הנשיא א' גרוניס:
 

 

 
התשתית החוקית

 
           כאמור, בסמכות ועדת המחקר גם לשלול הטבות שניתנו ולדרוש את החזרתן. זאת, אם נתקיימה אחת מהעילות לביטול האישור, המפורטות בסעיפים 22, 45 ו-46(א) לחוק המחקר והפיתוח, כגון: אי עמידה בתנאי האישור, אי קיום הוראות החוק וכיוצא בזה. זאת ועוד, עם קבלת האישור קמה חובת תשלום תמלוגים לאוצר המדינה מכל הכנסה הנובעת מהמוצר שפותח במסגרת התוכנית, עד לסכום מצטבר השווה לגובה המענקים שניתנו בתוספת ריבית שנתית (ראו, סעיף 21 לחוק המחקר והפיתוח; תקנה 2 לתקנות לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (שיעור התמלוגים וכללים לתשלומם), התשנ"ו-1996). כלומר, תשלומי התמלוגים מהווים החזר דה-פקטו של כספי המענקים. משום כך, ניתן לראות את המענקים לפי חוק המחקר והפיתוח כמעין-הלוואה, שהחזרתה תלויה בקיומן של הכנסות הנובעות מהמוצרים שפותחו במסגרת התוכנית המאושרת. האופן בו תוחזרנה ההטבות וישולמו התמלוגים, כאשר מדובר בחברה שניתן לגביה צו פירוק או כינוס נכסים בטרם מימשה את התוכנית המאושרת כולה ובטרם קיימה את תנאי האישור, הוסדר בסעיף 47(ב) לחוק המחקר והפיתוח. יוער כבר עתה, כי בענייננו לא נטען כי החברה לא ביצעה את התוכנית המאושרת, ומשכך סעיף 47(ב) אינו חל על המקרה דנא.
 

 

 
"19ב. (ב)  ועדת המחקר רשאית, במקרים מיוחדים, לאשר בקשה להעברה אל מחוץ לישראל של ידע הנובע ממחקר ופיתוח על פי תכנית מאושרת, שאינו המוצר שפותח במסגרת אותה תכנית, וכל זכות הנובעת ממנו (בסעיף זה – ידע), בתנאים כמפורט להלן, לפי הענין:
(1) היתה הבקשה למכירת הידע בלבד – ישלם מקבל האישור, במזומן, את הסכום הבסיסי, כשהוא מופחת לפי הוראות סעיף קטן (ז); בפסקה זו, "הסכום הבסיסי" – סכום השווה ליחס שבין סך המענקים שקיבל מקבל האישור לפי חוק זה לבין סך ההשקעות הכספיות שהושקעו בביצוע התכנית המאושרת, כשהוא מוכפל במחיר המכירה של הידע, ובלבד שלא יפחת מסך המענקים כאמור, בתוספת ריבית שנתית;
(2) היתה הבקשה להעברת ידע אל מחוץ לישראל, במסגרת מכירה של מקבל האישור שכתוצאה ממנה הפסיק מקבל האישור להיות תאגיד המואגד בישראל – ישלם מקבל האישור, במזומן, את הסכום הבסיסי, כשהוא מופחת לפי הוראות סעיף קטן (ז); בפסקה זו, "הסכום הבסיסי" – סכום השווה ליחס שבין סך המענקים שקיבל מקבל האישור לפי חוק זה, לבין סך הוצאות המחקר והפיתוח של מקבל האישור בניכוי הנכסים הפיננסיים כפי שיקבעו השרים, כשהוא מוכפל במחיר המכירה של מקבל האישור, ובלבד שלא יפחת מסך המענקים כאמור, בתוספת ריבית שנתית; בפסקה זו, "הוצאות המחקר והפיתוח של מקבל האישור" – הוצאות שהוציא מקבל האישור בביצוע מחקר ופיתוח, וועדת המחקר קבעה, בכללים שפרסמה ברשומות, שניתן להביאן בחשבון לעניין זה;"
 
