השופט  י' דנציגר:

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי והשופטת ר' לבהר שרון) בע"א 47605-05-10 מיום 28.2.2011, בו התקבל ערעורן של המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת א' מני-גור) בת"א 400/05 מיום 7.4.2010, במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעתה של המבקשת כך שהמשיבות חויבו לפצותה בסך של 88,812 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. כן חויבו המשיבות בהחזר האגרה וסך נוסף של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין שכר טרחת עורך דין. 

רקע עובדתי

1.        לצורך ייצוא משלוח מצעי וכלי מיטה למוסקבה התקשרה המבקשת, השוגרת, עם המשיבה 1, מובילה ימית בינלאומית ועם המשיבה 2, שלוחתה בארץ. ההתקשרות נעשתה בחודש נובמבר 2003 ובמסגרתה הונפקו שלושה שטרי מטען מקוריים. יציאתה של הסחורה מהארץ התעכבה והסחורה איחרה להגיע למוסקבה – יעדה הסופי. בעת הגעת הסחורה לנמל סנט-פטרסבורג, בדרך למוסקבה, הודיע קונה הסחורה, הנשגר, למבקשת כי בשל האיחור בהגעת המטען ליעדו הסופי הוא אינו מעוניין בסחורה מאחר שאינו יכול לשווקה במועד המתוכנן – לפני חג המולד. המבקשת איתרה קונה חלופי למטען אך לא עלה בידה למכור את הסחורה לקונה החלופי, לטענתה בשל תנאים בלתי אפשריים מבחינתה שהציבו לה המשיבות לצורך שינוי פרטי הנשגר בשטר המטען. תנאים אלו כללו בין היתר המצאת ערבות בנקאית בשיעור של 200% משווי המטען. המשיבות הציבו את התנאים האמורים כיוון שלטענתן לא עלה בידי המבקשת להשיב את שטר המטען המקורי השלישי שהונפק, באופן שלטענתן חשף אותן לסיכון אם היו מסכימות לתיקון שם הנשגר. משכך, הסחורה הושבה לארץ, לאחר כארבעה חדשים, והמבקשת מכרה אותה ב-50% מעלותה.

עיקרי טענות הצדדים בבית משפט השלום בסוגיה שבנדון

2.        המבקשת טענה כי משהנשגר המקורי סירב לקבל את המטען בשל האיחור בהגעתו, היא מצאה קונה חלופי לטובין. ברם, המשיבות סיכלו את האפשרות לתיקון שם הנשגר בשטר המטען משום שביקשו להעמיד לטובתן, בין היתר, ערבות בנקאית על סך 200% מערך המטען. המבקשת טענה כי לא יכלה לעמוד בנטל זה וכי דרישה זו לא הייתה סבירה בנסיבות העניין מאחר ומדובר בשטר מטען שאינו סחיר. משכך, טענה המבקשת כי המשיבות מנעו בהתנהלותן הבלתי מוצדקת את מכירת הסחורה לקונה החלופי. המשיבות טענו כי הקושי בשינוי שם הנשגר בשטר המטען נבע מכך שהמבקשת לא מסרה לידיהן את שטר המטען המקורי השלישי. בהקשר זה טענו המשיבות כי שטר המטען הינו מסמך בעל אופי קנייני ולכן אי המצאת שטר המטען המקורי השלישי, בו צויין שם הנשגר המקורי, העמיד את המשיבות בסיכון שהצדיק לטעמן את דרישתן להעמדת ערבות בנקאית כאמור.

פסק דינו של בית משפט השלום בסוגיית המצאת שטר מטען מקורי שלישי והיעדר אפשרות לעמוד בתנאי הערבות הבנקאית

3.        בית משפט השלום קבע כי יש לצאת מתוך הנחה שהונפקו שלושה שטרי מטען מקוריים שכן זה המספר הנקוב בשטר המטען ולא הוכח אחרת על ידי מי מהצדדים. ודוק, בית משפט השלום קבע כי מניעת תיקון שם הנשגר בשטר המטען תוך עמידה דווקנית על קבלת שלושת שטרי המטען המקוריים כשבידי המבקשת רק שניים מהם, הינה התעקשות לא סבירה בנסיבות העניין. בית המשפט ציין כי החשש שצד ג' יציג את השטר השלישי וידרוש חזקה בסחורה הוא חשש ערטילאי בשים לכך שהנשגר המקורי אישר כי הוא מוותר על זכותו בסחורה. 

