1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ד"ר א' סטולר) מיום 4.2.2016 בע"מ 43570-01-11. בהחלטה זו נדחתה בקשת המבקשת לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרה כ-4 שנים קודם לכן, ביום 26.6.2011.
 
רקע
2.        ביום 21.1.2011 הגישה המבקשת הודעת ערעור בגין שומה שנקבעה לה בצו לשנות המס 2003-2005. ערעור זה הוגש על-ידי מר ניסים דג'לטי (להלן: "דג'לטי"), אשר טען כי החל משנת 2006 שימש כמנהל ומורשה חתימה בחברה. ביום 8.9.2011 הגיש המשיב הודעה המפרשת את נימוקי השומה, בו צוין כי בעוד שבדוחותיה הכספיים דיווחה המבקשת על מחזור של מאות אלפי שקלים בלבד בכל שנה, ועל הפסד מוצהר, הרי שבחשבון הבנק של המבקשת נמצאו מאות הפקדות שונות, בעיקר במזומן, בסך מצטבר של מיליוני שקלים. בנימוקי השומה נקבע כי המבקשת נמנעה מלהסביר ממצאים אלו, על אף שנדרשה לעשות כן, ולפיכך נקבעה לה תוספת הכנסה בצו כאמור.
 
3.        ביום 16.6.2016 הגיש המשיב בקשה לדחיית מועד הדיון שנקבע לערעור, וזאת בגין העובדה כי המבקשת טרם הגישה את נימוקי הערעור. המבקשת לא הגיבה לבקשה, וזו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. ביום 20.6.2011 הגיש המשיב הודעה כי באת כוחו יצרה קשר טלפוני עם דג'לטי, ואולם זה ציין כי אינו יודע במה מדובר והפנה אותו לעורך דינו, אשר טען כי הוא אינו מייצג את המבקשת בתיק זה. אציין, כי דג'לטי מכחיש את קיומה של שיחה זו מכל וכל. ביום 26.6.2011 התקיים דיון, כאשר מטעם המבקשת לא התייצב איש. לפיכך ניתן פסק דין הדוחה את הערעור, בהתאם לתקנה 7 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1978. פסק הדין הומצא למענה הרשום של המבקשת, כמו גם למען שנרשם בהודעת הערעור, והוא ביתו של דג'לטי. הליך ההמצאה היה תקין, ואולם דבר הדואר חזר כ"לא ידוע".
 
4.        להשלמת התמונה אציין כי ביום 23.3.2011 נעצר דג'לטי בשל חשדות נגדו בנוגע לעבירות מס חמורות ועבירות נוספות. ביום 17.4.2011 שוחרר ל'מעצר בית' מלא, לרבות איסור על שימוש בטלפון ואינטרנט, וביום 29.5.2011 הותר לו השימוש בטלפון ובאינטרנט. דג'לטי שוחרר ממעצרו ביום 11.7.2011, וביום 6.8.2012 הוגש נגדו כתב אישום (ת.פ 9173-08-12). ההליך הפלילי בעניינו עודו מתנהל. על רקע זה טוען דג'לטי, כי אי-התייצבותו נובעת מכך שלא קיבל לידיו את ההודעה המפרשת את נימוקי השומה, ואף לא ידע כלל על קיומו של הדיון, אשר התקיים שעה שהיה נתון ב'מעצר בית'.
 
5.        ביום 21.2.2012 הגישו בעלי המניות הרשומים במבקשת, שהם אחיו וגיסתו של דג'לטי, ערעור מס הכנסה (עמ"ה (מחוזי מרכז) 37139-02-12 דג'לטי נ' פ"ש פתח תקווה). באותו הליך הודיע פקיד השומה כי הערעור על השומות הסופיות של המבקשת, הוא הערעור מושא הבקשה דנן, נדחה. גם מהמסמכים האחרים שהוגשו בתיק זה עולה כי בעלי המניות במבקשת היו מודעים כבר בשנת 2012 לקיומו של פסק הדין בערעור, ולחוב המס החלוט של המבקשת. ביום 9.5.2012 ניתן צו פירוק לחברה.
 