           סעיף 19ב התווסף לחוק המחקר והפיתוח במסגרת תיקון מס' 3 לחוק (ראו, חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005, ס"ח 340), ותכליתו להקל במעט את האיסור, שהיה מוחלט עד אותה עת, על הוצאת הידע אל מחוץ לישראל. מהלך זה ננקט לאור תהליך הגלובליזציה, ומתוך רצון להקל על שיתוף הפעולה בין חברות ישראליות לחברות בין-לאומיות, כמו גם מתוך חשש שמא משקיעים זרים יירתעו מהשקעה בחברות הנתמכות על ידי המדען הראשי בשל אותו איסור על העברת הידע מחוץ לישראל (ראו, דברי ההסבר להצעת חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (תיקון מס' 3), התשס"ה-2004, ה"ח הממשלה 306, 308). הסכום הבסיסי בא לבטא בקירוב את אובדן התשואה העודפת למשק (שם, בעמוד 309) ולהוות תמריץ שלילי להעברת הידע אל מחוץ לישראל (ראו, דברי ההסבר להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א-2010, ה"ח הממשלה 6, 54-53 (הצעה לתיקון עקיף של החוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה, התשמ"ד-1984)). מכך נלמד שאומנם ביקש המחוקק להישמע למציאות הכלכלית הגלובלית, אך בד בבד רצה לרסן את העברת הידע אל מחוץ לישראל, באמצעות קביעת תג מחיר להוצאת הידע מישראל – הוא הסכום הבסיסי.
 

            
             מצב הדברים שבענייננו, של מכירת הידע אגב חדלות פירעון או כינוס, זכה להתייחסות מיוחדת בסעיף 19ב(ה), שמסדיר את תשלום הסכום הנדרש כאשר מתבקשת העברת ידע אל מחוץ לישראל אגב פירוק מחמת חדלות פירעון או כינוס נכסים. כך נאמר בסעיף:
 
"19ב. (ה)       על אף הוראות סעיף קטן (ב)(1) ו-(2), היתה הבקשה להעברת ידע אל מחוץ לישראל, כאמור באותו סעיף קטן, אגב פירוק מחמת חדלות פירעון או כינוס נכסים של מקבל האישור, ומחיר המכירה של הידע או של מקבל האישור, לפי הענין, נמוך מסך ההשקעות שהושקעו בביצוע התכנית המאושרת או שהושקעו במקבל האישור, לפי הענין, רשאית ועדת המחקר לקבוע כי ההוראה שבאותו סעיף קטן ולפיה הסכום הבסיסי לא יפחת מסך המענקים בתוספת ריבית שנתית, לא תחול; קבעה הוועדה כאמור, לא יופחת הסכום הבסיסי לפי הוראות סעיף קטן (ז)."
 
כלומר, סעיף 19ב(ה) מסמיך את ועדת המחקר לקבוע שבעת פירוק מחמת חדלות פירעון או בעת כינוס נכסים ישולם סכום נמוך יותר מהסכום המזערי שהיה משולם אילו היה מדובר במהלך העסקים הרגיל, קרי, נמוך יותר מסך המענקים שניתנו (בצירוף ריבית שנתית). יש להפנות את תשומת הלב לכך שהמחוקק מתייחס בסעיף 19ב(ה) לשתי סיטואציות באשר להעברת ידע לחו"ל: האחת, אגב פירוק מחמת חדלות פירעון, והאחרת בשל כינוס נכסים. בענייננו לא עלתה כל שאלה לעניין ההבחנות האפשריות בין שני המצבים, ולפיכך לא נידרש לכך. בהמשך נזכיר יחדיו הן חדלות פירעון והן כינוס נכסים.
 

 
"22א.  (א) ועדת המחקר תקיים דיון חוזר בכל החלטה שקיבלה, אם בתוך שלושים ימים ממועד קבלת ההחלטה הגיש הכונס שבענינו התקבלה החלטת הועדה כאמור, בקשה מנומקת בכתב לקיים דיון חוזר."
 
"23.  (א) הרואה עצמו נפגע מהחלטת ועדת המחקר רשאי לערור על ההחלטה לפני ועדת הערר תוך 45 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה.
 (א1) קיימה ועדת המחקר דיון חוזר על החלטתה כאמור בסעיף 22א, רשאי מי שרואה עצמו נפגע מהחלטתה בדיון החוזר לערור לפני ועדת הערר בתוך 30 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה."
 
