בשם המבקשים:                     עו"ד שמואל גלינקא; עו"ד דקל וייזר
בשם המשיבה:                       עו"ד שי גרנות
 
 
 

 

 
 
           זוהי החלטה הנוגעת לסיווגם של ההליכים שבכותרת.
 
1.        המבקשים-המערערים (להלן: המבקשים) הגישו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה נגד המשיבה (ומשיבים נוספים אשר נמחקו ממנה), בה טענו כי בהתאם להסכם אשר נחתם ביניהם, כסוכני ביטוח, ובין המשיבה חבה היא להם עמלות  בגין פוליסות ביטוח שונות. בתביעה עתרו המבקשים לסעד כספי, לסעד של מתן חשבונות מאת המשיבה לצורך גיבוש הסכום הכספי אותו היא חבה להם לטענתם, ולצו מניעה קבוע. המשיבה מצידה הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי המבקשים הם שהפרו את ההסכם בין הצדדים וכן הפרו את חובת האמון אותה הם חבים כלפיה, ומשכך טענה כי עליהם להשיב לה עמלות שהשתלמו לידיהם.
 
           בהחלטה מיום 7.3.2013 דן בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני) בטענות ההדדיות של הצדדים ולבסוף קבע כי "התביעה שהגישו [המבקשים] נדחית ברובה, ואילו התביעה-שכנגד מתקבלת בעיקרה", ובהמשך לכך פירט בגין אילו פוליסות זכאית המשיבה להשבה ואילו עמלות המגיעות למבקשים יש לקזז מכך.
 
           בית המשפט הוסף כי על פי הנתונים אשר בפניו אין באפשרותו לערוך התחשבנות בין הצדדים, ועוד הוסיף כי במקום סעד למתן חשבונות יעיל יותר יהא למנות חוקר רואה חשבון אשר יבצע את ההתחשבנות הנדרשת, וכי ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע "להתחשבנות מוסכמת" בהתאם להחלטה או להסכמה לעניין רואה החשבון, ימונה זה על ידי בית המשפט. בית המשפט הוסיף וחייב את המבקשים בהוצאות ושכר-טרחת עורך-דין, אך ציין כי בתום ההליך יינתנו הוראות נוספות בעניין.
 
2.        על החלטה זו משיגים המבקשים בהליכים שבכותרת, אשר בפתחם ציינו כי לגישתם נתונה להם זכות ערעור על ההחלטה שכן זו "מערבת בתוכה קביעות סופיות", אך "למען הזהירות" הגישו במקביל להודעת הערעור גם בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה. כן עתרו המבקשים לאיחוד הדיון בשני ההליכים, ומכך ביקשתי את התייחסות המשיבה לסוגיית סיווגה של ההחלטה.
 
3.        לטענת המשיבה החלטת בית המשפט קמא היא "החלטה אחרת" שכן מדובר בהחלטה אשר הניחה את עקרונות היסוד להתחשבנות בין הצדדים ואשר יש להשלימה בפסק-דין סופי, ולא ניתן בגדרה כל סעד עצמאי.
 
           בתשובה שהגישו שבו המבקשים על עמדתם כי נתונה להם זכות ערעור על ההחלטה, אך הותירו את ההחלטה בעניין לשיקול דעת בית המשפט.
 
4.        לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת בית המשפט קמא הינה "פסק דין חלקי", ועל כן עומדת למבקשים זכות ערעור עליה.
 
           אמת, הדיון בתביעות ההדדיות שהגישו הצדדים טרם בא אל קיצו משטרם הוכרע מהו הסעד הכספי לו זכאים הצדדים, סעד אשר ייקבע סופית רק לאחר שהצדדים יגיעו "להתחשבנות מוסכמת" או שרואה החשבון יסיים בדיקותיו בעניין. כמו כן, הגם שככלל המבחן לסופיותה של החלטה נעשית על פי "מבחן הסעד", קרי האם בית המשפט הכריע בסעד שהתבקש, הרי לעניין סעד של מתן חשבונות אין להסתפק בכך ולא אחת נקבע כי גם כאשר מתבקש סעד למתן חשבונות במסגרת תביעה וזה ניתן במלואו אין בכך סוף פסוק לעניין סיווג ההחלטה, אלא יש לבחון האם מדובר בסעד עצמאי-אופרטיבי העומד על רגליו או בסעד שנועד לשמש בסיס לקביעת "הסעד הסופי" (הוא הסעד הכספי), כמעין מדרגה בדרך אליו, ובמקרה כזה יש לראות בהחלטה כ"החלטה אחרת", ובהתאם הערעור עליה טעון רשות (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 130 (מהדורה שלישית, 2012); ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז(3) 1911, 1920 (1962); ע"א 1386/02 רבינוביץ נ' כץ, פ"ד נו(5) 857, 861 (2002)).
 