6.        ביום 22.6.2014 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון בתיק בית המשפט, אך בקשתו נדחתה. בבקשה נוספת מיום 25.6.2014, ציין דג'לטי כי הוא "בוחן ושוקל את האפשרות לעתור לביטול פסק הדין בתיק זה". לאחר שהוגשו תגובות הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתיר לדג'לטי לעיין בתיק בית המשפט, וזאת בשל העובדה כי טענתו לפיה הוא מנהל בחברה, סותרת באופן חזיתי את טענתו בערעור מס ההכנסה האישי שהגיש (ע"מ (מחוזי מרכז) 414-09-12 דג'לטי נ' פ"ש פתח תקוה). באותו הליך ציין דג'לטי מפורשות, יותר מפעם אחת, כי איננו מכהן ולא כיהן בעבר כמנהל או דירקטור במבקשת, וכי אין לו כל קשר אליה, מלבד העובדה שאחיו וגיסתו הם בעל המניות בחברה. ביום 19.1.2015 הגיש דג'לטי בקשה בתיק הפירוק של המבקשת, למתן היתר להגשת בקשה לביטול פסק הדין. המפרקת סברה כי על אף שלא ברורה סמכותו של דג'לטי במבקשת ועל בסיס מה הוא יכול להגיש בקשה זו, וחרף סיכוייה הנמוכים של בקשה כזו, היא איננה מתנגדת להגשתה בכפוף לכך שדג'לטי ישא בהוצאות ההליך. גם הכונס הרשמי הצטרף לעמדת המבקשת, ואולם הוא דרש כי דג'לטי יגיש גם תצהיר באשר למעמדו במבקשת. לאחר שדג'לטי הגיש תצהיר כאמור, התיר בית המשפט של הליך הפירוק את הגשת הבקשה, בכפוף להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב. ביום 26.6.2015 הגיש דג'לטי את הבקשה לביטול פסק הדין. המשיב הגיש תגובתו לבקשה ולאחר קיום דיון וחקירת המצהירים, החליט בית המשפט על דחיית הבקשה.
 
7.        בהחלטת בית המשפט המחוזי, היא ההחלטה מושא הבקשה דנן, נקבע כי גרסאותיו הסותרות של דג'לטי בדבר מעמדו בחברה "מטילות צל כבד על אמינותו". בית המשפט דחה את גרסתו של דג'לטי, לפיה נודע לו על פסק הדין רק בשנת 2014, וקבע כי גרסה זו היא תמוהה. בהקשר זה הפנה בית המשפט המחוזי לכך שהמבקשת היא זו שהגישה את הערעור באמצעות דג'לטי, וכי הוא מסר את כתובת מגוריו האישית ככתובת להמצאת כתבי בי-דין. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, באחריותו היה לעקוב אחר המשך התנהלות ההליך, לראות מה מוטל עליו להגיש ומתי. בית המשפט לא קיבל את הסבריו של דג'לטי לפיהם סבר כי מס הכנסה "החליט לרדת מהעניין", לאור כניסתה של המבקשת להליכי פירוק. לעניין זה ציין בית המשפט כי לא סביר לחשוב כי המשיב יזנח את טענותיו בתיק, ולא יעדכן בכך את המבקשת או יוציא לה שומה חדשה המקבלת את השגותיה. מנגד, קיבל בית המשפט את גרסתה של באת-כוח המשיב בדבר השיחה שערכה עם דג'לטי, וקבע כי עדותה היתה מהימנה. לאור האמור, קבע בית המשפט כי מערכת המשפט העמוסה לעייפה אינה יכולה לגלות סובלנות ואורך רוח כלפי התנהגות מזלזלת ומניפולטיבית מצד בעלי דין, וכי התנהלותם של דג'לטי והמבקשת אינה מצדיקה מתן הזדמנות נוספת בעניינם, על אף התוצאה הקשה מבחינתם הכרוכה בכך.
 
