1.        לפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.4.2013 (ע"א 27311-10-12, סגן הנשיא י' גריל והשופטות י' וילנר ו-ב' טאובר) במסגרתו נדחו ערעור וערעור שכנגד שנסבו על הכרעתו של בית משפט השלום בחדרה מיום 28.6.2012 (תא"ק 41282-12-09, השופטת ה' אסיף) בתביעה להשבת תשלומי ארנונה שנגבו שלא כדין. בנסיבות אלה, הדיון בשתי הבקשות ייעשה במאוחד.
 

רקע כללי
 
2.        תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (המבקשת ברע"א 4150/13 והמשיבה ברע"א 4277/13) (להלן: החברה) היא חברה ממשלתית המחזיקה בנכס מקרקעין הידוע בשם "מתקן אלרואי" (להלן: הנכס) המצוי בתחומה של המועצה המקומית קריית טבעון (המשיבה ברע"א 4150/13 והמבקשת ברע"א 4277/13) (להלן: המועצה). בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים רבים בקשר לחיובי הארנונה שהושתו בגין הנכס על-ידי המועצה, ואשר חלקם יפורט להלן, על-פי הצורך.
 
3.        עד שנת 1988 חויבו מיכלי הדלק של החברה, הנמצאים בנכס, לפי סיווג 901 בצו הארנונה של המועצה, שעניינו "מחסנים", בהתאם לתעריף שנקבע בצו לסיווג זה. בשנת 1989 עודכן סיווג 901 ל-"מחסן לאיחסון מלאי סחורה או מיכלים לאיחסון דלק ששטחם עד 150 מ"ר". לצידו, הוסיפה המועצה סיווג נוסף בצו הארנונה, הוא סיווג 902, שעניינו "מחסן לאחסון מלאי סחורה או מיכלים לאיחסון דלק ששטחם מעל 150 מ"ר". לסיווג זה נקבע תעריף גבוה יותר מאשר למיכלים ששטחם עד 150 מ"ר (28.40 שקלים למ"ר, לעומת 27.30 שקלים למ"ר). במשך 14 שנים, משנת 1989 ואילך, חויבה החברה בתשלום ארנונה למועצה, בהתאם לסיווג 902.
 
4.        לטענת המועצה, וכפי שיפורט עוד בהמשך, עדכון צו הארנונה נעשה בעקבות חוזר המנהל הכללי של משרד הפנים מיום 7.4.1989 (להלן: חוזר מנכ"ל משרד הפנים). בחוזר זה (שנחתם על-ידי מנכ"ל משרד הפנים דאז), צוין, בין היתר, כי שרי הפנים והאוצר מתירים לרשויות מקומיות ספציפיות (ובכללן קרית טבעון בה עסקינן) להעלות את שיעור הארנונה לשנת הכספים 1990-1989 בשיעורים הנקובים בחוזר. לענייננו, רלוונטית ההוראה לפיה הותר למועצה להעלות את שיעור הארנונה לעסקים שגודלם מעל 150 מ"ר בשיעור של 25% ולעסקים שגודלם עד 150 מ"ר, בשיעור של 20%.
 