סעיפים אלה מתווים שני מסלולים אפשריים להשיג על החלטות ועדת המחקר. המסלול האפשרי הראשון הוא מהלך דו-שלבי לפי סעיף 22א(א) בצירוף סעיף 23(א1): בשלב הראשון ניתן להגיש לוועדת המחקר בקשה לקיים דיון חוזר בהחלטה שקיבלה; בשלב השני ניתן לערור בפני ועדת הערר על החלטת ועדת המחקר בדיון החוזר. המסלול האפשרי השני הוא מהלך חד-שלבי לפי סעיף 23(א), המאפשר להגיש ערר על החלטת ועדת המחקר ללא דיון חוזר. מלשון החוק עולה, כי בשני המסלולים הללו כל החלטה של ועדת המחקר נתונה לביקורת של ועדת הערר (לדיון בסמכויות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות של גופים מינהליים, כגון ועדות ערר, ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 95-87 (2010)).
 
           עתה, משעמדנו על טיבם של ההסדרים בחוק המחקר והפיתוח, נוכל להידרש לפרטי הסכסוך שבענייננו.
 
 
 
 
 
רקע עובדתי

 
           ביום 5.1.2012 נתן בית משפט קמא צו המאשר את הסכם המכר, לפיו הפעילות העסקית והקניין הרוחני יימכרו בתמורה לסכום של 6,450,000 דולר, בכפוף לאישור ועדת המחקר. באותו היום, הגיש הכונס בקשה בה הוא ביקש מבית המשפט להורות למדען הראשי ליתן הודעה אודות הסכמתו להעברת הידע, ובנוסף להורות למדען הראשי להגיש תביעת חוב בנוגע לסכום המגיע לו (להלן – הבקשה הראשונה). כעבור שלושה ימים, ובטרם החליט בית משפט קמא בעניין הבקשה הראשונה, הגיעו הכונס והמדען הראשי להסכמה בנוגע לאישור העברת הידע ובנוגע לסכום שישולם. בהתאם להסכם, אישרה ועדת המחקר את העברת הידע אל מחוץ לישראל בכפוף לתשלום סכום של 663,705 דולר (להלן – הסכום שנקבע), והכונס ביקש למחוק את הבקשה הראשונה, שאומנם נמחקה. חישוב הסכום שנקבע נעשה מכוח סעיף 19ב(ה) לחוק המחקר והפיתוח (שצוטט בפיסקה 6 לעיל), שהרי העברת הידע נעשתה במסגרת כינוס הנכסים. עם קבלת אישורה של ועדת המחקר מכר הכונס את הקניין הרוחני ואת הפעילות העסקית של החברה לידי החברה האמריקאית, אך מבלי להעביר לידי המדען הראשי את הסכום שנקבע. ביום 23.1.2012 הגיש הכונס בקשה חדשה, ובה ביקש מבית המשפט המחוזי לתת הוראות בעניין תביעת החוב של המדען הראשי בנוגע לסכום שנקבע, בנוסף לתביעות חוב אחרות (להלן – הבקשה השנייה). מסיבה שאינה ידועה, בקשה זו לא הומצאה למדען הראשי. משלא נתקבלה תגובת המדען, קיבל בית המשפט את הבקשה השנייה במעמד צד אחד, ובהתאם לכך דרש הכונס מהמדען הראשי להמציא לו תביעת חוב בגין הסכום שנקבע. כך נודע למדען הראשי לראשונה אודות הבקשה השנייה. בעקבות זאת, ביקש המדען הראשי מבית משפט קמא לבטל את ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד, ולהורות לכונס לשלם לאלתר את הסכום שנקבע, הוא הסכום בו נקבה ועדת המחקר, כפי שהוסכם בעת שנתנה ועדת המחקר את אישורה. בבסיסה של המחלוקת, היעדר הסכמה לגבי שיעורו של הסכום שעל הכונס לשלמו. הכונס טען בפני בית משפט קמא כי ועדת המחקר שגתה בחישוב הסכום בקובעה שהינו 663,705 דולר, וכי הסכום הנכון הוא 553,150 דולר. מנגד, טען המדען הראשי כי אין לכונס או לבית המשפט סמכות לדון בהחלטה של ועדת המחקר, וכי אם רצה הכונס להשיג על שיעור הסכום שקבעה ועדת המחקר, היה עליו להגיש ערר על ההחלטה בפני ועדת הערר, כקבוע בסעיף 23 לחוק המחקר והפיתוח. יצוין, כי בצד החוב בגין מכירת הידע לחו"ל, קיימת נשייה רגילה בגין התמלוגים מהתקופה שקדמה למינוי הכונס. לגבי נשייה זו הגיש המדען הראשי תביעת חוב.
 

