השופטת ד' ברק-ארז:
 
1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.4.2014 (ע"א 35917-10-12, סגן הנשיאה י' שנלר, השופט (כתוארו אז) ק' ורדי והשופט ח' ברנר). בפסק דין זה התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 29.7.2012 (ת"א 155399/09, השופט ע' חג' יחיא ז"ל).
 
2.        המבקשת היא חברה העוסקת בייבוא ושיווק של מוצרי קירור ומיזוג אוויר, ומחזיקה לשם כך בית עסק בחולון (להלן: העסק). המבקשת ביטחה את העסק אצל המשיבה ב"פוליסת ביטוח אש מורחב", שכללה הרחבה לסיכוני פריצה ושוד (להלן: הפוליסה). על פי דרישת המשיבה, הותקנה בעסק מערכת אזעקה שחוברה הן באופן קווי והן באופן אלחוטי למוקד אבטחה (להלן: המוקד). ביום שישי ה-6.6.2008 אירעה בעסק פריצה, במסגרתה שברו הפורצים את החומה שהקיפה את העסק ואת קיר המחסן שעמד בו וגנבו מלאי הכולל מדחסים למזגנים (להלן: האירוע הראשון). ביום ראשון ה-8.6.2008 גילו עובדי המבקשת את הפריצה וזו פנתה למשיבה בדרישה לקבל תגמולי ביטוח בגין הנזקים שנגרמו לה.
 
3.        ביום 9.7.2008 בשעות הצהריים הובאו לחצר העסק שתי מכולות שהגיעו לישראל במשלוח ימי וכללו מדחסי אוויר. המכולות הושמו על נגרר. עוד קודם לפריקתן, בשעות הלילה של אותו יום, נגנב הנגרר והמכולות שעליו משביל הגישה לעסק (להלן: האירוע השני). עם גילויה של הפריצה פנתה המבקשת לכלל חברה לביטוח בע"מ, שאצלה רכשה "ביטוח ימי", וזו שילמה לה סך של 25,000 דולר בגין אירוע זה. לאחר מכן, פנתה המבקשת למשיבה בדרישה לתשלום של תגמולי ביטוח נוספים בשיעור שישלים את פיצויה בגין הנזק שנגרם לה בשל אירוע זה. 
 
4.        ביום 7.9.2008 דחתה המשיבה את דרישת התשלום בגין האירוע הראשון, על יסוד הטענה שמערכת האזעקה לא נדרכה עובר לפריצה. המשיבה ציינה כי המוקד הודיע למבקשת על כך  שהאזעקה לא נדרכה, אך המבקשת לא פעלה לתיקון המצב. כן טענה המשיבה כי המבקשת לא קיימה את הדרישה ל"כיסוי שטח מלא של המחסן באמצעות שני גלאים א.א. פסיבי תקרתי 360 מעלות".
 
5.        ביום 6.10.2008 דחתה המשיבה את דרישת התשלום בגין האירוע השני בטענה שהמכולות הושארו מחוץ למבנה, במקום שהביטוח אינו חל עליו ואף אינו מוגן על ידי מערכות המיגון של העסק.
 
6.        בהמשך לאירועים אלה ולאחר שנדחו דרישות התשלום שלה, הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה כנגד המשיבה שבה עתרה לתשלום תגמולי הביטוח בגין שני האירועים.
 
7.        בהתייחס לאירוע הראשון, קבע בית משפט השלום כממצא עובדתי כי מערכת האזעקה בעסק הופעלה. כמו כן, הוא דחה את טענת המשיבה לפיה המבקשת ידעה כי מערכת האזעקה לא הופעלה. בית משפט השלום קבע כי המבקשת אכן הפרה את דרישת המשיבה להתקנת גלאי נפח בעסק, אך הוסיף וציין כי מדובר בדרישה להתקנת אמצעים להקלת הסיכון ולכן יש לבחון הפרה זאת לפי סעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). בית משפט השלום קבע בהקשר זה כי לא הוכח כי המבקשת הונעה על-ידי כוונת מרמה, ועל כן אין לפטור את המשיבה מתשלום דמי הביטוח. בית משפט השלום קבע עוד כי המשיבה הודתה שכאשר האזעקה אינה מופעלת (כפי שלטענתה אירע) אין בכוחם של גלאי נפח לסכל את הפריצה, ועל כן, אי התקנת הגלאים אינה צריכה להעלות או להוריד. בנסיבות אלה, סבר בית משפט השלום שהמשיבה אינה יכולה לטעון דבר והיפוכו – הן שהאזעקה הייתה כבויה והן שנפגע המיגון של העסק בשל אי-התקנת גלאי הנפח. בהתאם לכך, קבע בית משפט השלום כי המבקשת זכאית לקבל את מלוא תגמולי הביטוח בהתייחס לאירוע הראשון.
 