4.        בית משפט השלום קבע כי יש להניח שאף המשיבות חשו כי אין הגיון בהתעקשותן על קבלת שלושת שטרי המטען המקוריים ולפיכך לאחר התייעצות עם יועציהן המשפטיים הסכימו לתיקון שם הנשגר בתנאי שתועמד לרשותן ערבות בנקאית בגובה 200% מערך המטען למשך 15 חודשים, קרי ערבות בנקאית בסך של 80,000$. בית משפט השלום קבע כי דרישה זו לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. המבקשת הציגה כראיה מקרים אחרים בהם הסתפקו בערבות עצמית וכתב שיפוי. בית משפט השלום מצא כי מקרים אלו מצביעים על נוהג בענף. מנגד לא הובאה דוגמה לסתור מטעם המשיבות לשיעור ערבות כפי שביקשו. בית משפט השלום עמד על כך שבהתחשב בסיכון הכספי הקלוש שהיה מונח על כתפי המשיבות בתיקון שני שטרי המטען, לא הייתה זו דרישה סבירה מצדן. בית המשפט מצא כי ניתן היה להסתפק בערבויות אישיות או לחלופין בשעבוד אחד מנכסי המבקשת כמו גם בכתבי שיפוי ובמכתב ברור והחלטי מהנשגר המקורי על ויתורו בכל הקשור לסחורה, זאת מאחר ומדובר בשטר מטען לא סחיר להבדיל משטר סחיר.

5.        משכך פסק בית משפט השלום פיצוי לטובת המבקשת בסך של 88,812 ש"ח, בגין עלויות המסע הימי מישראל לרוסיה ובחזרה וכן בגין הוצאות אחסון וטיפול בשחרור הסחורה חזרה לישראל.

           על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור וערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור של המשיבות ודחה את הערעור שכנגד שהגישה המבקשת.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.        בית המשפט המחוזי קבע כי החוזה שבין הצדדים היה חוזה להובלה ימית של מטען מישראל לרוסיה עבור נשגר ספציפי. לכן, כך קבע בית המשפט, לא חלה על המשיבות חובה חוזית או חובה שבדין להסכים לתיקון שטר המטען. הסכמתן של המשיבות לתיקון שטר המטען ניתנה לפנים משורת הדין ומתוך כוונה טובה בלבד ורצונן של המשיבות לבוא לקראת המבקשת. בית המשפט המחוזי גרס כי די היה בכך להביא לדחיית תביעתה של המבקשת, אך התייחס גם ליתר הטענות שהעלו הצדדים ביחס לבטוחה שדרשו המשיבות מהמבקשת כתנאי לתיקון שם הנשגר בשטר המטען.

7.        בית המשפט המחוזי קבע כי אין נפקות לשאלה אם מדובר בשטר סחיר אם לאו, שכן שטר המטען הוא בעל אופי קנייני ולכן אם השטר החסר היה מגיע לידי הנשגר המקורי הוא יכול היה לשעבדו לטובת בנק כבטוחה כנגד קבלת אשראי והסיכון במקרה של מימוש הבטוחה היה מוטל על כתפי המוביל הימי. בית המשפט המחוזי הטעים כי מאחר שהסיכון שנשקף למשיבות בשל אבדן שטר המטען השלישי נותר בעינו, הרי שדרישתן של המשיבות לקבלת בטוחה הייתה מוצדקת. בית המשפט המחוזי קבע כי גובה הערבות הבנקאית שדרשו המשיבות היה סביר ביחס לסיכון שהן נשאו בו. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להסיק מהדוגמאות שהציגה המבקשת דבר קיומו של נוהג, מה גם שהדוגמאות שהובאו על ידה נגעו להשמדתו של שטר מטען ולא לאובדן שטר מטען כמו במקרה דנן.

נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור

8.        לטענת המבקשת – באמצעות בא כוחה, עו"ד גיל נדל – הבקשה מעוררת מספר שאלות משפטיות: האם ניתן לשחרר מטען שלא כנגד הצגת שטר מטען, וכאשר מדובר בשטר מטען לא סחיר בפרט? האם חלה על המוביל הימי חובה שבדין לאפשר תיקונו של שטר מטען לטובת נשגר חלופי ככלל, וכאשר מדובר בשטר מטען לא סחיר בפרט? מה המקור הנורמטיבי לחובה זו ככל שהיא קיימת? בהינתן שמדובר בשטר מטען לא סחיר שאבד, האם ישנה הצדקה לדרישת המוביל הימי להעמדת בטוחה, מעבר להמצאת כתב התחייבות ושיפוי מצד השוגר וכתב ויתור מצד הנשגר המקורי, כתנאי לתיקון שטר המטען? המבקשת מפנה לקיומה של הלכה פסוקה של בית משפט זה ממנה ניתן לגזור מענה ביחס לחלק מהסוגיות מושא הבקשה [ראו למשל: ע"א 6260/97 Polska Zegluga Morska נ' יעקב כספי בע"מ, פ"ד נז(5) 193 (2003); ע"א 6011/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) (2001)], אלא שלטענת המבקשת פסיקה זו מתייחסת לשטר מטען סחיר, בשונה ממאפייניו של שטר המטען מושא הבקשה דנן. עוד טוענת המבקשת כי לא פעם סטו הערכאות הדיוניות מההלכה הפסוקה ומשכך יש צורך בהאחדה ובהרמוניה פסיקתית.

התנגדות המשיבות למתן רשות ערעור

9.        המשיבות – באמצעות בא כוחן, עו"ד דן מרויץ – מתנגדות למתן רשות ערעור. המשיבות טוענות כי קיימת כאמור פסיקה של בית משפט זה ממנה ניתן לגזור מענה לשאלות עליהן הצביעה המבקשת. בהקשר זה טוענות המשיבות כי העובדה שקיימים מקרים ספציפיים בהם הערכאות הדיוניות פסקו תוך סטייה מההלכה הפסוקה אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. המשיבות טוענות כי לעובדה שמדובר בשטר מטען שאינו סחיר אין כל נפקות שכן שטר המטען הוא מסמך קנייני ואי המצאת שטר המטען השלישי הציבה אותן בפני סיכון שלאורו הן היו רשאיות לדרוש בטוחה ממשית. המשיבות מדגישות כי שיעור הבטוחה, קרי האם היה מקום לדרוש בטוחה בשיעור של 200%, 150% או 100% מערך המטען, אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עוד טוענות המשיבות כי מדובר במקרה נדיר שבנדירים ואף מטעם זה אין מקום למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לסיכום טוענות המשיבות כי הבקשה אינה עומדת במבחנים המעוגנים בהלכה הפסוקה לעניין מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

           יוער כי בכתבי הטענות שהוגשו לבית משפט זה ובדיון שנערך לפנינו טענו הצדדים גם לגופה של הבקשה, אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי מקום להיזקק לטענות אלה.

דיון והכרעה

10.      לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", בתשובה לה, בנספחים ובאסמכתאות אליהם הפנו הצדדים ולאחר ששמעתי את השלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום בנסיבות העניין ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" מהנימוקים שיפורטו להלן.

           לפיכך, אמליץ לחבריי שלא ליתן בידי המבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

11.      כידוע, אם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. מגבלה זו על היקף ההשגה הערעורית נועדה לאפשר ערעור ברשות בנסיבות המתאימות, אך בה בעת למנוע פגיעה בסופיות הדיון, בוודאות המשפטית וביעילות המערכתית [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)]. משכך, האיזון הראוי מחייב כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו הדיון בפני ערכאה שלישית יביאה לקידומה של סוגיה משפטית עקרונית מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים, או כאשר עיוות הדין שיגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת.

12.      לא אכחד כי אמנם המבקשת הצביעה על שאלות משפטיות שמתעוררות על רקע פסיקתן של הערכאות הקודמות. ודוק, סבורני כי שתי השאלות הראשונות עליהן הצביעה המבקשת כלל אינן מתעוררות בנסיבות העניין הספציפי ואילו השאלות הנותרות, הגם שהן שאלות משפטיות, חסר בהן המימד הכללי או העקרוני המצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