          

 
 
 
 
 
דיון

 
           עמדתו של הכונס היא שסמכות הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת המחקר נתונה לבית המשפט המחוזי הדן בהליכי הכינוס. הוא סומך את עמדתו על שני קווי טיעון עיקריים. קו הטיעון הראשון נוגע לתחומי סמכותה של ועדת הערר. הכונס סבור שבסמכות ועדת הערר לבחון רק החלטות מסוימות של ועדת המחקר, שבגדרן אינן כלולות החלטות שניתנו לפי סעיף 19ב לחוק עידוד המחקר והפיתוח, הנוגעות לאישור העברת ידע לחו"ל ולקביעת הסכום אותו יש לשלם במסגרת העברה שכזו. את עמדתו זו סומך הכונס על אי התאמה בין לשון החוק לבין לשון התקנות שהותקנו מכוחו. קו הטיעון השני נוגע ליחס שבין הוראות חוק המחקר והפיתוח לבין דיני חדלות הפירעון ודיני כינוס נכסים. לטענת הכונס, יש מקום להבדיל בין סמכויות ועדת הערר כאשר מדובר במכירת הידע במהלך עסקים רגיל לבין מכירה במסגרת הליכי חדלות פירעון או כינוס. לשיטתו, אפילו יימצא שבאופן עקרוני סמכות ועדת הערר משתרעת על כל החלטות ועדת המחקר, כלומר יידחה קו הטיעון הראשון, הרי שבעת חדלות פירעון והליכי כינוס סמכות זו נסוגה מפני סמכותו של בית המשפט שעל חדלות פירעון או הכינוס. לפיכך, לעמדתו, השגה על החלטת ועדת המחקר נתונה לסמכותו הבלעדית של בית המשפט ולא בידי ועדת הערר. אדון בטענות אלה כסדרן.
 

 
 
"'החלטה' – החלטת ועדת המחקר לפי סעיפים 17, 22, או 45 לחוק."
 
סעיפים 17, 22 ו-45 הנזכרים קובעים את סמכויותיה של הוועדה בנוגע למתן האישור לתוכנית מחקר ופיתוח, שינויו וביטולו. עובר לחקיקת חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (תיקון מס' 2), התשס"ג-2002, ס"ח 106 (להלן – תיקון מס' 2), תאם נוסחו של סעיף 23(א) לחוק המחקר והפיתוח את נוסח תקנה 1 הנ"ל. כך נאמר בעבר בסעיף:
 
"23. (א)  הרואה עצמו נפגע מהחלטת ועדת המחקר לפי סעיפים 17, 22 או 45 רשאי לערור על ההחלטה לפני ועדת הערר תוך 45 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה." (ההדגשה אינה במקור – א' ג')       
 
כלומר, במסגרת תיקון מס' 2 הושמטו מלשון סעיף 23(א) המלים "לפי סעיפים 17, 22 או 45". משתמע מכך שהתיקון הביא להרחבת סמכותה של ועדת הערר לדון בכל החלטה של ועדת המחקר. ברם, בעקבות התיקון לא עודכנו תקנות הערר באופן התואם את התיקון לחוק. לטענת הכונס, משלא תוקנו התקנות המיישמות את החוק בהקשר של סדרי הדין בערר, אזי אין לומר כי התיקון לחוק הביא להרחבת סמכויותיה של ועדת הערר. לפיכך, לשיטתו סמכות ועדת הערר אינה משתרעת על החלטות ועדת המחקר לגבי הסכום אותו יש לשלם במסגרת העברת ידע לחו"ל, משום שהחלטות אלה הינן לפי סעיף 19ב ולא לפי אחד הסעיפים המצוינים בתקנה 1 לתקנות הערר. אין ממש בטענה זו.
 
           כידוע, התקנות הינן במעמד נורמטיבי נמוך יותר ממעמדו של חוק שחוקק על ידי הכנסת. משכך, אין הן יכולות לפגוע בסמכות שניתנה בחוק (ראו, סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). תקנות הערר קובעות אך ורק את סדרי הדין של ועדת הערר. לכן, אולי ניתן לומר שסדרי הדין, להבדיל מהסמכויות המהותיות, הקבועים בתקנות הללו חלים רק על החלטות לפי סעיפים 17, 22 ו-45 לחוק המחקר והפיתוח. יצוין, כי גם לפי פרשנות זו לא נותר רִיק חוקי באשר לסדרי הדין בועדת הערר, שכן סעיף 25 לחוק המחקר והפיתוח קובע כי "ועדת הערר תקבע את סדרי דיוניה ועבודתה, ככל שלא נקבעו בתקנות". הנה כי כן, רואים אנו כי המחוקק היה ערני לאפשרות שלא כל סדרי הדין בוועדת הערר יוסדרו בתקנות, וכי הוא הותיר את ההסדרה השיורית לוועדת הערר עצמה.
 