8.        בהתייחס לאירוע השני, קבע בית משפט השלום כי המשיבה או מי מטעמה הציגו במהלך התקופה שבה הייתה הפוליסה בתוקף (ובטרם התרחש האירוע השני) מצג או התחייבות בפני המבקשת לפיו היא תספק כיסוי למקרה של גניבה או פריצה, ומצג זה מהווה חלק מהחוזה שנכרת בין הצדדים. בית משפט השלום קבע עוד כי הסייגים שמהם מנסה המשיבה להיבנות, ולפיהם היא אינה מכסה נזקים עקב גניבה (להבדיל מפריצה) אינם הולמים את הציפיות הסבירות של המבוטח וכי המשיבה כשלה בהסבת תשומת ליבה של המבקשת אליהם. כן קבע בית משפט השלום כי המשיבה ידעה על כך שהמבקשת נוהגת להשאיר מכולות בשביל הגישה לעסק, וסוקר מטעמה המליץ להחריג את המכולות הללו מהכיסוי הביטוחי בשל הסכנה כי ייגנב, אך המשיבה לא עשתה כן. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי המבקשת זכאית לקבל את מלוא תגמולי הביטוח גם בהתייחס לאירוע השני.
 
9.        בסיכומו של עניין, חייב בית משפט השלום את המשיבה לשלם למבקשת סך של 106,894 שקל בגין האירוע הראשון וסך של 117,161 שקל בגין האירוע השני, בתוספת ריבית והצמדה מיום התרחשותו של כל אירוע ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, חייב את המשיבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דינה של המבקשת.
 
10.      המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי הקדים וקבע כי המקרה שבפניו נמנה על אותם מקרים שבהם אין מנוס מלהתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי מנהלה של המבקשת קיבל הודעה מן המוקד על כך שהאזעקה בעסק לא נדרכה, ולאחר מכן שוחח בטלפון עם העובד האחראי על דריכת האזעקה אשר דיווח לו כי דרך אותה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המנהל הסתפק בכך מבלי שבדק את מצבה של האזעקה בשטח באופן מיידי, הדבר העולה כדי רשלנות של ממש. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע כי האזעקה נדרכה, שכן למעשה כלל לא ניתן היה לדרוך אותה עקב חבלה שבוצעה בה (ככל הנראה לקראת הפריצה).
 
11.      במישור המשפטי, בית משפט המחוזי הוסיף וקבע כי קיומה של מערכת אזעקה תקינה ומופעלת הוגדר בפוליסה כ"תנאי מוקדם לחבות החברה ולתשלום תביעות", וכיוון שלא קוים התנאי, המבקשת אינה זכאית לתגמולי ביטוח בגין המקרה הראשון. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המבקשת לא טענה כי מדובר באמצעי להקלת הסיכון ולכן אין צורך לדון בשאלה האם המשיבה פטורה מתשלום לפי סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי המבקשת גם לא טענה להעדר קשר סיבתי בין אי דריכת מערכת האזעקה לבין אירוע הפריצה והיקפו, וכי ממילא נפסק בעבר כי הפרת חובתו של מבוטח לקיים מערכת הגנה תקינה מצדיקה שלילת תשלום של תגמולי הביטוח.
 
12.      בהתייחס לאירוע השני, קבע בית המשפט המחוזי כי הנגרר שעליו הוצבו המכולות שנגנבו חנה אמנם בצמוד לקיר החיצוני של העסק, אך עדיין מחוצה לו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המבקשת מעולם לא ציינה בפני המשיבה כי היא נוהגת לאחסן מכולות בכביש הגישה לעסק (להבדיל מחצרי העסק עצמו), כך שממילא מעולם לא הוצג בפני המבקשת מצג לפיו מכולות אלה מכוסות על ידי הפוליסה. כן קבע בית המשפט המחוזי כי מלשון הפוליסה עולה באופן חד משמעי שהיא מכסה רכוש שנמצא בחצרי העסק, אך לא רכוש הנמצא מחוצה לו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם העובדה שהמבקשת הציבה מיוזמתה מצלמה החולשת על שביל הגישה אין בה כדי להעיד כי שביל גישה זה נכלל בחצרי העסק לצורך הפוליסה. כן קבע בית המשפט קמא כי הפוליסה מגינה מפני פריצה או שוד, וגניבת נגרר החונה מחוץ לחצרי המבקשת אינו נופל תחת הגדרות אלה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה אינה חייבת לשלם למבקשת תגמולי ביטוח גם בגין האירוע השני, וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום.
 
