בשם המבקשים:                     בעצמו
 
 

 

 
א.        המשיב, עורך דין, הגיש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים (תא"ק 40957-12-09), בו נטען כי אלה חייבים לו שכר טרחה בסך 100,000 דולר ארה"ב בגין שירותים משפטיים שניתנו להם על-ידיו. לתביעתו צירף המבקש מסמך מיום 17.8.05 שכותרתו "אישור והתחייבות", הנושא את חתימתם של המבקשים, בו – לפי הנטען בכתב התביעה – עוגנה התחייבותם. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, ובהחלטה מיום 23.1.11 (השופט כספי) נעתר בית המשפט לבקשה אך בנוגע לטענה כי "מסמך אישור החוב הוא מסמך פיקטיבי שאינו מאמת חוב אמיתי"; הרשות להתגונן הותנתה בהפקדה של 125,000 ש"ח, והמבקשים חויבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה עקב אמירת אי אמת על-ידי מבקש 1 בחקירתו. המבקשים עירערו לבית המשפט המחוזי (ע"א 47738-06-11), ובפסק דין מיום 10.9.12 (השופטים ענבר, שוחט ווינבאום-וולצקי) התקבל הערעור במובן זה שהתניית הרשות להתגונן בהפקדת הסכום של 125,000 ש"ח – בוטלה, וכן בוטל חיובם של המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה.
 
ב.        התיק הוחזר איפוא לבית משפט השלום, ובפסק דין מיום 30.4.13 (השופט סובל) נעתר בית המשפט לתביעתו של המשיב. בית המשפט ציין (פסקה 6), כי המבקשים קיבלו רשות להתגונן אך בטענתם כי מסמך ההתחייבות אינו אמיתי אלא פיקטיבי; בין היתר נאמר (פסקה 11), כי המבקשים "לא הרימו הנטל להוכחת הטענה", וכי "לעומת גרסתו העקבית והאחת של התובע [המשיב – א"ר] הציג הנתבע [מבקש 1 – א"ר] מספר גרסאות שאף אין הגיון בין גרסה לגרסה". המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 23793-06-13), וזה נדחה בפסק דין מיום 12.5.14 (סגן הנשיאה שנלר והשופטים ד"ר ורדי וברנר). בפסק הדין נאמר, כי בערעורם התעלמו המבקשים מכך שבית משפט השלום התיר להם להתגונן אך בנוגע לטענתם כי מסמך ההתחייבות אינו אמיתי, וכי הן בערעור הראשון והן בערעור השני לא השיגו מפורשות על החלטה זו. על כן – כך נאמר – לא היה מקום להיזקק לשאלה האם הוכיח המשיב, כי המבקשים היו חייבים לו שכר טרחה.
 
ג.        מכאן בקשת רשות הערעור, הערוכה כערעור, בה נטען בין היתר כי לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 10.9.12 היה על בית משפט השלום לבחון את מהותו של מסמך ההתחייבות ואת דבר קיומו של חוב למשיב. נטען (פסקה כ"ו), כי "שתי הערכאות התחמקו למעשה מבחינת טענת הגנתם העיקרית של המבקשים דכאן, שפרשנות המסמך כלשונו היתה בניגוד גמור לאומד דעתם של הצדדים לו, כאשר למשיב אין כל מסמך או ראיה אחרת התומכת בהוכחת החוב נשוא המסמך".
 
ד.        לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה כללית, החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת. ענייננו אינו בא, אף לא בקירוב, בקהלם של אלה, באשר הוא תחום – במובהק – לדל"ת אמותיהם של הצדדים ולנסיבות המקרה. די בכך שלא להיעתר לה. נוסיף, כי הבקשה נדרשת אמנם (פסקה י"ב) – בשפה רפה – לאמות המידה לפיהן תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, אולם אף לא נטען בה, ואל נכון כך, כי היא עומדת בהן.
 
ה.        אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם לגופם של דברים קיים קושי רב להיעתר לנטען בבקשה. המבקשים מנסים להיתלות בדבריו של בית המשפט המחוזי בדיון בערעורם הראשון (ע"א 47738-06-11), לפיהם "אנחנו מודעים למסמכים; גם השופט כספי היה מודע. צריך לברר אם זה אותו חוב". ואולם, בהמשך אותו דיון ציין בית המשפט מפורשות, כי "עיקר העבודה בתיק הזה נעשה שהשופט כספי מיקד את ההגנה בנקודה אחת ויחידה, ועל זה אין ערעור" (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 29-27). כמפורט מעלה, תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין היתה ביטול התניית הרשות להגן בהפקדת הסכום של 125,000 ש"ח, וביטול חיובם של המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. על רקע זה חוששני, כי אין ניתן להלום את טענתם של המבקשים, לפיה היה על בית משפט השלום לדון בטענות נוספות שהועלו על-ידיהם.
 
ו.        איני נעתר איפוא לבקשת רשות הערעור. יצוין, כי בעוד שפסק דינו של בית משפט השלום מחזיק שישה עמודים ומחצה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מחזיק כשלושה עמודים, בקשת רשות הערעור משתרעת על פני עשרים ושניים (22!) עמודים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, המשמיעה לנו כי בקשת רשות ערעור תפרט בצורה תמציתית את נימוקיה. על כך יש להוסיף את הסגנון הבלתי ראוי, במקומות מסומים בבקשה (ראו, למשל, הציטוט בפסקה ג' מעלה). נראה, על פני הדברים, כי מדובר במקרה העלול להצדיק הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. בידי המבקשים לנמק, אם ברצונם בכך, מדוע אין לחייבם בהוצאות לטובת אוצר המדינה, וזאת עד ליום 6.7.14.  
 
 
           ניתנה היום, ‏ב' בתמוז התשע"ד (‏30.6.2014).