בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית משפט המחוזי בתל-אביב (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשיך) בתיק פש"ר 1381/09 מימים 24.4.2012 ו-16.5.2012 בגדרן הוחלט לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשתה להעברת המשיב 1 (להלן: עו"ד ארז או הנאמן) מתפקידו, ומשלא הופקד העירבון הוחלט על מחיקת הבקשה.
 
1.        ענייננו בהליך אחד מיני עשרות הליכים המתנהלים בערכאות שונות בעניינה של המבקשת. בקצרה, המבקשת ניהלה עסקים חובקי עולם להעברת טכנולוגיות מישראל לחו"ל בתחום החקלאות וגידול פרחים, בשנת 2009 ניתן על ידי בית המשפט צו לכינוס נכסיה של המבקשת, ועם מתן צו הכינוס מונו שני מנהלים מיוחדים שהתמנו אף כנאמנים בפשיטת הרגל של המבקשת: עו"ד ארז ועו"ד יהונתן צברי (להלן: עו"ד צברי). ביום 30.11.2011 הוכרזה המבקשת כפושטת רגל וחויבה לשלם סכום של 15,000 ₪ מידי חודש לקופת פשיטת הרגל. כמו כן הופסקה כהונתו של עו"ד צברי כמנהל מיוחד בשל ניגוד עניינים בהיותו נושה ישיר של המבקשת. בפסק דינו מיום 9.9.2012 דחה בית משפט זה (הנשיא גרוניס בע"א 8875/11) מספר ערעורים של המבקשת כנגד הכרזתה כפושטת רגל וכנגד גובה הסכום שנקבע כי עליה לשלמו לקופת הכינוס.
 
           כפי שעולה מהחלטות קודמות בעניינה של המבקשת, עד כה הוגשו כנגדה תביעות חוב בסכום העולה על 20 מליון ₪, וסכום תביעות החוב שאושרו עד כה מגיע לכ-12 מליון ₪, ואף הוא אינו סופי. על פניו מדובר בהליך פשיטת רגל סבוך וחריג, הן מאחר שהמבקשת ניהלה עסקים חובקי עולם והמשיכה בכך גם לאחר מתן צו הכינוס והן בשל גובה הסכום החודשי בסך 15,000 ₪ שהושת עליה (ראו החלטת הנשיא גרוניס מיום 9.9.2012).
 
2.        על הסכסוך ארוך השנים בין המבקשת לעו"ד צברי עמדתי בבג"ץ 7033/12 עו"ד יהונתן צברי נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 9.10.2012), ועל מנת לקצר בדברים הקורא מוזמן לעיין שם.
 
           כאמור, בשל ניגוד האינטרסים בו היה מצוי הועבר צברי מתפקידו. המבקשת לא הסתפקה בכך וביקשה להורות גם על העברת עו"ד ארז מתפקידו כנאמן. בבקשה מיום 8.4.2012 שכותרתה "בקשה לשחרור הנאמן מתפקידו ולחילופין לפסלות כב' בית המשפט מלישב בדין", העלתה המבקשת שלל טענות נגד התנהלותו של הנאמן, שאיני רואה לפרטן, ולו לאור טענת הנאמן כי הדברים מהווים הכפשה אישית שמטרתה להניא אותו מלבצע את תפקידו.
 
3.        בהחלטתו מיום 17.4.2012 מתח בית המשפט ביקורת נוקבת על נוסח הבקשה ככל שהיא נוגעת לפסלות שופט, באשר יש בה "ניסיון להפעיל לחץ, שלא לומר יש בו קורטוב של 'איום' על ביהמ"ש". לאחר קבלת תגובת הנאמן ניתנה החלטת בית המשפט מיום 24.4.2012, בה ציין בית המשפט כי ככלל, התנאי של הפקדת ערובה הוא צעד קיצוני שיש בו כדי לפגוע בזכות הגישה לערכאות. עם זאת, הנסיבות במקרה זה מצדיקות הטלת חיוב בערובה להבטחת הוצאות הנאמן, בין היתר מהטעמים הבאים: מאחר שבבקשה יש פוטנציאל ממשי להזיק לנאמן ולהטיל בו אות קין; נוכח ריבוי הבקשות שמגישה המבקשת חדשות לבקרים; המבקשת נוהגת שלא לשלם הוצאות שנפסקו נגדה למרות שהיא בעלת נכסים רבים ומיוצגת על ידי סוללת עורכי דין; חוסר תום ליבה של המבקשת שהפרה פעמים רבות את הוראות פקודת פשיטת הרגל, ונקטה בפעולות המשתמעות כאיום על בית המשפט; הבקשה נסמכת על טענות בעייתיות תוך התעלמות מהחלטות קודמות שמהוות מעשה בית דין. בשל טעמים אלו נעתר בית המשפט באופן חלקי לבקשתו של הנאמן, והורה על הפקדת ערבות בסך של 50,000 ₪ כתנאי לדיון בבקשה, שאם לא ייעשה כן בתוך 7 ימים תסולק הבקשה על הסף.
 