13.      הבקשה דנן מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי פסק הדין סותר באופן חזיתי את ההלכה שנקבעה בידי בית משפט זה ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי (15.9.2013) (להלן: עניין סלוצקי). כן טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום והפך אותם על ראשם, ובכך פעל בניגוד להלכה המבוססת לפיה ערכאת הערעור תמעט לעשות כן. המבקשת גורסת כי טעמים אלה מצדיקים מתן רשות ערעור במקרה דנן.
 
14.      בהתייחס לאירוע הראשון, המבקשת מדגישה כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי סותרת את האמור בעניין סלוצקי, כמו גם מושכלות יסוד בדיני ביטוח. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אפילו הייתה רשלנות במעשיה – טענה שעליה היא חולקת – הרי שלפי עניין סלוצקי יש להחיל במקרה כזה את ההסדר הקבוע בסעיפים 21-18 לחוק חוזה הביטוח. היא מוסיפה כי בענייננו לא עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מתקיימים תנאי ההסדר הקבוע בסעיף 18(ג) הפוטר את המבקשת כליל מתשלום תגמולי הביטוח או מאפשר לה לשלם תשלום חלקי בלבד. כן מציינת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי שאלת תחולת ההסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח לא נדונה בפניו.
 
15.      בהתייחס לאירוע השני, גורסת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי שביל הגישה שעליו חנה הנגרר ועליו המכולות שנגנבו הוא שטח ציבורי הפתוח לכל. המבקשת טוענת בהקשר זה כי מדובר בשטח פרטי השייך לבעליה של המשיבה, כפי שנקבע בידי בית משפט השלום. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הציפייה הסבירה של הצדדים הייתה כי הפוליסה תכסה גם רכוש שנמצא בחצרים הפרטיים של המבקשת, ולכן אילו ביקשה המשיבה להוציא רכוש זה מגדרו של הכיסוי היה עליה לכלול בנושא זה סייג מפורש בפוליסה ולהפנות את תשומת לב המבקשת לכך, מה שלא נעשה.
 
16.      המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה וגורסת כי היא אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין, בהתייחס לאירוע הראשון גורסת המשיבה כי בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי המבקשת לא הפנתה לעניין סלוצקי, ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. בהתייחס לאירוע השני, גורסת המשיבה כי המבקשת מעלה טענות עובדתיות גרידא שאין מקום להידרש להן. ביום 14.7.2014 ניתן למשיבה להגיש השלמת טיעון מטעמה ככל שתהיה מעוניינת בכך, והשלמת טיעון כזו אכן הוגשה ביום 22.7.2014. במסגרת השלמת הטיעון, חוזרת ומצביעה המשיבה על הרשלנות החמורה מצד המבקשת והובילה לאירוע הראשון, וכן על כך שהמבקשת כלל לא העלתה טענות בנוגע לסעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח בפני הערכאות הקודמות שדנו בתיק.
 
17.      לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפיה – אך זאת רק בהתייחס לטענות הנוגעות לאירוע הראשון, ולא בהתייחס לטענות הנוגעות לאירוע השני, טענות בעלות אופי עובדתי שאין מקום לבחון מחדש בגדרי "גלגול שלישי".
 
18.      הדיון בפני בית המשפט המחוזי התקיים ביום 12.2.2014, זמן קצר יחסית לאחר שניתן פסק הדין בעניין סלוצקי, וזה אף לא נזכר בדבריו של בא כוח המערער באותו דיון. בנסיבות מיוחדות אלה, אין לומר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי לוקה אך בטעות ביישום הדין, אשר ככלל אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, וזאת מאחר שהתערבותנו נדרשת על מנת להעמיד הלכה על מכונה (ראו והשוו: רע"א 3577/11 אלון החזקות בריבוע הכחול – ישראל בע"מ נ' נציגות הבית המשותף בשדרות זהר טל 34 הרצליה, בפסקה 6 (30.6.2011); בע"מ 4463/11 פלוני נ' פלוני, בפסקה 9 (11.10.2011) רע"א 930/12 צים שירותי ספנות משולבים בע"מ נ' מיאל אימפקס 1986 בע"מ, בפסקה 6 (19.3.2012); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 218 (מהדורה שלישית, 2012)).
 
