בשם המבקש:                        עו"ד אנג'ליקה בן דוד
בשם המשיבים:                     עו"ד האני טרודי
 

 

 
 
           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה, השופט א' טל) בע"ו 42755-12-13 מיום 25.12.2013 במסגרתה נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: הוועדה) מיום 21.11.2013 אשר הורתה על הארכת אשפוזו הכפוי בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה של כשלושה חודשים, עד ליום 6.3.2014.
 
רקע, החלטת הוועדה המחוזית והחלטתו של בית המשפט המחוזי
 
1.        המבקש, יליד 1985, מאובחן מזה שנים כסובל מסכיזופרניה ועד לאשפוזו התגורר לסירוגין בבית אביו ובבית אמו. ביום 5.7.2012 הגיע המבקש אל בית החולים "שלוותא" (להלן: בית החולים) לקבלת טיפול, ואושפז בהסכמתו. ביום 7.8.2012 ניתנה בעניינו הוראת אשפוז כפוי לפי סעיף 9(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), כאשר ערעור המבקש על הוראת האשפוז נדחה על יד הוועדה ביום 9.8.2012. אשפוז המבקש הוארך על ידי הוועדה מעת לעת מספר פעמים עד ליום 12.9.2013, לעיתים בהסכמתו, ואילו בשני מקרים נדחו על ידי בית המשפט המחוזי ערעורים שהגיש המבקש על החלטות להארכת אשפוזו.
 
2.        ביום 12.9.2013 דנה הוועדה בבקשת בית החולים להאריך את אשפוז המבקש בשלושה חודשים נוספים. לאחר ששמעה את נציג בית החולים, את המבקש עצמו, את באת כוחו ואת הוריו החליטה הוועדה על הארכת אשפוז המבקש עד ליום 5.12.2013. ערעורו של המבקש על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 10.10.2013 (ע"ו 44062-04-13). בית המשפט המחוזי נמנע מלהתערב בהחלטת הוועדה, תוך שעמד על כך שאין בעובדה כי המבקש יוצא לחופשות בבית אביו כדי ללמד על היעדר מסוכנות ממשית ומיידית מצידו לאביו ולעצמו. זאת, בין היתר, בהסתמך על מכתבם של רופאיו לוועדה, בו צויין כי המבקש ממשיך לאיים על אביו; סובל ממחשבות שווא וכי לא חלה הטבה במצבו הנפשי חרף הטיפול האגרסיבי שעבר במהלך אשפוזו.
 
3.        כנגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור (רע"א 7342/13). לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים לה, ומשמצאתי כי מהחלטת הוועדה מיום 12.9.2013 נעדרה התייחסות כלשהי לשאלת קיומן והתאמתן של חלופות אשפוז בעניינו של המבקש, הוריתי ביום 18.11.2013 לצדדים להודיע לבית משפט זה עד לצהרי יום 21.11.2013 אם הם מסכימים להחזרת הדיון לוועדה המחוזית בהקדם האפשרי ולא יאוחר מיום 26.11.2013 "לצורך דיון בשאלת חלופת האשפוז ולצורך מתן החלטה מעודכנת בעניינו של המבקש". בהתאם להחלטה האמורה ובהסכמת הצדדים, הוקדם הדיון בעניינו של המבקש לפני הוועדה והתקיים ביום 21.11.2013. בתום הדיון ניתנה החלטה חדשה על ידי הוועדה, במסגרתה שללה הוועדה קיומה של חלופה מתאימה להארכת צו האשפוז הכפוי, וכמו כן, הוארך אשפוזו של המבקש עד ליום 6.3.2014. לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת הוועדה מיום 21.11.2013 אינה בגדר "השלמת הנמקה" או "עיון מחדש" בהחלטת הוועדה מיום 12.9.2013, אלא החלטה עצמאית חדשה בדבר הארכת צו האשפוז הכפוי לפרק זמן נכבד, המייתרת את הדיון בבקשת רשות הערעור במתכונתה הקודמת. לפיכך, בהחלטתי מיום 1.12.2013 הוריתי על מחיקת בקשת המבקש ברע"א 7342/13, תוך שהדגשתי כי לאחרון עומדת הזכות לערער לפני בית המשפט המחוזי על החלטת הוועדה מיום 21.11.2013, ככל שיראה לנכון.
 