הליכים קודמים
 
5.        בשנת 1993 הגישה החברה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 1188/93), ובה טענה, בין היתר, כי לנוכח הצו המתוקן היא חויבה בשיעורי ארנונה שחרגו מן השיעורים המותרים על פי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) התשמ"ט-1989 (להלן: חוק ההסדרים) וחוזר מנכ"ל משרד הפנים. בגין כך, תבעה החברה השבה של הכספים שנגבו שלא כדין בשנים 1992-1987. תובענה זו נדונה בסופו של דבר בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 545/95, השופט א' אמינוף), שדחה אותה ביום 7.1.2004. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה החברה ערעור לבית משפט זה. ביום 7.11.2007 ניתן פסק הדין בערעור (ע"א 2306/04, השופטים א' א' לוי, ע' ארבל ו-א' חיות), אשר דחה את רוב טענות החברה (להלן: פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון). בין היתר, נקבע בו כי העלאת שיעור הארנונה לכל נכסיה של החברה נעשתה כדין, נוכח הוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים. פסק הדין קיבל את עמדת החברה בעניין אחד וקבע כי המועצה גבתה ארנונה שלא כדין בשנת 1991 בגין רצועה ברוחב שבעה מטרים שבה עוברים קווי נפט הפטורים מארנונה מכוח סעיף 274ב לפקודת העיריות [נוסח חדש]. על כן, הורה בית המשפט על השבת הסכומים שנגבו בגין שטח זה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), תוך שהוא דוחה את טענות המועצה שההשבה אינה מוצדקת בנסיבות העניין.
 
6.        במקביל, הגישה החברה עתירה נגד חיובי הארנונה שהושתו עליה על ידי המועצה לשנת 2003 לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 1109/03, השופטת ש' שטמר (להלן: פסק דינה של השופטת שטמר)). עתירה זו התקבלה בחלקה ביום 26.1.2006, לאחר שנקבע כי הוספת הסיווג 902 לצו הייתה מנוגדת לדיני ההקפאה, ועל כן יש להפחית את הארנונה בהתאם. על פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד (עע"מ 1860/06, בר"מ 7774/06; השופטים מ' נאור, א' רובינשטיין ו-י' אלון), אשר נדחו ביום 16.9.2008, לאחר שניתן כבר פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון. השופטת (כתוארה אז) נאור ציינה בפסק דינה כי היא אינה נדרשת לסוגיית החריגה מדיני ההקפאה בשל המשקל היחסי הנמוך של סוגיה זו במסגרת כלל טענות הערעור (שם, בפסקה 20).
 
7.        בהמשך, ועוד קודם שהסתיימו ההליכים דלעיל, הגישה החברה עתירה נוספת נגד חיובי הארנונה שהשיתה עליה המועצה לשנים 2004 ו-2005 לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 1232/05, השופט ש' ברלינר (להלן: פסק דינו של השופט ברלינר)). ביום 25.5.2009 התקבלה עתירה זו, ונקבע כי החיוב בארנונה צריך להתבצע לפי הסיווג הקודם, שאינו מבחין בין מיכלים ששטחם גדול מ-150 מ"ר לבין אלה ששטחם קטן יותר. החברה הגישה ערעור על פסק דין זה (עע"מ 5166/09, המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' גרוניס ו-ע' ארבל), אולם הוא עסק בעניינים אחרים (סבירותו של תעריף הארנונה וחיוב החברה בארנונה בגין קווי תשתית העוברים בתוך המתחם של חוות מיכלי הדלק). הערעור נדחה בפסק דין מיום 17.7.2011 .
 
 
ההליכים נשוא בקשת רשות הערעור
 
8.        בסוף שנת 2009 הגישה החברה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בחדרה, ובה ביקשה לחייב את המועצה בהשבת הסכומים שזו גבתה ממנה, לטענתה שלא כדין, במהלך השנים 2009-2003. בין היתר, התבססה החברה על פסקי דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, בשתי העתירות, שניתנו על-ידי השופטים שטמר וברלינר. המועצה, מצידה, טענה כי פסק הדין שאמור לשמש כבסיס להכרעה הצדדים הוא פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון, אשר דחה את כל טענות החברה בדבר העלאה לא חוקית של שיעורי הארנונה בניגוד לדיני ההקפאה. אשר על כן, כך נטען, מנועה החברה מלטעון כעת כי היא זכאית להשבה בשל כך שהמועצה העלתה באופן בלתי חוקי את שיעורי הארנונה. עוד טענה המועצה כי פסקי הדין שניתנו בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה אינם יכולים להועיל לחברה. ראשית, המועצה מצביעה על כך שפסק דינה של השופטת שטמר נוגע לשנת 2003 בלבד ואינו נדרש במפורש לשאלת ההקפאה. שנית, המועצה טוענת כי בהליך שהתקיים בפני השופט ברלינר החברה הסתירה את דבר קיומו של חוזר מנכ"ל משרד הפנים, שעל בסיסו ניתן פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון. לחילופין, טענה המועצה כי פסק דינו של השופט ברלינר מוגבל לחיובי הארנונה שהושתו עליה בשנים 2004 ו-2005, ולכל היותר יכול לשמש בסיס לתביעת השבה בגין החיובים בשנים אלה.
 