           ביום 2.5.2012 הודיעה המבקשת שאין ידה משגת להפקיד ערובה, ובהחלטתו מיום 16.5.2012 הורה בית המשפט למחוק את הבקשה בשל אי הפקדת הערובה. בית המשפט חזר וציין את חריגותה של ההחלטה, וכי לא היה מנוס בנסיבות מלהשית חובת ערובה על המבקשת להבטחת הוצאות הנאמן.
 
4.        על החלטות אלו מלינה המבקשת בבקשה שלפניי, בה נטען כי בשל היעדר יכולת כלכלית נפגעה זכותה לפנות לבית המשפט ולקבל את יומה, חרף טענות וראיות שיש בידה המצביעות על התנהלות בלתי תקינה של הנאמן.
 
           המשיבים מתנגדים לבקשה ותומכים יתדותיהם בהחלטת בית משפט קמא. בתגובת הנאמן נטען, כי המבקשת מפריחה האשמות שווא נגדו ללא ביסוס, וזאת כדי לעכב ולמנוע הליכים כנגדה, ונוכח נסיון העבר ראוי היה להשית עליה ערובה של ממש כתנאי לדיון בבקשתה. גם משיב 2 הצטרף לעמדתו של עו"ד ארז כי בנסיבות הקיימות, רשאי היה בית המשפט לחייב המבקשת בערובה כתנאי לדיון בבקשה.
 
5.        דין הבקשה להידחות.
 
           תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי הרשם או בית המשפט רשאים לצוות על תובע להפקיד ערבון להבטחת הוצאותיו של נתבע אם תידחה התביעה. חיוב בהפקדה כתנאי לדיון בתביעה או בבקשה הוא צעד חריג שעלול לפגוע בזכות הגישה לערכאות, והלכה פסוקה היא שבית המשפט לא יחייב תובע בהפקדת ערובה אך ורק בשל עוניו והחשש שידו לא תשיג תשלום הוצאות לנתבע (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)645, 650 (1990)), והדברים נכונים במיוחד כשמדובר בבקשה במסגרת הליכי פשיטת רגל. לא בכדי, החובה להפקיד ערבון נשמרה להליכי ערעור, בר"ע או דיון נוסף, כך שברגיל, הגשת הליך לבית משפט בערכאה ראשונה אינה כרוכה בהפקדת ערובה, ועל בית המשפט לנהוג בעניין זה בסבירות ובמתינות (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 750 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)).
 
6.        הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (גורן, שם; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)). רציונל זה עומד אף אל מול זכות הגישה לערכאות והנגישות לבית המשפט, שאין חולק על חשיבותן.
 
           המקרה שלפנינו הוא אחד מהמקרים מצדיקים הטלת ערובה על רקע רציונל זה, ואין לי אלא להפנות לנימוקים הרבים שפורטו בהחלטתה הנ"ל של השופטת אלשיך. כאמור, המבקשת מנהלת עשרות הליכים משפטיים בערכאות שונות, איננה נוהגת לשלם הוצאות שהושתו עליה, ונראה כי היא עושה שימוש לרעה בהליכים כדי להתיש את הנאמן, הנושים ובית המשפט. לא למותר לציין את התרשמות בית משפט קמא כי המבקשת היא "חייבת מתוחכמת העושה דין לעצמה, באורח שאין לו מקבילות רבות בתיקי פשיטת רגל" (פסקה 7 להחלטה מיום 15.9.2011). לכך יש להוסיף כי על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי מרבית טענותיה של המבקשת אינן מבוססות דיין, וסיכויי הבקשה נמוכים.  
 
           די באמור כדי להצדיק את החלטת בית משפט קמא להתנות את הדיון בבקשה להעברת הנאמן מתפקידו בהפקדת ערובה.
          
7.        אשר על כן, דין הבקשה להידחות. המבקשת תישא בשכ"ט הנאמן בסך 10,000 ₪.
 
 
           ניתנה היום, ב' בחשון התשע"ג (18.10.2012).
                                    ש ו פ ט