4.        כאמור, עניינה של הבקשה דנא בהחלטת הוועדה מיום 21.11.2013, אשר נתקבלה בסיומו של דיון שהתקיים בנוכחות המבקש, הוריו, באת כוחו ומנהל המחלקה בבית החולים בה מאושפז המבקש, ד"ר מנדלוביץ (להלן: ד"ר מנדלוביץ). במהלך הדיון ציין אביו של המבקש כי שבועיים קודם לכן, ביום 5.11.2013 לערך, הוא שוחח עם המבקש וראה "שהוא לא בסדר שאין עם מי לדבר" וכי המבקש רוצה לשים קץ לחייו בקפיצה. על כן סבר האב כי האחרון מסוכן לעצמו והעריך כי לא ישתף פעולה עם טיפול חלופי לאשפוז כפוי. ד"ר מנדלוביץ ציין כי המבקש נכנס לחדרו פעמיים ביום ומבקש "להפסיק את הסבל" ולפיכך הוא רואה אותו כמסוכן לעצמו. מנגד, אמו של המבקש ודודתו טענו כי המבקש אינו מסוכן לעצמו בשום אופן וכי יש לשחררו להתגורר עם אמו, כאשר דודתו תיקח אותו לטיפולים ככל שיידרש. המבקש מצידו חזר וציין במהלך הדיון כי הוא "בפרנויה כל הזמן", בה נדבק עקב "חיידק הפרנויה" שנושאים רופאיו, וכמו כן חזר ואמר כי הוא רוצה למות וכי "אני אשלח משהו שירה בי". נוכח הדברים, החליטה הוועדה על שלילת קיומן של חלופות אשפוז בעניינו של המבקש ועל הארכת אשפוזו הכפוי, כאמור, מהנימוקים הבאים:
 
"במצבו הנפשי הנוכחי לא מתאימות [למבקש – י.ד.] חלופות לאשפוז כפוי. האשפוז הכפוי יוארך עד 4 חודשים (6.3.14). לאור האמור לעיל במכתב המנהל ובבדיקה היום, ובהמשך לוועדה קודמת שעיינו בה (מ-12.9.2013) – החולה במצב פסיכוטי חריף. אין תובנה למחלה, ולצורך בטיפול. חסר שיפוט לחלוטין. מדגיש שרוצה למות. במצבו הנפשי הנוכחי מסוכן ביותר לעצמו. שמענו בני משפחתו של החולה כמפורט בפרטיכל, ואין המשפחה יכולה להיות מסגרת מכילה כאשר באים לדון במסגרת טיפולית אלטרנטיבית תוך חיים עצמאיים".
 
           עוד צויין במסגרת ההחלטה כי מסוכנות המבקש לעצמו היא ברמה גבוהה ואילו מסוכנותו לאחרים היא ברמה בינונית, כשבהקשר זה צויין כי המבקש זכה לחופשות בעבר, אך אלה היו בהשגחת אביו ולתקופות קצרות.
 
5.        ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על ההחלטה נדחה. במסגרת החלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לשחרר את המבקש לחלופת אשפוז נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו לעצמו ולסביבתו. זאת, בין היתר, בשים לב לדברי המבקש לפני הוועדה ולרופא המטפל בו, המעוררים חשש לפגיעה עצמית ואובדנית, שלא ניתן להפיגו על ידי שחרורו לחלופת אשפוז; למחלתו, המאופיינת בעמידות גבוהה לטיפולים רפואיים; ולמצב הפסיכוטי המתמשך בו שרוי המבקש. עוד מצא בית המשפט המחוזי כי זכויותיו של המבקש לא נפגעו מעצם העובדה שההחלטה על הארכת אשפוזו נתקבלה עובר לסיום תקופת אשפוזו הקודמת, שכן הדיון לפני הוועדה עסק הן בבחינת חלופות אשפוז לאשפוז הכפוי, בהתאם להחלטתי מיום 18.11.2013, והן בבקשת בית החולים להארכת האשפוז הכפוי.
 
           מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
 
טענות המבקש
 
6.        עיקר טענת המבקש היא כי הוועדה חרגה מסמכותה בעת שהאריכה את אשפוזו הכפוי בשלושה חודשים במסגרת דיון שהובא לפתחה על מנת שתבחן קיומן של חלופות אשפוז בלבד; כל זאת מבלי שבחנה באופן ראוי את חלופות האשפוז הרלבנטיות בעניינו, לרבות שחרורו להשגחת אמו, בהתאם להוראת בית משפט זה. לפיכך, לשיטת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בעת שדחה את ערעורו על החלטת הוועדה. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי זכויות המבקש לא נפגעו מכך שההחלטה על הארכת אשפוזו נתקבלה למעלה משבועיים לפני תום תקופת אשפוזו הקודמת, וכמו כן כי לא נתן דעתו לכך שקביעת הוועדה באשר למסוכנות הנשקפת ממנו לא נומקה כנדרש.
 
