בשם המבקשת:                      עו"ד אמיר אביצן; עו"ד חגי נצר
בשם המשיבה:                       עו"ד עדו אורלנסקי; עו"ד טוני ימין
 
 

 

 
 
           לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי) בתא"ק 17983-10-10 מיום 4.2.2013, במסגרתה החליט בית המשפט לעכב את ההליכים בתובענת המבקשת נגד המשיבה עד להכרעה בתובענה שהגיש מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל) נגד המבקשת ונגד המשיבה במסגרת ת"א 31951-05-12 (להלן: תביעת המנהל).
 
תמצית הרקע העובדתי וההליכים לפני בית המשפט המחוזי
 
1.        המבקשת הגישה כנגד המשיבה תביעה כספית לתשלום פיצוי מוסכם בגין פינוי מקרקעין בהם נתנה המבקשת זכות שימוש למשיבה כפי שנקבע בהסכם שנערך בין השתיים (להלן: הסכם השכירות). לאחר שהוגשה תביעה זו, הגיש המנהל תביעה נגד אגודת הספורט בית"ר ירושלים (בפירוק) (להלן: האגודה), אשר ממנה רכשה המבקשת את זכות החכירה במקרקעין, נגד המבקשת ונגד המשיבה. בתביעת המנהל נטען כי הסכמתו להעברת זכויות החכירה לא נתקבלה מעולם ולכן הסכם העברת הזכויות בין האגודה לבין המבקשת לא השתכלל ומשכך האחרונה לא הייתה רשאית גם להתקשר בהסכם השכירות עם המשיבה.
 
2.        ביום 26.12.2012, שבעה חודשים לאחר שהוגשה תביעת המנהל ולאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשת בתביעתה, הגישה המשיבה בקשה לאיחוד תביעת המשיבה עם תביעת המנהל ולחלופין לעכב את בירור תביעת המשיבה עד להכרעה בתביעת המנהל. המבקשת התנגדה לבקשה על שני ראשיה ואילו המנהל, שתגובתו לעניין התבקשה, התנגד באופן נחרץ לאיחוד התביעות וציין כי לעניין עיכוב ההליכים בתביעת המבקשת אין לו כל עמדה משאינו צד להליך, אך כיוון שיש בדבר כדי למנוע הכרעות סותרות אין מדובר בפתרון משולל יסוד.
 
החלטתו של בית המשפט המחוזי
 
3.        בית המשפט המחוזי החליט בהחלטה קצרה כי מעיון במכלול הטענות מקובלת עליו עמדת המנהל לפיה יש לצמצם את הסיכונים של הכרעות סותרות ולכן יש לעכב את ההליכים בתביעת המבקשת עד להכרעה בתביעת המנהל. עוד ציין בית המשפט כי לשאלת ההוצאות באשר לניהול ההליך עד לאותו שלב ניתן יהיה להידרש בהמשך, ככל שיהיה בכך צורך.
 
           כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.
 
תמצית נימוקי הבקשה
 
4.        המבקשת טוענת ראשית כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת ובשל כך בלבד יש מקום לבטלה. לטענתה, בית המשפט לא היה רשאי להסתמך על עמדת המנהל בעניין אשר אינו צד לו. לגופו של עניין, טוענת המבקשת כי תביעתה ותביעת המנהל עוסקות בשאלות משפטיות ועובדתיות שונות ולכן אין להחיל על המקרה את הדוקטרינה של "הליך תלוי ועומד". כך, לטענתה, תביעתה עוסקת ביחסים החוזיים בינה לבין המשיבה ובפרט הסעיף העוסק בפיצוי מוסכם שכלל אינו קשור לשאלה, שהיא מרכז תביעת המנהל, הנוגעת לזכותה לעשות עסקאות במקרקעין שחכרה מהמנהל. המבקשת מוסיפה כי לעניין אחרון זה נקבע בהליך בוררות בינה לבין המשיבה כי שאלת זכויותיה במקרקעין אינה מעלה ואינה מורידה מתוקף הסכם השכירות, וכי קביעה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי באופן המקים השתק פלוגתא בסוגיה. עוד טענה המבקשת כי גם אם היה מקום לעכב הליכים כלשהם בשל החשש מפני הכרעות סותרות, הרי שלא היה מקום לעכב את תביעתה הנמצאת בשלב מתקדם בו הוגשו כבר תצהירי עדות ראשית, בעוד שתביעת המנהל טרם החלה להתברר. לבסוף, טוענת המבקשת כי בקשת המשיבה לעיכוב ההליכים לא נטענה בהזדמנות הראשונה ולכן אין להידרש אליה.
 