19.      במסגרת זו, איננו נדרשים לטענות העובדתיות שהעלתה המבקשת, שהלינה על כך שבית המשפט המחוזי התערב בממצאים העובדתיים אותם קבע בית משפט השלום. אולם, אף על-פי העובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי ביחס לאירוע הראשון דין התביעה שהגישה המבקשת להתקבל בכל הנוגע לו. במה דברים אמורים? בית המשפט המחוזי קבע כי מערכת האזעקה בעסק לא הופעלה בטרם הפריצה, וכי קיומה של מערכת אזעקה תקינה ומופעלת היה תנאי מוקדם אשר אי-קיומו מצדיק שלילה של תשלום תגמולי ביטוח. גישה זו אינה משקפת עוד את ההלכה הפסוקה. התשתית הנורמטיבית הנוגעת לענייננו כבר נפרשה בהרחבה בעניין סלוצקי, ולכן נחזור עליה רק בקצרה: העמדה הגורסת שהפעלת אמצעי מיגון היא "תנאי מוקדם" שאי עמידה בו שוללת באופן אוטומטי את זכותו של המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח מרוקנת מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח, ונוגדת הן את לשונו והן את תכליתו (שם, בפסקה 25). בהתאם לכך, מקרים שבהם לא הופעל אמצעי להקלת הסיכון בידי מבוטח יידונו על פי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, שבמרכזו עומד הסדר התשלום היחסי, הסדר שיש להבינו כמקנה תרופה למבטח ולא למבוטח. הסדר זה מאפשר למבטח לשלם למבוטח במצבים מסוימים רק חלק מתגמולי הביטוח מקום בו קיימת חלופה ביטוחית יקרה יותר, שאינה כוללת דרישה לאמצעי להקלת הסיכון, וזאת לפי סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח. כן ישנם מקרים שבהם המבטח יופטר כליל מחובתו לשלם תגמולי ביטוח, מקום בו פעל המבוטח בכוונת מרמה (סעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח) או כאשר מבוטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח עם מבוטח שאינו נוקט באמצעי להקלת הסיכון, אף בעבור תשלום דמי ביטוח גבוהים יותר (סעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח) (ראו: עניין סלוצקי, בפסקאות 34-31). נטל ההוכחה בכל הנוגע לקיומה של פוליסה חלופית שעל בסיסה ישלם המבטח למבוטח תגמולי ביטוח יחסיים בלבד ובנוגע לטענה לפיה מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח לו ידע את העובדות לאשורן ולכן יש לפטור את המבטח מתשלום תגמולי הביטוח כולם, מוטל על המבטח (שם, בפסקאות 42-41).
 
20.      ומהכא להתם: המבקשת כשלה בהפעלת מערכת האזעקה. אולם, קביעה זו אינה מסיימת את הדיון בנוגע לזכאותה של המבקשת לקבל את תגמולי הביטוח. על מנת לפטור את עצמה מן החובה לשלם תגמולי ביטוח למבקשת היה על המשיבה להוכיח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח עם המבקשת לו ידע כי מערכת האזעקה לא תופעל, והיא לא עמדה בנטל זה. המבקשת גם לא הציגה כל פוליסה חלופית שעל בסיסה ניתן להתיר לה לשלם תגמולי ביטוח יחסיים בלבד. נוכח האמור, דין תביעת המבקשת בנוגע לאירוע הראשון להתקבל במלואה.
 
21.      בשולי הדברים נציין כי לא מצאנו ממש בטענה לפיה סוגיית החלתו של ההסדר הקבוע בסעיפים 21-18 לחוק חוזה הביטוח על המקרה דנן כלל לא עלתה בפני הערכאות הקודמות שדנו בו. ההסדר זה היה אחד האדנים שעליו השתית בית משפט השלום את פסק דינו, ועיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי אף מלמד כי המבקשת טענה במפורש להחלתו של ההסדר האמור.
 
22.      סוף דבר: דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לאירוע הראשון, במובן זה שהמשיבה תשלם למבקשת תגמולי ביטוח בגובה הנזק שקבע בית משפט השלום, בסך של 106,894 שקל בתוספת ריבית והצמדה מיום האירוע ועד ליום התשלום בפועל. קביעות בית המשפט המחוזי בנוגע לאירוע השני יישארו על מכונן, אך חיוב המבקשת בידי בית המשפט המחוזי בתשלום הוצאות המשיבה יתבטל. בנסיבות העניין, תשא המשיבה בהוצאות המבקשת בסך של 15,000 שקל. 
 
           ניתן היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"ד (‏23.7.2014).