תגובת המשיבים
 
7.        בתגובתם, טוענים המשיבים כי אין מקום ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" במקרה דנן, שכן הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית או בעלת השלכות ציבוריות החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. לגופם של דברים סבורים המשיבים כי דין הבקשה להידחות, שכן החלטת הוועדה נובעת ממסוכנותו של המבקש, נסמכת על שיקולים מקצועיים והינה נכונה וסבירה בנסיבות העניין. בהקשר זה, מדגישים המשיבים כי האשפוז הכפוי הינו כלי מניעתי שמטרתו למנוע את התממשות הסכנה כי החולה יפגע בעצמו או בזולת. נטען כי אף מדברי המבקש המתועדים בפרוטוקול הדיון אפשר ללמוד כי טרם חל שיפור מספיק במצבו, וכי התכנים הפסיכוטיים שגרמו למבקש לסכן את עצמו עובר לאשפוזו האחרון, עדיין אקטואליים. עוד מצויין כי אביו של המבקש תומך בהמשך טיפולו בבית החולים, וכי אמו כלל לא מכירה במחלת בנה. לצד זאת, נטען כי הוועדה היא הגורם המקצועי המוסמך להכריע בשאלת אשפוזו של המבקש, וכי החלטתה מושא הבקשה דנן נומקה כדבעי ונתקבלה בהתאם לסמכויות שהוקנו לה על פי חוק ועל בסיס תשתית עובדתית מלאה. בהקשר זה, נטען כי בניגוד לטענת המבקש, הוועדה אכן בחנה חלופות אשפוז להמשך האשפוז הכפוי.
 
דיון והכרעה
 
8.        לאחר עיון בבקשה על נספחיה וכן בתגובת המשיבים, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. אף אם אניח כי במסגרת הבקשה הועלו שאלות החורגות מגדר עניינו של המבקש, ואינני סבור כי אלו הם פני הדברים, הרי שבנסיבות המקרה הספציפיות, כפי שתובאנה להלן, ובשים לב להוראות חוק טיפול בחולי נפש – המאפשרות הארכת אשפוז כפוי במקרה בו נשקף מחולה סיכון כלפי עצמו וכלפי הזולת ואין בנמצא חלופת אשפוז שבכוחה לאיין סיכון זה – סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.
 
9.        החלטת הוועדה ניתנה בהתאם להוראת סעיף 10(ג)(2) לחוק טיפול בחולי נפש שעניינו בהארכת תקופת אשפוז כפוי מעבר לתקופה של שלושה חודשים מיום מתן הוראת אשפוז. על פי סעיף 10(ד) לחוק, הארכת תקופת אשפוז תיתכן רק אם שוכנעה הוועדה כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק למתן הוראת אשפוז. סעיף 9 לחוק קובע שתי קבוצות תנאים חלופיות, תוך הפניה להוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק, הנבדלות במידת הדחיפות שבהן. במסגרת הבקשה הנוכחית אין הכרח לדון בכל התנאים הקבועים בסעיפים אלו, שכן החלטת הוועדה והחלטתו של בית המשפט המחוזי, כמו גם טענות המבקש, עוסקות כולן בעילת המסוכנות הקבועה בסעיף 6(א)(2) ובסעיף 7(2)(א) לחוק ועניינה במסוכנות הנשקפת מהמבקש לעצמו ולסביבתו.
 
10.      באשר לטענה כי קביעת הוועדה בדבר מסוכנות המבקש לא נומקה כראוי; לאחר עיון בחומר שהונח לפני הוועדה, בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפניה ובהחלטתה, סבורני כי דינה להידחות. הערכת מסוכנתו של אדם אינה בגדר מדע מדויק, אלא היא מתבססת על בחינת מצבו הנוכחי של מי שמסוכנותו מוערכת, בשים לב לעברו, לתהליך הטיפולי ולתוצאותיו ולגורמי הסיכון המלווים אותו. כל זאת, בהתחשב בעמדת הרופאים המטפלים בו, המוצגת לפני הוועדה ומתבססת על ניסיונם המקצועי [ראו: רע"א 9716/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.1.2011), פסקה 8 להחלטה (להלן: עניין פלוני)]. קביעת הוועדה בענייננו, בדבר מסוכנות המבקש, בוססה על תשתית עובדתית מספקת עליה עמדה הוועדה במסגרת החלטתה, כעולה מעיקריה שהובאו לעיל. בין היתר, צוינו בהחלטה: העובדה כי המבקש עודו מצוי במצב פסיכוטי חריף; מכתב הבקשה שמסר ד"ר מנדלוביץ לוועדה לקראת הדיון ביום 12.9.2013 והחלטתה בדבר מסוכנות המבקש מאותו יום, אשר ניצבו לעיניה; דבריו של ד"ר מנדלוביץ בדיון עצמו, לפיהם המבקש נכנס לחדרו פעמיים ביום ומבקש להפסיק את הסבל, והערכתו כי גם כיום המבקש מסוכן לעצמו; עמדת אביו של המבקש, אשר עימו שהה במהלך חופשותיו, כל עוד אלה נמשכו, לפיה המבקש מסוכן לעצמו ונכון יהיה להמשיך את הטיפול בו בבית החולים; דברי המבקש לאביו ביום 5.11.2013, מהם הבין האב כי המבקש מעוניין לשים קץ לחייו בקפיצה. יתרה מכך, חיזוק משמעותי למסקנה בדבר מסוכנות המבקש לעצמו נלמד מהתנהגותו שלו במהלך הדיון, בעת שחזר וציין לפני הוועדה כי הוא סובל מפרנויה, בה הודבק על ידי חיידקים אותם נושאים הרופאים המטפלים בו, ואמר מספר פעמים כי יישלח משהו שיירה בו.
 