8.        בית המשפט הוסיף וציין כי גם אם נודע לדג'לטי על פסק הדין רק במהלך יוני 2014, הרי שהמועד להגשת הבקשה לביטול, על-פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") הוא בתוך 30 יום. ואולם, דג'לטי הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין רק כחצי שנה לאחר מכן, וגם פרק זמן זה הוא בלתי סביר בנסיבות העניין. על-פי ההלכה הפסוקה, קבע בית המשפט המחוזי, ככל שהשיהוי בהגשת הבקשה רב יותר, כך מוכבד הנטל על המבקש לשכנע בצדקת בקשתו – ואולם דג'לטי והמבקשת לא הרימו את הנטל המוטל עליהם. ביחס להתנהלות המבקשת קבע בית המשפט כי: "מדובר בהתנהלות חסרת תום לב, המבקשת לעכב הליכים משפטיים תקופה ארוכה, ולהיזכר לדון בהם, ככל הנראה, כאשר המצב המשפטי נוח לו יותר. בית המשפט אינו יכול להישאר אדיש להתנהגות שכזו, ודי בהתנהלות זו כדי להביא לדחיית הבקשה לביטול". סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי לא מצא כי עליו לבטל את פסק הדין מחובת הצדק או בהתבסס על שיקול דעת בית המשפט, ולפיכך דחה את הבקשה.
 
עיקרי טענות הצדדים
9.        מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוענים המבקשת ודג'לטי כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי קיפחו את זכותם היסודית לגישה לערכאות, וכי הן מנוגדות להלכה הפסוקה ואינן יכולות לעמוד. המבקשת טוענת כי לא זומנה כדין לדיון בתיק, ומשכך לא ניתן לקבוע כי היה עליה להתייצב לדיון, בוודאי מקום בו ממילא באותה עת היה דג'לטי נתון ב'מעצר בית' ולא היה יכול להגיע אליו. כמו כן טוענת המבקשת כי לא חל שיהוי בהגשת הבקשה, מאחר שזו הוגשה בתוך 30 יום מהמועד שבו בית המשפט לפירוק אישר לדג'לטי להגיש את הבקשה, ואין לזקוף לחובת המבקשת את הזמן שחלף עד לאותו מועד. עוד נטען, כי הבדלי הגרסאות ביחס למעמדו של דג'לטי במבקשת בהליכים השונים מקורם בטעות ובלבול מצדו בין מעמדו כמורשה חתימה ובין העדר רישומו הפורמאלי כדירקטור בחברה. לטענת המבקשת, כלל לא היה מקום לייחס משקל לשאלת המהימנות, מאחר ולא קיימת מחלוקת עובדתית בנוגע לכך שפסק הדין לא הומצא כדין. משכך, לשיטת המבקשת, הרי שמדובר בפגם היורד לשורשו של עניין ועל בית המשפט היה לבטל את פסק הדין מחמת הצדק, מבלי להתייחס לסיכויי הערעור. אשר לשיחה הטלפונית הנטענת בינו ובין באת כוח המשיב דאז, טוען דג'לטי כאמור כי זו לא התקיימה, כי הוכחת קיומה מוטל על המשיב וכי ממילא היא אינה מהווה תחליף המצאה. בנוסף לכך נטען, כי ההודעה המפרשת את נימוקי השומה מטעם המשיב לא הומצאה למבקשת או לדג'לטי עד היום הזה. לחלופין טוענת המבקשת כי היה מקום לביטול פסק הדין על סמך שיקול דעת בית המשפט, וזאת בשל הנטיה להעדיף הכרעה משפטית לגופו של עניין על פני חסימת הגישה לערכאות משיקולים דיוניים.
 