9.        במישור העקרוני, טענה המועצה כי מכל מקום אין להורות על השבה, מכוח סמכותו של בית המשפט לעשות כן לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), מאחר שהשבה כאמור תהיה "בלתי צודקת" בנסיבות העניין.
 
10.      פסק דינו של בית משפט השלום קיבל את התביעה בחלקה – תוך הבחנה בין תקופת השנים 2005-2003 לתקופת השנים 2009-2006.
 
11.      בנוגע לשנת 2003 הסתמך בית משפט השלום על פסק דינה של השופטת שטמר, ובנוגע לשנים 2005-2004 הוא הסתמך על פסק דינו של השופט ברלינר, שהפכו בינתיים לחלוטים לאחר שהערעורים עליהם נדחו. בהמשך לכך, הוא דחה את טענתה העקרונית של המועצה לפטור מחובת ההשבה, לנוכח העובדה שהמועצה "התעלמה" מפסקי דין מפורשים שהורו לה להשיב לחברה את הסכומים שגבתה ממנה ביתר. בהתאם, בית משפט השלום הורה למועצה להשיב לחברה סך של 82,031 שקל בגין שנת 2003; 84,860 שקל בגין שנת 2004; 89,844 בגין שנת 2005, והכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי דין.
 
12.      לעומת זאת, ביחס לשנים 2009-2006 בחן בית משפט השלום לגופה את השאלה האם המועצה פעלה בניגוד לחוקי ההקפאה, ועליה הוא השיב בשלילה, בדומה לפסק דינו הראשון של בית המשפט העליון.
 
13.      על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי – ע"א 52000-09-12 (מטעם החברה) וע"א 27311-10-12 (מטעם המועצה), ואלה נדונו בפניו במאוחד.
 
14.      ביום 28.4.2013 דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את ההבחנה שעשה בית משפט השלום בין השנים 2005-2003 לבין השנים 2009-2006.
 
15.      ביחס לשנים 2005-2003, בית המשפט המחוזי קבע כי אכן דין התביעה היה להתקבל. ראשית, בית המשפט המחוזי קבע כי המועצה חבה בהשבה נוכח פסקי הדין של השופטת שטמר והשופט ברלינר, שהפכו לחלוטים. שנית, הוא הוסיף וקבע כי המועצה לא פרסה תשתית עובדתית שיש בה להצדיק את הענקת הפטור מהשבה (כפי שנקבע גם בפסק דינו הראשון של בית המשפט העליון, שלא מצא לנכון לפטור את המועצה מהשבה בכל הנוגע לגבייה שנמצאה בלתי-חוקית).
 
16.      לעומת זאת, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בכל הנוגע לשנים 2009-2006. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי פסקי הדין של השופטים שטמר וברלינר (בעניין השנים 2003 ו-2005-2006, בהתאמה) יוצרים מעשה בית דין ביחס לשנות הכספים 2009-2006, לאור ההלכה הקובעת כי בעניין פיסקאלי אין לטעון שהכרעה לגבי שנת מס אחת יוצרת מעשה בית דין לגבי שנת מס אחרת (בהפנייה לע"א 14/73 שדה נחמיה נ' עיריית תל אביב, פ"ד כז(2) 578, 582 (1973) (להלן: עניין שדה נחמיה); בג"ץ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא (16.5.1995) (להלן: עניין דשנים)). עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, לגופו של עניין, כי הוא מסכים עם קביעתו של בית משפט השלום שהמועצה הייתה רשאית לגבות מן החברה ארנונה לפי סיווג 902, על פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים. הוא הוסיף כי הוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים מלמדות כי הסיווג החדש לא נועד לעקוף את חוקי ההקפאה על ידי יצירת סיווג חדש או להכשיר גביית מס מעבר לאישור השרים.
 