13.      באשר לשאלה האם ניתן לשחרר מטען שלא כנגד הצגת שטר מטען, וכאשר מדובר בשטר מטען לא סחיר בפרט; הרי ששאלה זו כלל אינה מתעוררת בנסיבותיה של הבקשה דנן ולא זו השאלה שעמדה לפתחן של הערכאות הקודמות. הקושי במקרה דנן נבע לא בשל הצורך לשחרר את המטען אל הנשגר המקורי על רקע היעדרו של שטר המטען המקורי השלישי. הקושי במקרה שלפנינו נוצר בשל רצונה של המבקשת לתקן את שטר המטען ולשנות בו את פרטי הנשגר. בכך התמקד הדיון לפני הערכאות הקודמות ואיני סבור כי יש הצדקה לשוב ולקיימו לפני בית משפט זה. לא זאת אף זאת, בשל יריעת המחלוקת שהוגדרה לפני הערכאה הדיונית לא נקבע ממצא עובדתי לפיו המשיבות סירבו לשחרר את המטען לנשגר המקורי בשל היעדרו של שטר המטען המקורי השלישי ובשל כך אין בנמצא בסיס עובדתי לצורך דיון בשאלה עליה מצביעה המבקשת.

14.      באשר לשאלות האם חלה על המוביל הימי חובה שבדין לאפשר תיקונו של שטר מטען לטובת נשגר חלופי ככלל, וכאשר מדובר בשטר מטען לא סחיר בפרט, ומה המקור הנורמטיבי לחובה זו ככל שהיא קיימת; בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי לא חלה על המוביל הימי חובה לאפשר תיקונו של שטר המטען הימי שכן חוזה ההובלה הימית נקב בשמו של נשגר ויעד ספציפי. ברם, סבורני, מבלי לקבוע מסמרות בדבר כמובן, כי קביעתו החד משמעית של בית המשפט המחוזי אינה נקייה מספקות ובהחלט אפשר שבעתיד יתקיים דיון משפטי בשאלת קיומו של מקור נורמטיבי מכוחו יתכן שניתן יהיה, בנסיבות מתאימות, לחייב את המוביל הימי לאפשר תיקונו של שם הנשגר בשטר המטען. כך למשל, הצביעה המבקשת על מקור נורמטיבי אפשרי כגון חובת תום הלב בקיום חוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. כיוון שהתוצאה אליה הגעתי היא שאין מקום לדון בבקשה גופה מובן שאיני קובע כי הדין הוא עם המבקשת בסוגיה זו או כי חלה חובה שבדין על מוביל ימי לאפשר תיקונו של שטר המטען כנגזרת מעקרון תום הלב בביצוע חוזה. ודוק, התשובה לשאלה זו אינה ברורה מאליה.

           ואולם, שאלה זו עליה מצביעה המבקשת כלל אינה מתעוררת בנסיבותיה של הבקשה דנן ומשכך אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". במה דברים אמורים? גם אם בתחילה סירבו המשיבות לאפשר את תיקונו של שם הנשגר בשטר המטען, בסופו של יום הן החליטו לאפשר למבקשת, גם אם בתנאים, את תיקונו של השטר. זאת ועוד, מטיעוניהן של המשיבות לפני הערכאות הקודמות כמו גם לפנינו במסגרת השלמת הטיעון בעל-פה נטען כי ברמה העקרונית לא הייתה להן התנגדות לאפשר את תיקונו של שטר המטען ככל שהמבקשת הייתה ממציאה לידיהן את שלושת שטרי המטען המקוריים. אין בנמצא בסיס עובדתי לסבור אחרת ובוודאי שאין ממצא עובדתי שיסתור טענה זו. עולה איפוא, כי שאלת קיומה של חובת המוביל הימי לאפשר תיקונו של שם הנשגר בשטר המטען אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפנינו לאור הסכמת המשיבות לאפשר את התיקון האמור.

15.      למעשה, לב ליבה של הבקשה מתמקד בשאלה האם ישנה נפקות להיותו של שטר המטען במקרה דנן שטר שאינו סחיר. קרי, האם מקום בו מדובר בשטר מטען שאינו סחיר אשר אבד רשאי המוביל הימי להתנות את תיקון שטר המטען בהעמדת בטוחה ומה צריך להיות טיבה ושיעורה של אותה בטוחה.