           ברור כי במקרה של סתירה בין תקנות לחוק יש ליתן עדיפות לחוק. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שלוועדת הערר נתונה הסמכות לבקר כל החלטה של ועדת המחקר. מכאן שניתן לתקוף בפני ועדת הערר החלטה בעניין קביעת הסכום שיש לשלמו עם מכירת הנכסים של מקבל המענקים לגורם מחוץ לישראל. דבריי אלה מתייחסים לסיטואציה בה אין מקבל האישור נתון בהליכי חדלות פירעון. השאלה הבאה היא האם העובדה שמתנהלים הליכי חדלות פירעון, או שמונה כונס נכסים למקבל האישור, מובילה לתשובה שונה. במלים אחרות, האם במצבים הנזכרים של חדלות פירעון ומינוי כונס נכסים יש לומר כי אין סמכות לוועדת הערר לבחון השגות על החלטות של ועדת המחקר, כך שהסמכות נתונה באופן בלעדי לבית המשפט של פירוק או של כינוס.
 

 

 

 
           על אף שאין בנמצא הוראות חוק לגבי הוצאות כינוס, על מעמדן ועל דינן ניתן ללמוד על דרך היקש מהוצאות מימוש בהליכי פשיטת רגל ובפירוק חברות, שהרי מהותן דומה (ראו, ישראל גפני כינוס נכסים – הלכה ומעשה 329-325 (מהדורה שלישית מאת ערן גפני ונועם סיון, 2004) (להלן – גפני); ; אליעזר וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות 324-323 (מהדורה שנייה, זיו וולובסקי עורך, 2004) (להלן – וולובסקי); ציפורה כהן פירוק חברות 604-603 (2000) (להלן – פירוק חברות); סעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980; תקנה 146 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985; סעיף 354 (ד) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983; תקנה 66 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987). כל ההוצאות הללו אינן בגדר נשיית עבר שנוצרה קודם לחדלות הפירעון, אלא בגדר נשייה שנוצרה תוך כדי הליך חדלות הפירעון או הכינוס. בהתאם למהות זו, עוצבו הדינים החלים על הוצאות מימוש של נכס בהליכי חדלות פירעון. משכך, סיווגו של תשלום הסכום שנקבע, כהוצאות למימוש הנכס במסגרת כינוס הנכסים, חשוב לעניין הדין הקובע למי הסמכות לדון בהשגה על שיעורו.
 
           הוצאות פירוק, למשל, הינן מטבען חוב הנוצר לאחר המועד הקובע, הוא מועד מתן צו הפירוק עת עסקינן בפירוק חברות (סעיף 354(ה) לפקודת החברות; תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק); פירוק חברות, בעמוד 261). כך, הוצאות פשיטת רגל הן הוצאות שמועד יצירתן הוא לאחר מתן צו הכינוס (לגבי יחיד). לפיכך, על פי דיני חדלות הפירעון, הוצאות אלו אינן בגדר חוב בר-תביעה (סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל בצירוף סעיפים 352 ו-353 לפקודת החברות; פירוק חברות, בעמוד 271). משאינן חוב בר-תביעה, לא חלות עליהן ההוראות המיוחדות של דיני חדלות פירעון, אלא חלות עליהן הוראות הדין הכללי. כך נאמר בעניין באום (בפיסקה 9):
 
"…חוב שנוצר אחרי התאריך הקובע, שהוא תאריך מתן צו הפירוק, אינו 'בר תביעה' בפירוק משום שחוב 'בר תביעה' הוא זה שנתגבש לפני צו הפירוק. לפיכך, לא חלות על חוב כזה ההוראות המיוחדות של דיני הפירוק. לגבי חוב שנוצר לאחר התאריך הקובע, עומדות בתוקפן ההוראות הכלליות…" (ההדגשה במקור – א' ג')
 