10.      המשיב מתנגד לבקשה, ותומך יתדותיו בהחלטת בית המשפט המחוזי, על נימוקיה. המשיב מדגיש כי בית המשפט דחה, כממצא עובדתי, את הטענה כי דג'לטי לא היה מודע לפסק הדין ואת העילות בגינן נמנע מהגשת נימוקי הערעור בשם המבקשת. תחת זאת, קבע בית המשפט כי דג'לטי זנח למעשה את ההליך המשפטי ולפיכך אין עוד מקום לאפשר לו לחדשו בחלוף זמן כה רב. המשיב טוען כי יש לדחות את טענתו של דג'לטי בנוגע לאי-המצאת כתב בי הדין, מאחר שפסק הדין הומצא לכתובת הרשומה בהודעת הערעור וכן למענה הרשום של המבקשת. העובדה כי דבר הדואר לא נדרש איננה גורעת, לשיטת המשיב, מהקביעה כי זה הומצא כדין. מכל מקום, כך המשיב, בענייננו יש להעדיף את כלל הידיעה בפועל על פני כלל ההמצאה, שכן ברור כי דג'לטי היה מודע לקיומו של פסק הדין מזה זמן רב. בהקשר זה נטען, כי עד היום נמנע דג'לטי מלציין את המועד המדויק בו נודע לו בפועל על קיומו של פסק הדין, וכל שהוא אומר הוא כי הדבר נודע לו "במהלך שנת 2014". בית המשפט לא האמין לגרסתו של דג'לטי, להסברים שסיפק בדבר ההבדלים המשמעותיים בגרסאותיו בהליכים השונים, והעדיף על פני גרסתו את זו של באת כוח המשיב. בנוסף לכך, טוען המשיב, הוכח כי גיסתו ואחיו של דג'לטי, בעלי המניות הרשומים בחברה, היו מודעים לקיומו של פסק הדין כבר בשנת 2012. מעבר לכך שלא סביר שהדבר לא הובא לידיעתו של דג'לטי עצמו, הרי שיש בכך כדי להקים את ידיעתה בפועל של המבקשת עצמה, ולמנוע ממנה להעלות כל טענה ביחס לפסק דין שניתן 4 שנים קודם לכן. המשיב מוסיף ומפנה לגרסאותיו השונות של המשיב בנוגע למעמדו בחברה, ולשיטתו – הטענה כי מדובר בטעות גרידא איננה יכולה להתקבל על הדעת. כמו כן מציין המשיב כי התנהלותו זו של דג'לטי אינה חריגה, וכי גם בהליך הנוגע לעבירות מס נטענות בחברה אחרת, הכחיש דג'לטי את מעורבותו בחברה (ת"פ (שלום ת"א) 8184/07 מדינת ישראל נ' אפ.טי.אס.איי.אס ייזום השקעות בע"מ). ואולם, גם באותו מקרה לא התקבלה גרסתו והיא הוגדרה כ"נטולת בסיס של אמת". בנוסף לכך, המשיב סבור כי יש לדחות את טענתו של דג'לטי בנוגע לשיהוי, וטוען כי היה עליו להגיש את הבקשה המתאימה בתיק הפירוק (כפי שעשה בסופו של דבר) זמן רב קודם לכן, תחת ניסיון לעיון בתיק אשר לא היה בו כל צורך. לעניין ביטול פסק הדין לפי שיקול דעת בית המשפט, טוען המשיב כי טענותיה של המבקשת נגד השומות שהוצאו לה הן טענות בעלמא, וכי אין בהן ממש. בנוסף לכך, לא העלה דג'לטי כל הצדקה ממשית לאי-התייצבותו, ובנסיבות אלו צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לאפשר את ביטול פסק הדין.
 