17.      בסיכומו של דבר, כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים. מכאן בקשות רשות הערעור שלפני.
 
בקשות רשות הערעור – טענות החברה (רע"א 4150/13)
 
18.      החברה סבורה, כמפורט בהמשך, כי במקרה הנדון עולות שלוש שאלות מרכזיות שלהכרעה בהן יש השלכה רחבה, ועל כן חורגות מדל"ת אמותיהם של בעלי הדין: (א) כיצד יש ליישם את העיקרון של מעשה בית דין בעניינים פיסקאליים בכלל, ובענייני ארנונה בפרט? (ב) האם העובדה כי ההיתר להעלאת שיעורי הארנונה הופיע בחוזר מנכ"ל – ולא בתקנות שהותקנו על ידי השרים – מהווה פגם אשר פוגע בתוקפו של ההיתר? (ג) מהן השלכות העובדה שפסיקתו בית משפט השלום במקרה זה לא התיישבה עם פסיקתו של בית המשפט המחוזי (פסק דינו של השופט ברלינר בעת"מ 1232/05)?
 
19.      לשיטת החברה, במקרה זה מתקיימות נסיבות נוספות המצדיקות "הגמשה" במבחנים הנוהגים לקבלתה של בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי – שני בעלי הדין חפצים לערער על פסק דינו של בית המשפט קמא; פסק דינו של בית המשפט קמא מכריע כנגד החברה לא רק לגבי השנים שנדונו בו אלא לגבי כל השנים לעתיד לבוא; וכן השיקול החשוב של מניעת עיוות דין.
 
20.      לגופו של עניין, טוענת החברה כי טעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בכך שקבעו כי פסק דינו של השופט ברלינר אינו מהווה מעשה בית דין המחייב את המועצה מעת נתינתו. החברה סבורה כי יש מקום להבחין בין טענות ספציפיות, כגון בעניין השימוש שנעשה בנכס, גודלו, סיווגו וזהות המחזיק בו – הנוגעות לעניינים שעשויים להשתנות משנה לשנה, לבין טענות כלליות, בלתי משתנות, מסוג השאלה האם בשנת 1989 קבעה המועצה סיווג בלתי חוקי, שאלה שההכרעה בה צריכה להוות מעשה בית דין גם ביחס לשנים נוספות.
 
21.      החברה סבורה כי טענתה הספציפית בדבר אי-חוקיותו של סיווג 902 נדונה והוכרעה לראשונה רק בהתדיינות שנעשתה בפני השופטים שטמר ו-ברלינר, ולא בהתדיינות שנערכה בפני השופט אמינוף והובילה לפסק דינו הראשון של בית המשפט העליון.
 
22.      לגופו של עניין, סבורה החברה כי טעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בכך שקבעו כי סיווג 902 אינו יוצר סיווג חדש אלא "אבחנה שעניינה רק גודל הנכס".
 
23.      בנוגע לכפיפותו של בית משפט השלום לפסקי דין של בית המשפט המחוזי, מפנה החברה לסעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, הקובע כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו". לשיטתה, בית משפט השלום "התעלם התעלמות מוחלטת" מפסיקתו של בית המשפט המחוזי (פסק דינו של השופט ברלינר), וטוען כי נדרשת הכרעה של בית משפט זה בנוגע לאופן שבו יש ליישם את סעיף 20(א).
 
