בספטמבר 2009 הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום נגד המבקש. לדבריו, המבקש גבה ממנו תשלום שכר טרחה במועד מוקדם ממה שהוסכם, נמנע מלכתוב מכתבי התראה כפי שהתחייב, ומסר מסמכים סודיים של המשיב לצד שלישי. מעשים ומחדלים אלו מהווים הפרה יסודית של ההסכם ביניהם, ואף גרמו למשיב עוגמת נפש. המשיב דרש להשיב לו את שכר הטרחה ששולם בסך 25,330 ₪, וכן פיצוי בסכום של 24,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמו לו.
 
המבקש כפר בטענותיו העובדתיות של המשיב. עם זאת, בניגוד לנדרש בסדר דין מהיר, לא צירף המבקש לכתב ההגנה תצהיר מטעמו (סעיף 214ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)). המבקש אף לא צירף כל ראיה, למעט תכתובת דואר אלקטרוני בינו לבין המשיב (להלן: תכתובת הדוא"ל), ותצהיר מטעם גב' יודפת בן-שושן (אשר ערכה טבלה ובה מסוכמת עיקרי תכתובת הדוא"ל).
 
במסגרת דיון קדם-משפט עתר המבקש לסילוק התובענה על הסף בשל שלוש עילות מקדמיות: העדר סמכות מקומית, שיהוי והעדר עילה. בית המשפט דחה את בקשת הסילוק, על שלוש חלקיה: באשר לסמכות המקומית, המבקש טען כי הוא איננו תושב ישראל. ברם הטענה לא הועלתה במסגרת כתב ההגנה או הבקשות השונות שהגיש עד כה. כן לא הוצגה תשתית עובדתית – נתמכת בתצהיר – שתלמד על העדר סמכות כזו. באשר לשיהוי, המבקש טען כי פוטר על ידי המשיב כבר בדצמבר 2006, בעוד שהתביעה הוגשה רק בספטמבר 2009. אולם בכך אין די לשם סילוק על הסף, שהרי אין חולק כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. באשר להעדר עילה, המבקש טען שתכתובת הדוא"ל מלמדת על העדר עילה לתביעה. בית המשפט קבע כי המחלוקת בין הצדדים היא האם המבקש עמד בדרישות החוזה, ושאלה זו צריכה להתברר לגופה בהליך העיקרי. לנוכח זאת נדחתה הבקשה לסילוק על הסף (להלן בקיצור: החלטת הסילוק), והתיק נקבע להוכחות בסדר דין מהיר. בינתיים הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על החלטת הסילוק (רע"א 33156-02-10; להלן: הבר"ע).
          
 בפתח ישיבת ההוכחות דרש המבקש לדחות את הדיון, מאחר וטרם התקבלה הכרעה בבר"ע שהגיש על החלטת הסילוק. בית משפט השלום דחה את הבקשה, מאחר והבר"ע הוגשה כחודשיים קודם לכן וניתן היה להגיש בקשת לדחיית הדיון מבעוד מועד.
 
 בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע כי המבקש הפר הפרה יסודית את התחייבויותיו כלפי המשיב, כאשר גבה את שכרו במועדים שונים מהמוסכם, סירב לכתוב מכתבים כנדרש, והפר את חובת הסודיות בכך שמסר מסמכים לידי צד ג'. לנוכח זאת, כהוראת סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, חויב המבקש להשיב את שכר הטרחה ששולם לו. כמו כן, מכוח סמכות בית המשפט לפי סעיף 13 לחוק, חויב המבקש לפצות את המשיב בגין גרימת עוגמת נפש בסכום של 12,500 ש"ח.
 
הבר"ע שהגיש המבקש על החלטת הסילוק – נדחתה. זאת משום שפסק הדין בהליך העיקרי ניתן כבר ביום 11.4.2010, כך שלמבקש קמה זכות ערעור על החלטת הסילוק במסגרת הערעור על פסק הדין כולו.
 
המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. לשיטתו, תכתובת הדוא"ל שהציג תומכת בגרסתו, אך בית המשפט התעלם ממנה. כן טען שהמשיב צריך היה לצרף לכתב התביעה שלו חוות דעת, אשר תוכיח את טענתו בדבר זכותו לקבלת החזר שכ"ט. עוד טען כי שגה בית המשפט בהחלטת הסילוק, וכן שגה כשלא דחה את מועד דיון ההוכחות עד להכרעה בבר"ע. המשיב, מצידו, טוען כי בית משפט השלום לא התעלם מתכתובת הדוא"ל, ואף התייחס אליה במפורש בפסק דינו. כן טען המשיב שתביעתו הייתה מפורטת ומנומקת דיה, וכי לא היה עליו לצרף גם חוות דעת.
 
 בפסק דינו של בית משפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, נקבע כי מרגע שלא הוגש תצהיר מטעם המבקש, בניגוד לתקנות, רשאי היה בית המשפט לפסוק על פי ראיות התובע בלבד (היינו המשיב בהליך שלפנינו). למעלה מן הדרוש, בית משפט השלום התייחס בפסק דינו לתכתובת הדוא"ל שהגיש המבקש. קביעתו של בית משפט השלום כי המבקש הפר הפרה יסודית את החוזה – הינה קביעה עובדתית, המבוססת על התרשמותו מראיות התביעה, ואין מקום לערכאת הערעור להתערב בכך. באשר לצורך לדחות את דיון ההוכחות, לנוכח זאת שהבר"ע הייתה תלויה ועומדת – זכותו של המבקש להשיג על החלטת הסילוק לא נפגעה, שכן ערכאת הערעור תידרש לטענותיו במסגרת הערעור (על פי סעיף 411 לתקנות). ואכן, בית המשפט המחוזי דן בשלוש טענותיו המקדמיות של המבקש, וקבע כי בצדק דחה אותן בית המשפט במסגרת קדם המשפט. באשר לסמכות המקומית, מאחר וזו תובענה שאינה במקרקעין – ניתן להגישה במקום יצירת ההתחייבות או במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים (סעיפים 3(א)(2) ו-3(א)(5) לתקנות). לפיכך, גם אם מקום מגוריו של המבקש הוא בחו"ל – אין בכך כדי למנוע הגשת התביעה כאן. באשר לשיהוי, אף לשיטת המבקש – לא חלפה תקופת ההתיישנות, ועל כן אין די בשיהוי כשלעצמו כדי לחסום את עצם הגשת התובענה. באשר להעדר העילה, נקבע כי לא ניתן היה לומר מתוך כתב התביעה כי לתובע אין כל סיכוי לקבל את הסעד המבוקש, ולפיכך מן הראוי היה לבחון את הדברים לגופם במסגרת הליך הוכחות. לנוכח אלו נדחה הערעור.
 

 

 
חזרתי ועיינתי בבקשת רשות הערעור. לא מצאתי כי היא מעוררת שאלה משפטית ציבורית עקרונית, שיש לה רלבנטיות לתיק שלפנינו ושטרם נדונה והוכרעה בפסיקה זה מכבר. אף לגופם של דברים, דעתי היא שאין בטענותיו של המבקש ממש.
 
באשר לצירוף חוות דעת מומחה לתביעות השבה בין עו"ד ללקוח: ראשית דבר, המבקש לא הצביע על מקור סטטוטורי כלשהו לחובה כזו. על פי התקנות, לכתבי הטענות בסדר דין מהיר יצורפו תצהיר מטעמו של בעל הדין (סעיף 214ג), מסמכים רלבנטיים (סעיף 214ח) ותצהירי עדות ראשית (סעיף 214ט). בעל הדין יכול, אם ירצה, לצרף לכתב הטענות גם חוות דעת מומחה (סעיף 214ג). ודוק: יכול, אך איננו חייב. אגב, פסק הדין עליו רצה המבקש להסתמך, בעניין רוטשטיין, כלל איננו רלבנטי לענייננו: בלב הויכוח שם עמדה מחלוקת אודות גובה שכר הטרחה שנקבע בין הלקוחה לעורך דינה.
 