11.      סבורני כי דינה של טענתו השנייה של המבקש, כי הוועדה לא שקלה במסגרת החלטתה חלופות אשפוז לאשפוזו הכפוי וכי בית המשפט המחוזי שגה בעת שלא נתן דעתו על כך, להידחות אף היא. במקום אחר ציינתי כי בעת הפעלת שיקול דעתה במסגרת סעיף 10 לחוק טיפול בחולי נפש מחויבת הוועדה לשקול ולבחון לעומק – ובהתאם לנמק – קיומן של חלופות אשפוז אחרות, אשר אינן אשפוז כפוי. ודוק, בהקשר זה רלבנטית הערכתם של הגורמים המקצועיים בשאלה אם המשך הטיפול במבקש באמצעות חלופה אחרת הינו אפשרי ואם יכולה חלופה זו להגשים את מטרות האשפוז הכפוי ולאיין את מסוכנות החולה [ראו: עניין פלוני, פסקה 9 להחלטה; השוו: רע"א 546/10 פלוני נ' בית החולים "שערי מנשה" (18.2.2010), פסקה ט"ז להחלטת השופט א' רובינשטיין]. מטעם זה ממש הוריתי במסגרת החלטתי מיום 18.11.2013 כי הדיון בעניינו של המבקש יוחזר לוועדה "לצורך דיון בשאלת חלופת האשפוז ולצורך מתן החלטה מעודכנת בעניינו של המבקש", אשר בעקבותיה ערכה הוועדה את הדיון מושא הבקשה שלפני. עיון בהחלטת הוועדה מיום 21.11.2013 מלמד כי במסגרתה  – ובשונה מהחלטתה מיום 12.9.2013 – הוועדה אכן בחנה קיומן של חלופות לאשפוזו הכפוי, כפי שראוי כי תוסיף לעשות בכל פעם בה יובא לפניה עניינו של המבקש. לפני הוועדה עמד מכתבה של דודתו של המבקש, בו קראה לשחרורו להתגורר עם אמו בסיועה שלה. הן דודתו והן אמו של המבקש אף חזרו על הדברים בעת שהופיעו לפני הוועדה. עם זאת, בשים לב למסוכנות הנשקפת מן המבקש ולמצבו הנוכחי, כמפורט לעיל, שללה הוועדה את שחרורו לחלופות אשפוז, לרבות למסגרת משפחתית, כפי שהטעימה בהחלטתה:
 
"במצבו הנפשי הנוכחי לא מתאימות חלופות לאשפוז כפוי… ואין המשפחה יכולה להיות מסגרת מכילה כאשר באים לדון במסגרת טיפולית אלטרנטיבית תוך חיים עצמאיים" (ההדגשות הוספו – י.ד.).
 