           כך נאמר לגבי הוצאות פירוק, ולדידי אותו דין יחול לגבי הוצאות כינוס נכסים על פי פקודת החברות, על אף שאין בעניינן מועד קובע כדוגמת צו פירוק בהליכי פירוק (ייתכן שבעניין הוצאות כינוס ראוי להתייחס למועד מינוי כונס הנכסים – ראו, וולובסקי, בעמודים 374-372; גפני, בעמודים 329-325). על כן, לשיטתי, בכל השגה לגבי שיעורן של הוצאות כינוס לצורך מימושו של נכס יש לפעול על פי ההסדר שנקבע בדין המיוחד, ככל שמדובר בתשלום לגורם חיצוני כמו רשות מס או, כבענייננו, המדען הראשי. לעתים, עשויים הצדדים, והכוונה לכונס ולגורם החיצוני כאמור, להסכים שבית המשפט שעל הכינוס יכריע בסוגיית שיעורן של הוצאות כינוס, חרף קיומו של הסדר מיוחד בדין. זאת, מטעמים של יעילות דיונית ולשם הכרעה מהירה בהליך. במקרה הנוכחי, בהיותו של הסכום שנקבע בגדר הוצאות מימוש הכרוכות במכירת הידע, ומכיוון שנקבע בחוק המחקר והפיתוח הסדר ספציפי לגבי אפשרות ההשגה על שיעורו, יש לפעול על פי מנגנון ההשגה שנקבע בסעיפים 22א ו-23 לחוק המחקר והפיתוח, המעניק סמכות לוועדת הערר לבחון כל החלטה של ועדת המחקר.
 
 
 
 
           ניתן להקביל בין תשלום הסכום בענייננו לתשלום מס שבח בגין מכירת נכס מקרקעין במסגרת כינוס נכסי חברה. גם תשלום מס שבח, בעקבות מכירת המקרקעין במסגרת הליך הכינוס לשם הגדלת קופת הכינוס לטובת הנושים המובטחים, מהווה הוצאות כינוס אותן יש לשלם למדינה, ודינו ככל הוצאות מימוש (בשים לב להסדר המיוחד באשר למיקומו של מס שבח בסדר פירעון החובות, הקבוע בסעיף 93 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963). על כן, גם הסמכות לדון בהשגה על שיעורו של מס השבח, אותו יש לשלם בעקבות מכירת מקרקעין במסגרת הליכי כינוס, נתונה לגופים המוסמכים לכך על פי מסלול ההשגה והערר הקבוע לכך בחוק, והיא איננה בידיו של בית המשפט שעל הכינוס (ראו, אהרן נמדר מס שבח מקרקעין כרך ב – חישוב המס ותשלומו 719 (מהדורה שביעית, 2012); סעיפים 90-87 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה)).
 

 

 

 
 
"…כאשר נקבע בחוק הסדר ספציפי וברור להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטה שנתקבלה על-ידי רשות פלונית, יש לפעול על פי אותו הסדר גם כשההחלטה נתקבלה לגבי חברה המתנהלים בעניינה הליכי חדלות פירעון… מכאן שדרך תקיפת ההחלטות שניתנו על ידי רשם הקבלנים במקרה דנא הייתה באמצעות ערר לוועדת הערר."
 
           יחד עם זאת, בשולי הדברים, ההיקש מהנאמר בעניין רשם קבלנים לענייננו איננו נקי מספקות, משום שלמכלול השיקולים התווסף במקרה דנא קיומו של אינטרס כספי מצד הרשות השלטונית. כך, בעניין רשם הקבלנים היה מדובר בהחלטה של רשות שלטונית שניתנה במסגרת סמכות הרגולציה הנתונה לה כרגיל, היא הסמכות לשינוי סיווג קבלני. זאת, מבלי שהיה לרשות השלטונית עניין בנכסי החברה שלגביה מתקיימים הליכי חדלות פירעון. לעומת זאת, בענייננו, החלטת ועדת המחקר ניתנה מתוקף מעמדו של המדען הראשי כנושה של החברה, ותוך השפעה ישירה על קופת הכינוס. בין כך ובין כך, הטעמים האחרים שהבאנו די בהם כדי לבסס את מסקנתנו באשר לסמכותה של ועדת הערר ביחס לסמכותו של בית המשפט שעל הכינוס.
 
סוף דבר

 

 
 
                                                                                      ה נ ש י א
 
 
 
 
 
השופטת א' חיות:
 
           אני מסכימה.  
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
השופט נ' סולברג:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
 
           הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.
 
 
           ניתן היום, ד' בחשון התשע"ד (8.10.2013).