  שנית, באשר לפרסום פסק דין כאשר טרם התקבלה הכרעה בבר"ע. גם בכך אין משום שאלה משפטית חדשנית. זה מכבר נקבעה בבית משפט זה "כלל הבליעה", אשר מתייחס בדיוק לסיטואציה מעין זו: מקום שבעל דין ערער ברשות על החלטה שניתנה בהליך ביניים, אך טרם שהתקבלה הכרעה בבקשה – ניתן פסק דין סופי בהליך העיקרי. הכלל הוא שבמצב כזה – "נבלע" הערעור ברשות בתוך הערעור שבזכות. דהיינו, זכותו של בעל הדין שנפגע להגיש ערעור על פסק הדין הסופי, ולכלול בו אף ערעור על החלטת הביניים (בהיקש מסעיף 411 לתקנות; ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 411 (1992)). וכך אכן נעשה בענייננו: בקשת הסילוק של המבקש נידונה לגופה, במסגרת הערעור שהגיש לבית המחוזי, כנדרש על פי דין.
 
 שלישית, המבקש שאל האם יש לקבל תצהיר התומך בראיות הנתבע כאשר התצהיר לא ניתן על ידי הנתבע בעצמו. ברם, כאמור לעיל, בתקנות מובהר היטב מהם התצהירים אותם יש להגיש במסגרת סדר דין מהיר ובאיזו דרך יצורף תצהיר שנערך על ידי גורם שאינו בעל דין (ראו למשל תקנה 214(ג) לתקנות). ממילא אין כל חידוש בשאלה שהעלה המבקש. יתירה מזאת, בית משפט השלום נהג לפנים משורת הדין עם המבקש: כאמור לעיל, המבקש צירף לכתב טענותיו אך ורק את תצהירה של גב' בן שושן, אשר ערכה את הטבלה בה סוכמה תכתובת הדוא"ל. גב' בן שושן לא הופיע לישיבת ההוכחות בבית משפט השלום, וממילא גם לא נחקרה על תצהירהּ – בניגוד להוראת סעיף 214יד(ב) לתקנות. בנסיבות אלו כלל לא היה מקום להתחשב בתצהירה. ברם למעלה מן הדרוש, וכפי שהוסבר לעיל, בית משפט השלום לא התעלם מתכתובת הדוא"ל המדוברת (נשוא תצהירהּ של גב' בן שושן), וזו שימשה בסיס לפסק דינו. משכך, השאלה אודות קבלת התצהיר לא רק שאיננה מעוררת סוגיה משפטית עקרונית, אלא למעשה כלל לא התעוררה במקרה שלפנינו.
 
 כל יתר טענותיו של המבקש אינן אלא חזרה על גרסתו העובדתית, אותה הציג בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. כידוע, בית משפט זה איננו מתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, למעט בנסיבות חריגות במיוחד. המקרה שלפנינו איננו מלמד על התקיימות נסיבות כאלו. כפי שציינתי לעיל, יומו של המבקש בבית המשפט – ניתן לו, והוא קבע את אופן ניהולו. המבקש נמנע מלהציג ראיות ותצהירים שיתמכו בגרסתו, למעט תכתובת הדוא"ל ותצהירה של גב' בן שושן (ממנה לא התעלם בית המשפט קמא). הוא לא הציג כל ראיה שתלמד כי הוא עמד בהתחייבויות שנטל על עצמו מול המשיב (מועד גביית שכר הטרחה והיקף העבודה הנדרשת), וכי הוא לא הפר את הסודיות שנדרשה ממנו. בגלגולים הקודמים – הן במסגרת קדם המשפט, הן בדיון בבית משפט השלום והן בערעור בבית המשפט המחוזי – הובהר למבקש, חזור והבהר: זכותו שלא למסור גרסה עובדתית משלו, ושלא לתמוך את טענותיו בתצהירים ובראיות. אולם משבחר לעשות כן – עליו להבין את ההשלכות הכרוכות בכך. בכל מקרה, אין בסיס לבקר את התנהלותו של בית משפט השלום שפעל על פי התקנות.
 
סיכומו של דבר, בקשת רשות הערעור שלפנינו איננה מעוררת שאלה משפטית חדשה ועקרונית. אף לגופם של דברים נראה שאין בטענותיו של המערער כדי להצדיק התערבות של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט קמא.
 

 
           ניתנה היום, י"א בתשרי התשע"ג (27.9.2012).