11.      ביום 21.4.2016 נעניתי לבקשת המבקשת להגיב לתשובת המשיב, על אף שציינתי כי אינני סבור שיש צורך אמיתי בדבר. במסגרת אותה החלטה אף הבהרתי את הקשיים הרבים העומדים לפתחה של המבקשת בבקשה, והצעתי לה לשקול בכובד ראש אם עודנה עומדת על בקשתה. לכך השיבה המבקשת בחיוב, תוך שהיא חוזרת על נימוקי הבקשה. בין היתר הטעימה המבקשת כי לא ניתן לצפות מדג'לטי כי יצביע על התאריך המדויק שבו נודע לו על פסק הדין, וכי אין להסיק מידיעתם של אחיו וגיסתו על פסק הדין שניתן בערעור (ככל שאכן זו נתקיימה) כי גם דג'לטי היה מודע לכך באופן אישי. אשר לגרסאותיו השונות של דג'לטי בדבר מעמדו בחברה נטען כי אין לכך רלבנטיות מאחר שבתיק דנן לא היתה מחלוקת כי הוא הרוח החיה בחברה, וכי התשתית העובדתית לבקשה איננה עדותו של דג'לטי, אלא העדר המצאה כדין של פסק הדין. כמו כן חוזרת המבקשת על הטענה כי בנסיבות השתלשלות האירועים, לא היה מקום לצפות מדג'לטי להעלות על דעתו כי נקבע דיון בערעור וכי הוא הסתיים בפסק דין.
 
דיון והכרעה
12.      דין הבקשה להידחות.
 
13.      טענתה העיקרית של המבקשת היא כי יש מקום לביטול פסק הדין מחמת הצדק, בשל אי-המצאה כדין של פסק הדין. ברם, לא ניתן לקבל את טענות המבקשת נגד ההמצאה, מאחר שאין בעצם העובדה כי דבר הדואר חזר כ"לא ידוע" כדי לאיין את ההמצאה כדין. זאת, מאחר שהמען אליו נמסר דבר הדואר הוא זה אשר דג'לטי עצמו מסר בהודעת הערעור שהוגשה (ראו תקנה 480 לתקנות). כפי שנפסק בעבר, בעל-דין שמסר כתובת לשם המצאת כתבי בי-דין יושתק מלטעון כנגד המצאה שבוצעה לאותה כתובת, ובעל-הדין שכנגד רשאי להסתמך על כתובת שנמסרה לבית-המשפט כאמור (רע"א 5059/10 אלום גולד בע"מ נ' דור, פסקה 8 (10.8.2010)). בנוסף לכך, נמסר דבר הדואר גם למענה הרשום של המבקשת, כמצוות תקנה 484 לתקנות. לאור האמור, אין מקום לביטול פסק הדין מחמת הצדק, ויש לבחון האם קמה הצדקה לביטולו על סמך שיקול דעת בית המשפט. כידוע, אמות המידה לבחינת שאלה זו הן סיבת אי-ההתייצבות מחד גיסא, וסיכוייו של ההליך מאידך גיסא. על פי רוב, משקלו של השיקול האחרון כבד יותר מהראשון (ע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה, פסקה 12 וההפניות שם (27.11.2014); רע"א 1957/12 חלה נ' כהן, פסקה 10 (22.5.2012) (להלן: "עניין חלה")). עם זאת, יש להבחין בין מקרים בהם סיבת ההיעדרות נעוצה באי הבנה, היסח דעת, צירוף נסיבות אומללות או אף בשל רשלנות מסוימת, לבין היעדרות שמקורה בזלזול בבית המשפט וללא כל סיבה סבירה (רע"א 7657/11 גריסרו נ' ברמן, פסקה 8 (18.6.2012) (להלן: "עניין גריסרו")).
 