בקשת רשות הערעור – טענות המועצה (רע"א 4277/13)
 
24.      המועצה סבורה גם היא כי בקשתה מעוררות שאלות בעלות השלכה רחבה, אשר מצדיקות הענקתה של רשות ערעור.
 
25.      ראשית, טוענת המועצה כי סוגיית הדין החל בתביעה להשבת תשלומי חובה שנגבו על ידי רשות מקומית לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט טרם זכתה להלכה חד משמעית של בית המשפט העליון, בין היתר בכל הנוגע לשיקולים אותם יש לשקול, בשים לב לכך שהרשות פועלת לטובת כלל ציבור הנישומים והתושבים בשטחה.
 
26.      שנית, טוענת המועצה כי הכרעותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לוקות בסתירות פנימיות. לשיטתה, לא ניתן ליישב בין הקביעה הנסמכת על פסק הדין הראשון של בית המשפט העליון, לפיה המועצה לא חרגה מדיני ההקפאה, לבין הקביעה שעליה להשיב כספים שגבתה מכוח סיווג 902 בשנים 2005-2003.
 
דיון והכרעה
 
27.      לאחר שעיינתי בבקשות ובנספחים להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי הבקשות להידחות, אף מבלי להידרש לקבלת תשובות להן. כידוע, רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן רק באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה)). אכן, שתי המבקשות טענו כי עניינן מעורר שאלות בעלות חשיבות משפטית וציבורית, אולם בנסיבות העניין אין טענות אלו מצדיקות הענקתה של רשות ערעור בגלגול שלישי, כמפורט להלן.
 
28.      תחילה, יש להבהיר כי העובדה ששני בעלי הדין "מסכימים" כי יש לאפשר לערער על החלטת בית המשפט קמא איננה מהווה טעם להענקתה של רשות ערעור בגלגול שלישי. זאת, הן מהטעם הפורמאלי לפיו קבלת רשות ערעור איננה נתונה להסכמת הצדדים אלא לבית המשפט (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 598 (מהדורה שמינית, 2005)) והן מהטעם המהותי לפיו אחת התכליות המרכזיות שביסוד הכלל המעניק ערעור בזכות אחת היא תכלית מערכתית שעניינה שימוש נכון במשאב השיפוטי (ראו למשל: רע"א 1018/07 לויאשוילי נ' רומנו (19.3.2007); ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 211 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). מסירת שיקול הדעת לעניין קבלתה של רשות ערעור, לצדדים עצמם, חותרת תחת עקרונות אלה. יתרה מכך, חשוב להדגיש כי בעיקרו של דבר הצדדים אינם משליכים יהבם על אותם טעמים להענקת רשות ערעור (להוציא העובדה ששניהם מתייחסים לסתירות בין פסקי הדין שניתנו בעניינם). כך למשל, המועצה ממקדת את טענותיה בעניין חובות ההשבה של רשויות מקומיות, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ואילו החברה טוענת בכל הנוגע להיקף תחולתה של ההלכה שעניינה היעדרו של מעשה בית דין בהתדיינות בנושאים פיסקאליים.
 