           בענייננו דומה כי הסעד של מתן חשבונות אכן התבקש על ידי המבקשים לא כסעד עצמאי-אופרטיבי, כי אם כבסיס לקביעת החבות הכספית. הדבר עולה מכתב התביעה בו ציינו המבקשים כי הסכום הנתבע על ידם הוא "הערכה בלבד" וכפוף לבדיקת חישובי וחשבונות המשיבה, וכי אין בידיהם לגבש את הסכום המגיע להם "כל עוד לא קיבלו דינים וחשבונות מלאים". משכך, לו כל שהיה נקבע בהחלטה זו הוא כי יש להיעתר לבקשה למתן חשבונות, או לחלופין היה ממונה חוקר רואה חשבון לאותה מטרה של גיבוש הסכומים הרלבנטיים, אכן ניתן היה לקבל את טענת המשיבה כי ב"החלטה אחרת" עסקינן.
 
           ואולם, בהחלטה דנן הוסיף בית המשפט קמא ודחה חלק מן הסעדים אשר התבקשו על ידי המבקשים. כך למשל קבע בית המשפט כי "בהתחשב בכך שההסכם עם [המבקשים] בוטל בשל הפרה יסודית מצידם, אין מקום לפצות את [המבקשים] בגין התקשרויות של [המשיבה] עם מי שהיו בעבר מבוטחים שלה, וש[המבקשים] תיווכו בביטוח שלהם מול [המשיבה], ו[המבקשים] גם אינם זכאים לצו מניעה או למתן חשבונות בנושא זה". הלכה היא כי כאשר בית המשפט מחליט לדחות בקשה למתן חשבונות, וחוסם בכך את הדרך לשלב השני שבו אמורה להיקבע החבות כספית באותו עניין, ההחלטה נחשבת פסק-דין ומקימה זכות ערעור (ראו: ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239, 252 (1979); רע"א 5568/08 מובשוביץ נ' חניון ככר לאה בע"מ (8.7.2008); רע"א 1763/13 עו"ד ימין נ' עו"ד קן-תור, פסקה 6 (25.7.2013) (להלן: עניין ימין)). בענייננו, משדחה בית המשפט את התביעה למתן חשבונות לגבי אחד מחלקיה של התובענה – אשר לאחר עיון בחומר שבפניי מצאתי כי הוא מתייחס לסעד מוגדר ונפרד שהתבקש בכתב התביעה (השוו עניין ימין, פסקה 7) – הרי שבהקשר זה לא צפוי להתקיים השלב השני שעניינו מתן סעד כספי מכוחם של אותם חשבונות, ובכך יש בהחלטה כדי לסתום את הגולל על רכיב זה של התביעה (השוו רע"א 2323/13 גל אור נ' עיריית הרצליה (25.4.2013)).
           לכך יש להוסיף כי גם התביעה למתן הסעד הנוסף שהתבקש באותו עניין – מתן צו מניעה קבוע – נדחתה, וגם מטעם זה יש לומר כי מדובר בשלילתו של סעד סופי שהתבקש. עוד יוזכר כי מקום בו החלטה כוללת פסק-דין הנתון לערעור בזכות, רשאי בעל הדין לערער על ההחלטה לכל ארכה (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 760 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 8 (26.10.2011)).
 
           הנה כי כן, ולו מן הטעם שחלק מן הסעד למתן חשבונות לו עתרו המבקשים לא ניתן להם וכן נדחתה התביעה לצו מניעה קבוע שהתבקש (ואף מבלי להכריע בשאלה האם ההחלטה כוללת קביעות נוספות אשר יש לראותן כ"פסק דין") סבורני כי יש לומר כי מבחינת המבקשים החלטת בית המשפט המחוזי מהווה פסק-דין חלקי, ומכאן כי עומדת להם זכות ערעור עליה.
 
           ההליך של בקשת רשות הערעור (רע"א 2983/13) ימחק אפוא. המבקשים יפקידו עירבון בשיעור שנקבע בגדר הליך הערעור (ע"א 2986/13) וזאת בתוך 14 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיהם (ולא – יירשם ההליך לדחיה ללא הודעה נוספת). לאחר הפקדת העירבון, יימשך הטיפול בערעור כסדרו.
 
           ההחלטה תתוייק בתיקי השופטים בע"א 2986/13.
 
          ניתנה היום, ‏י"ט בתשרי התשע"ד (‏23.9.2013).