחת בעלותו בבניין. באשר לערבויות, נטען כי הנזק שנגרם למבקש בגין אי-השכרת הבניין עולה בהרבה על סכום העירבון שנקבע בבית המשפט המחוזי. כמו כן, לחובתו של אחד הערבים שהעמיד המשיב רשומים חובות של מיליוני שקלים בהוצאה לפועל. לשיטת המבקש – יש להורות למשיב להפקיד סכום שלא יפחת מ-200,000 דולר ארה"ב, ערבות צד ג' בלתי מוגבלת, וערבות צד ג' נוספת על סך 100,000 ₪ של שני ערבים שלכל אחד מהם הכנסה חודשית של 20,000 ₪ לפחות.

המשיב טוען כי הוא רכש את הבניין מח'טיב כדין בדצמבר 2011, ונכנס לגור בבניין בינואר 2012 – למעלה מ-30 יום טרם שדרש המבקש לפנותו, ומכאן שאין מקום להפעלת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. ביחס לערבויות, המשיב טוען כי הסכומים שהפקיד מספיקים לכיסוי נזקים עתידיים צפויים.

כידוע, המסגרת הנורמטיבית למתן סעד זמני קבועה בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: בית המשפט רשאי ליתן את הסעד אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת תובענה. כמו כן על בית המשפט להביא בחשבון את מאזן הנוחות, קרי: הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב או לאדם אחר אם יינתן הסעד. כמו כן על בית המשפט לבחון האם הבקשה הוגשה בתום לב, והאם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואיננו פוגע במידה העולה על הנדרש.

ככלל, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים (ראו: רע"א 1668/11 לוי נ' דור אלון אנרגיה בישראל בע"מ (27.7.2011)). כרוחב שיקול הדעת המוענק לערכאה הדנה בבקשה למתן סעד זמני, כך צמצום שיקול הדעת שמוענק לערכאת הערעור. במקרה דנא אינני סבור שיש מקום לחרוג מכלל זה. בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי לא התעלם מן התמיהות שמעוררת גרסת המשיב, אלא עמד על כך שהגרסה אפופה ב"סימני שאלה רבים". ואכן, על פני הדברים – ומבלי לקבוע מסמרות – נראה כי גרסת המשיב מגלה מספר שאלות של ממש, כולל מהותם של המסמכים שהוגשו, אשר תדרושנה ליבון מקיף יותר בשלב שמיעת הראיות. ברם בראייה של סעד זמני, ולנוכח חלק מהחומר שהוגש – הסכם המכר, ייפוי הכוח ותצהירים בדבר מועד הכניסה לבניין – אינני מוצא מקום לשלול את קביעת בית המשפט המחוזי כי המשיב עמד במשוכה הראשונית של קיום ראיות לכאורה. אם כך, קל יותר לאמץ את המסקנה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב. עסקינן במניעת פינוי כצו זמני, כאשר תלוי ועומד הליך משפטי בנידון בפני הערכאה המבררת. או אז ניתן משקל רב לשמירה על המצב הקיים. יודגש כי הצו מונע את פינויו של המבקש מהבניין על פי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. סעיף זה כולל את הדרישה של 30 יום. בענייננו, מתעוררות שאלות עובדתיות עצמאיות האם אכן מדובר בתקופה של 30 יום בלבד. היבט זה אף הוא חשוב בבחינת הראיות לכאורה (למשל משקלם של התצהירים מטעם המשיב). בהנחה שהתקופה של "30 יום" לא חלה על העניין, יש בכך כמובן כדי לבסס את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

הדברים משליכים על סוגיית הערבויות. נכון הוא שהמשיב הפקיד ערבויות לא מבוטלות. ברם לנוכח המורכבות בקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעילה, ושקלול שיקולים נוספים כגון הגשת בקשה בתום לב – סבורני שצודק המבקש שהאיזון דורש תוצאה אחרת מזו שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי, וישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.

לאחר עיון בחומר החלטתי לקבל את הבקשה, לדון בה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור באופן חלקי ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי בנושא הערבויות בלבד. על המשיב להפקיד סכום נוסף של 250,000 ₪ כעירבון, במזומן או בערבות בנקאית, בתוספת לתנאים האחרים שנקבעו. ההפקדה תיעשה עד יום 20.11.2012 בבית המשפט המחוזי בירושלים. היה ולא יופקד הסכום במועד, יש לראות במשיב כמי שלא עמד בתנאי הצו, ועל כן הצו איננו בתוקף.

הערעור מתקבל, כאמור, באופן חלקי. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסכום של 17,500 ₪.

ניתנה היום, ט' חשון תשע"ג (25.10.2012).

ש ו פ ט