29.      כאמור, שתי המבקשות סבורות, כי העובדה שבית המשפט הורה על השבה בגין השנים 2005-2003 אך דחה את התביעה להשבה בגין השנים 2009-2006 מצדיקה הענקתה של רשות ערעור. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, טענה זו, במהותה, מתייחסת לנסיבות המקרה ולבעלי הדין הספציפיים (ובעיקר נדרשת לבחינת משמעותם הליכים משפטיים קודמים בין שני הצדדים), וכבר מטעם זה איננה מצדיקה הענקתה של רשות ערעור, כאמור. לא למותר להעיר כי שאלת חוקיותם של חיובי הארנונה של החברה נדונה בבית משפט זה באופן פרטני כבר שלוש פעמים, ואין הצדקה לכך שטענות פרטניות הנוגעות לעניינה יידונו בו גם זו הפעם. אף טעם זה שוקל כנגד הענקת רשות ערעור. שנית, על מקרים מסוג זה חלה ההלכה המבוססת לפיה אף טעות של הערכאה הדיונית או של ערכאת הערעור – ואינני קובעת בעניין זה עמדה – אינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות לערער בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 4356/06 נביל נ' דיסקונט לישראל בע"מ (18.6.2006); רע"א 11017/08 פל נ' ליבוביץ, פסקה 10 (16.8.2010). ראו גם: בן-נון וחבקין, בעמ' 214). שלישית, ולגופו של עניין, ה"סתירה" לכאורה שעליה הצביעו הצדדים נובעת מכך שבמסגרת ההליך הנוכחי לא נדרש בית משפט השלום לבחון את חוקיות הגביה לשנים 2005-2003, לאחר שפלוגתא זו הוכרעה כבר והפכה לחלוטה. על כן, בנסיבות אלו, אינני סבורה כי נגרם למי מהמבקשות עיוות דין המצדיק הענקתה של רשות ערעור.
 
30.      באשר לטענת המועצה, שסוגיית הדין החל בתביעות השבה מכוח חוק עשיית עושר, בהקשר לגביית תשלומי חובה על ידי רשויות מקומיות, טרם נידונה באופן ממצה בפסיקתו של בית משפט זה, יש לומר שזו זכתה לדיון נרחב בבית משפט זה בע"א 546/06 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (20.8.2009), פסק דין שבו אף מתקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של 9 שופטים (דנ"א 7398/09).
 
31.      סוגיה עקרונית נוספת, שאליה נדרשה החברה, נסבה על אופן יישומו של העיקרון בדבר מעשה בית דין בעניינים פיסקאליים. טענותיה של החברה בעניין זה התייחסו להיקף תחולתה של ההלכה הגורסת כי הכרעה שעניינה היקף החיוב במס מחייבת בנוגע לשנת המס שאליה היא מתייחסת בלבד (ראו עניין שדה נחמיה; עניין דשנים; עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון (21.8.2011)). למעשה, דומה שאף החברה אינה חולקת על הלכה זו באופן גורף. היא אך מבקשת לטעון שהרציונל שביסודה אינו חל באותה מידה לגבי הכרעות משפטיות מובהקות כגון חוקיות גבייתו של תשלום מסוים (למשל, האם קיימת סמכות לגבותו). אכן, אין לשלול על הסף הידרשות לטענה זו – ומובן כי איני מביעה כל עמדה לגופה של טענה. ואולם, אין מקום לדון בה בגדרו של ההליך הנוכחי נוכח הכלל הגורס כי אף אם בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית חשובה אין די בכך כדי לקבלה שעה שהכרעה בשאלה לא תועיל להכרעה במקרה הקונקרטי שבגדרו הועלתה (ראו למשל: רע"א 6953/11 הוד מעלת הפטריארך אירינאוס הראשון נ' הפטריארך בפועל תיאופילוס ג'אנופולוס (20.12.2011), פסקה 11; רע"א 327/13 כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל (7.5.2013), פסקה 14)). בנסיבות העניין, הדיון בטענה לא יועיל לחברה ממילא, לנוכח העובדה שפסק דינו הראשון של בית המשפט העליון, הכריע במישור העקרוני כי סיווג הארנונה שנקבע במקרה זה אינו נגוע באי-חוקיות. במלים אחרות, קבלת טענתה של החברה לפיה הכרעות משפטיות בנושאים פיסקאליים יהוו מעשה בית דין לא רק בנוגע לשנה המס שאליה התייחסו עשויה להוביל לדחיית עמדתה בכל הנוגע לשנים 2009-2006, תוך התבססות על פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון.
 
32.      סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשו תגובות הצדדים, איני עושה צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, כ"ה באב התשע"ג (1.8.2013).