           עיון בפסיקתו של בית משפט זה אליה הפנתה המבקשת מעלה כי ההלכה הפסוקה התייחסה לשטר מטען סחיר. אלא שבית המשפט המחוזי כאמור מצא כי לשוני זה, קרי לשאלה האם מדובר בשטר מטען סחיר אם לאו, אין נפקות לאור מאפייניו הקנייניים של שטר המטען. ברם, בית משפט השלום גרס כי החשש שהעלו המשיבות, שנסמך על מאפייניו הקניינים של שטר המטען, הוא חשש ערטילאי בלבד בשים לב לאי סחירותו של שטר המטען במקרה דנן. אכן, המחלוקת בין בית משפט השלום לבין בית המשפט המחוזי מעוררת שאלה משפטית – שאלת היחס בין אי סחירותו של שטר המטען לבין מאפייניו הקנייניים. לכאורה, מדובר בשאלה משפטית הטעונה ליבון והדיון שערכו הערכאות הקודמות בסוגיה זו טרם הגיע לכדי מיצוי.

           אלא שנדמה כי בנסיבותיה של הבקשה דנן אין הכרח לקיים את הדיון המשפטי האמור בשאלה עליה הצביעה המבקשת. בדיון שנערך לפנינו לצורך השלמת טיעוני הצדדים בעל-פה, הפנה חברי השופט הנדל שאלה לבא כוח המבקשת בסוגיה זו תוך שהטעים, מבלי לקבוע מסמרות, כי לא ניתן להתעלם לחלוטין מהסיכון לו היו חשופות המשיבות גם בהינתן אי סחירותו של שטר המטען, לאור מאפייניו הקנייניים של השטר. חברי השופט הנדל העלה את השאלה שמא המבקשת לא מפריזה בכך שהיא ממעיטה מהערכת הסיכון שרבץ לפתחן של המשיבות בשל מאפייניו הקנייניים של השטר. בתגובה השיב בא כוח המבקשת כי הוא אינו חולק על כך שהמשיבות היו ניצבות בפני סיכון אם היו מאפשרות את תיקון שם הנשגר, נוכח אי המצאת שטר המטען השלישי המקורי, וכי לאור זאת היו רשאיות המשיבות לדרוש מהמבקשת העמדת בטוחה כתנאי לתיקון שם הנשגר. אלא שבא כוח המבקשת הדגיש כי סוג הבטוחה שדרשו המשיבות ושיעורה אינם סבירים בנסיבות העניין לאור אי סחירותו של השטר.

16.      דהיינו, בסופו של יום בחינה ממוקדת של עמדת המבקשת בנוגע לבקשת רשות הערעור שהגישה מעלה את המסקנה כי הבקשה מכוונת בעיקרה לא לשאלה האם רשאיות היו המשיבות לדרוש בטוחה כאמור כתנאי לתיקון שם הנשגר אלא לשאלת סבירות הבטוחה ושיעורה. בעקבות השלמת הטיעון בעל-פה התברר איפוא כי גם המבקשת אינה חולקת על כך שהמשיבות ניצבו בפני סיכון כלשהו לאור מאפייניו הקניינים של שטר המטען. כיוון שכך מקובלת עליי עמדתן של המשיבות כי השאלה האם הן נהגו בסבירות שעה שדרשו ערבות בנקאית בשיעור של 200% או שמא היה עליהן לדרוש ערבות בנקאית בשיעור 100% או בשיעור נמוך יותר, אם בכלל, היא שאלה הנוגעת לסבירות שיקול דעתן הקונקרטי ולכן הבקשה מצויה בדל"ת אמותיהם של הצדדים. זאת ועוד, דיון בסבירות הבטוחה שדורש המוביל הימי נגזרת מטבע הדברים מנסיבות העניין הספציפי הבא לפתחו של בית המשפט ומאיזונים נקודתיים המושפעים מנתונים קונקרטיים המשתנים ממקרה למקרה. שאלת טיב הבטוחה הנדרשת, קרי האם היה הכרח לדרוש ערבות בנקאית או שמא ניתן היה להסתפק בערבות עצמית ובכתב שיפוי, היא אמנם שאלה אפשרית שעשויה להוות בבוא היום פלטפורמה לדיון משפטי, אך אין לומר לגביה כי היא שאלה משפטית עקרונית או כללית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" הניתנת במשורה.

17.      אשר על כן אמליץ לחבריי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

18.      בנסיבות העניין אציע לחבריי לחייב את המבקשת בהוצאותיהן של המשיבות על הצד המתון, כך שהמבקשת תשלם למשיבות סך כולל של 5,000 ש"ח בלבד.

                                                                                      ש ו  פ ט

השופט נ' הנדל:

             אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט א' שהם:

             אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

           ניתן היום, כ"ג בחשון תשע"ג (8.11.2012).

           ש ו פ ט                                 ש ו פ ט                             ש ו פ ט