14.      אשר לסיבת אי-ההתייצבות, כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת, החלטתו של בית המשפט המחוזי קבעה ממצאים עובדתיים, המתבססים, בין היתר, על ממצאי מהימנות. המבקשת מנסה להמעיט בחשיבות העובדה כי דג'לטי מוסר גרסאות הפוכות בתכלית ביחס למעמדו בחברה, לפי צרכיו. אלא שצל כבד זה על אמינותו, כפי שהוגדר על-ידי בית המשפט המחוזי, איננו נעצר בגבולות שאלה זו, אלא פורש עצמו גם על שאלות נוספות, כגון האם אכן התקיימה אותה שיחה נטענת בין דג'לטי לבין באת כוח המשיב דאז, ומתי בפועל נודע לו על קיומו של פסק הדין. בשאלות אלו נדחתה גרסתו של דג'לטי ונתקבלה זו של המשיב, כעניין שבעובדה, ואינני סבור כי לערכאת הערעור קמה עילה להתערב בכך. מעבר לידיעתו של דג'לטי בפועל, סבורני כי הצדק עם בית המשפט המחוזי גם בקביעותיו ביחס לידיעתו בכוח. באחריותו של מגיש ערעור לבדוק ולהתעדכן מה עולה בגורלו של ההליך שיזם. אכן, דג'לטי לא היה מיוצג ויתכן בהחלט כי היה טרוד בעניינים נוספים – אך גם אם יש בכך כדי להסביר שיהוי קצר מועד, אין זו התנהלות סבירה לזנוח את ההליך לחלוטין לתקופה של 4 שנים ויותר. לכל זאת יש להוסיף את עובדת ידיעתם של בעלי המניות בחברה על קיום פסק הדין בערעור ובחירתם שלא לעשות דבר – ואזכיר כי דג'לטי בעניין זה בא בשמה של המבקשת, ולא באופן אישי. המסקנה הברורה העולה מממצאים אלו, היא כי המבקשת ודג'לטי זנחו את הערעור, משיקוליהם הם. משהגענו לכך, סבורני כי יש בקביעות אלו כשלעצמן כדי להצדיק את דחיית הבקשה, גם מבלי לבחון לעומק העניין את סיכויי הערעור לגופם. באופן דומה התייתר הצורך לדון גם בטענות האחרות שהועלו בבקשה, כגון נושא השיהוי בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין.
 
15.      אכן, החלטה על אי-ביטולו של פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד נושאת עמה תוצאה קשה עבור הצד המפסיד, שעניינו נדחה מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים:
 
"אין לכחד כי למתן פסק דין בהעדר התייצבות עלולות להיות השלכות משמעותיות על בעל הדין שפסק הדין ניתן נגדו; זאת בלא שהתובענה בה ניתן פסק הדין התבררה במלואה ומבלי שלבעל הדין ניתנה ההזדמנות להוכיח טענותיו. משכך, ראוי שהשימוש בסנקציה זו ישמר למקרים קיצוניים בהם בעל דין הראה זלזול בוטה והתעלם מדעת מן ההליך, או במקרים בהם לא עלה בידו להצביע על סיכוי הגנה כלשהם" (עניין חלה, פסקה 15).
 
           עם זאת, ועל אף הנטייה הליברלית בפסיקה להחליט על ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחר, עדיין קיימים מקרים קיצוניים בהם יש להעדיף את האינטרס הציבורי של סופיות הדיון והצורך למצות את ההתדיינות על פני עניינו האישי של מבקש הביטול, אשר הביא במו ידיו למצב זה, בחוסר תום לב ותוך זלזול בוטה בכללים הדיוניים של מערכת המשפט (השוו עניין גריסרו, פסקה 11; רע"א 526/11 בשארה חאג' נ' זידאן, פסקה 7 (21.7.2011)). המקרה שלפנינו הוא אחד ממקרים אלה.
 
16.      הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ובהתחשב במצבה של המבקשת, לא מצאתי הצדקה, להעמסת הוצאות הליך זה על קופת הפירוק. דג'לטי ישלם אפוא באופן אישי את הוצאות ההליך למשיב בסך של 25,000 ₪.