12.      בהמשך לאמור, לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי יש בדיון בהארכת אשפוזו קודם לסיום תקופת אשפוזו הקודמת משום פגיעה בזכויותיו. אמנם, יש קושי בכך שלא עמדה למבקש האפשרות להציג לפני הוועדה את מצבו הבריאותי והנפשי נכון לתום תקופת האשפוז, וככלל, אכן ראוי כי החלטות בעניין הארכת אשפוזם הכפוי של חולים תתקבלנה בסמוך ככל הניתן לתום מועד אשפוזם. יחד עם זאת, יש לזכור כי על פי הודעת הצדדים לבית משפט זה ביום 21.11.2013 הדיון בעניינו של המבקש הוקדם בהסכמת הצדדים והתקיים שבועיים בלבד לפני תום תקופת אשפוזו, קרי בסמוך מאוד לסיומה. בשים לב למחשבות האובדניות שהביע המבקש בשיחה עם אביו אך שבועיים קודם לכן, להתנהלותו במהלך הדיון לפני הוועדה, ולעובדה כי היה מצוי במצב פסיכוטי פעיל מתמשך מזה תקופה ארוכה, כך על פי הערכות הגורמים המקצועיים, אינני סבור שהקדמת הדיון בעניינו עולה כדי עיוות דין או כדי פגיעה בזכויות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת של בית המשפט קמא; זאת בפרט כאשר לא נפל פגם בהערכות הגורמים המקצועיים בעניינו ובשים לב כי על פי הוראת סעיף 30(א) לחוק טיפול בחולי נפש, ככל שהיה חל, או יחול בהמשך, שיפור מספק במצבו של המבקש ניתן יהיה לשחררו אף קודם לדיון הבא בוועדה. חיזוק לכך, הגם שבבחינת חוכמה בדיעבד, ניתן למצוא באבחנה הפסיכיאטרית של המבקש מיום 30.1.2014, שצורפה לתגובת המשיבים. על פי האבחנה, לא חל שיפור במצבו של המבקש וגם כיום סובל הוא ממצב פסיכוטי פעיל המלווה במחשבות שווא של רדיפה והלוצינציות קול, כאשר חרף טיפול תרופתי הוא מביע אמירות ותכניות אובדניות.
 
13.      לא נעלמה מעיני טענת המבקש כי החלטת הוועדה נתקבלה שלא בסמכות משום שחרגה לכאורה מהחלטתי מיום 18.11.2013, בה הוריתי כי על הוועדה להתכנס בהקדם לצורך דיון בשאלת חלופת האשפוז. ואולם, אינני סבור כי יש בה ממש. ראשית, הוראת סעיף 10(ג) לחוק טיפול בחולי נפש מקנה לוועדה המחוזית לדון בעניינו של חולה לפי בקשה מנומקת מאת המנהל, ו"להאריך מדי פעם את תקופת האשפוז", וזאת ללא הגדרת סד זמנים תחום לדיון. בענייננו, כפי שהטעים בית המשפט קמא, דיון הוועדה ביום 21.11.2013 נועד, כעולה מפרוטוקול הדיון, לשתי מטרות: דיון בבקשת המנהל להאריך את אשפוזו של המבקש בחצי שנה נוספת ומנגד דיון בבקשת המבקש להשתחרר, ולא מצאתי בכך כל פגם. שנית, לאור החשיבות והצורך בבחינת קיומן של חלופות אשפוז לאשפוז הכפוי, הוריתי לוועדה לקיים דיון בסוגיה. ואולם, החלטתי לא נועדה להגביל את הדיון בוועדה לסוגיה זו בלבד, אלא להבטיח כי זו תיבחן בהקדם האפשרי, וכך אף עולה מלשונה.
 
14.      אסיים ואומר כי נושא הבקשה לפני מורכב וקשה. הוא נוגע למפגש בין חירותו הבסיסית של כל אדם, כל שכן חולה הנפש המשתייך לקבוצה חלשה ביותר הזקוקה להגנה ולתמיכה, לבין זכותם של הסובבים אותו – ואף שלו עצמו – להגנה מפני מחלת הנפש ההופכת אותו לעיתים למסוכן לעצמו ולסביבתו [ראו: רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – תל אביב, פ"ד נב(1) 697, 707 (1998)]. על בתי המשפט מוטל התפקיד להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות הגורמים המקצועיים בנוגע לאשפוז חולי נפש בהתחשב בכך שאשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש אינו קל בלשון המעטה למאושפזים ויש בו משום פגיעה בחירותו של החולה [ראו: ב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332, 336 (1980); לדיון נרחב בעניין סמכות הוועדה הפסיכיאטרית להורות על אשפוז כפוי ובדבר אופייה של הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט להפעיל על החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית ראו: ע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (2.5.2012), חוות דעתו של השופט ח' מלצר]. ואולם, במקרה דנן לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות הגורמים המקצועיים האמונים על הטיפול במבקש, או בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניינו.
          
15.      סיכומו של דבר, הבקשה נדחית. מובן כי אין בדברי כדי לחוות דעה באשר לעצם הצורך בהמשך אשפוזו הכפוי של המבקש לאחר תום תקופת האשפוז הנוכחית.
 
 
          ניתנה היום, ‏ג' באדר א התשע"ד (‏3.2.2014).