תמצית תשובת המשיבה
 
5.        המשיבה טוענת ראשית כי אין מקום ליתן רשות ערעור במקרה דנא, שכן החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטה דיונית שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי השאלות המשפטיות והעובדתיות שבבסיס תביעת המבקשת ותביעת המנהל הינן דומות. כך, לטענתה, בתביעת המנהל התבקש צו המצהיר על בטלות הסכם המכר בין האגודה לבין המבקש וכן השבת הכספים שקיבלה המבקשת מהמשיבה בגין הסכם השכירות. המשיבה טוענת כי ככל שיוכרע במסגרת תביעת המנהל שהמבקשת לא הייתה רשאית להתקשר בהסכם השכירות איתה, הרי שהסכם זה בטל מעיקרו בשל הכלל לפיו אדם לא יכול להעביר יותר זכויות מאלה שברשותו. עוד מוסיפה המשיבה כי ככל שטענת המנהל תתקבל הרי שהיריבות המשפטית באשר לזכות השימוש במקרקעין תהיה בין המנהל לבינה. לטענת המשיבה, לצורך מענה על תנאי הדוקטרינה של הליך תלוי ועומד אין צורך להראות זהות מוחלטת בין עילות התביעה שעיכובה מתבקש לבין התביעה האחרת ודי להראות שקיימת ביניהן השקה ושאלות מהותיות דומות. באשר לעיכוב ההליך הראשון בזמן; טוענת המשיבה כי בית משפט זה קבע שלשאלת ההליך אותו יש לעכב אין חשיבות מכרעת, וכי במקרה דנא יש להעדיף את ניהול ההליך אליו צורפו כל הגורמים הרלבנטיים וכי מכל מקום תביעת המנהל היא התביעה העיקרית להסדרת הזכויות במקרקעין. המשיבים מוסיפים כי אין בשלב בו מצויה תביעת המבקשת כדי לשנות ממסקנה זו, שכן הוגשו אך ורק תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשת והליך ההוכחות טרם החל. עוד טוענת המשיבה כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה היא השתהתה בהגשת הבקשה לעיכוב ההליכים. לטענתה, כפי שגם פסק בית משפט זה, ניתן להידרש לבקשה לעיכוב הליכים כל עוד לא החל הדיון בתביעה גופה, וזהו המקרה בענייננו. לבסוף, טוענת המשיבה כי היעדר ההנמקה של בית המשפט אינו מקים, כשלעצמו, עילה לביטול ההחלטה.
 
6.          כדי להשלים את התמונה במלואה, התבקשה גם תשובת המנהל לבקשה. המנהל חזר על עמדתו לפיה אין מקום לאחד בין תביעת המבקשת לבין תביעתו, אך כי אינו מביע עמדה לעניין שאלת עיכוב ההליכים. מכל מקום, טען המנהל כי אין לעכב את תביעתו שלו.
 
דיון והכרעה
 
7.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדחות את הערעור לגופו.
 
8.        החלטה בעניין עיכוב הליכים בתובענה היא החלטה הנוגעת לאופן ניהול הדיון, ולערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בעניין זה. בשל כך, ערכאת הערעור לא תתערב, ככלל, בהחלטות כגון דא [ראו למשל: רע"א 779/07 בועז נ' בועז (30.1.2007), פסקה ד(1) (להלן: עניין בועז). ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 205-203 (מהדורה שלישית, 2012). יחד עם זאת, כיוון שבמקרה דנא הוחלט לעכב את ההליך בתביעה ראשונה בזמן עד להכרעה בתביעה מאוחרת ממנה, ובשל העובדה שהחלטה זו נומקה בתמצית, ראיתי לנכון לבחון החלטה זו לגופה כבר בשלב זה, וזאת בשל האפשרות שהותרת הביקורת הערעורית בעניין לסיום ההליך בתובענה המאוחרת עלולה לקפח את זכויותיה של המבקשת. זאת, ברוח הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
 
9.        בית משפט זה התייחס לאחרונה לדוקטרינה של עניין תלוי ועומד בהרחבה במסגרת רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (11.7.2013) (להלן: עניין קולומביה). בעניין קולומביה, הדגשתי שהרציונאל העומד בבסיס דוקטרינת ההליך התלוי והעומד הינו מניעת ניהול הליכי סרק וחיסכון בזמן שיפוטי, וכן מניעת הכבדה מיותרת על הצד שכנגד [שם, בפסקה 10 לחוות דעתי והאסמכתאות הנזכרות שם]. עוד הוספתי כי השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להורות על עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד חופפים לשיקולים בבסיס הדוקטרינה של מעשה בית דין, וביניהם זהות השאלות שבמחלוקת וזהות הצדדים [שם, בפסקאות 12-10 והאסמכתאות הנזכרות שם]. עוד הדגשתי בעניין קולומביה, כי לצורך בחינת ההצדקה לעיכוב הליך בתובענה בשל הליך תלוי ועומד ניתן להסתפק באפשרות שבהליך התלוי והעומד ייקבעו ממצאים שיכולים להוות מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא בתובענה שעיכובה מתבקש, ואף השתק פלוגתא לא הדדי הגנתי – קרי, פלוגתא שתשמש את הנתבע בהליך שעיכובו מתבקש נגד התובע אף מבלי שהנתבע הוא צד להליך התלוי והעומד [שם, בפסקאות 18-17 והאסמכתאות הנזכרות שם].
 
           במקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי הצדדים לתביעת המבקשת הם גם צדדים לתביעת המנהל, וכי פלוגתאות שתוכרענה באותה תביעה תוכלנה להוות, בנסיבות מסוימות, השתק פלוגתא בתביעת המבקשת. לעניין זה, איני מקבל את טענת המבקשת לפיה גם אם ייקבע בתביעת המנהל כי לאגודה לא הייתה סמכות להעביר את זכות החכירה למבקשת וכי למבקשת לא הייתה סמכות להתקשר בהסכם השכירות עם המשיבה, הרי שלא תהיה לכך השפעה על מערכת היחסים החוזית בין המבקשת לבין המשיבה. נכון הוא, כי הגבלה על עבירות זכות קניינית שוללת במקרים מסוימים את האפשרות להעבירה לאחר, ואין הדבר שולל בהכרח את קיומם של יחסים חוזיים בין המבקש להעביר את אותה זכות לבין הנעבר [השוו לעניין זה: ע"א  1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 350-347 (2002)]. לכן, אינני יכול לקבל את טענת המשיבה לפיה בהינתן קביעה לפיה למבקשת לא הייתה סמכות להתקשר איתה בהסכם השכירות הרי שהוא בטל מעיקרו. ואולם, גם אם קביעה כאמור, ככל שתקבע בתביעת המנהל, אינה מובילה לבטלות הסכם השכירות, הרי שעשויות להיות לה השלכות משמעותיות באשר לחבויות הצדדים על פיו ומשכך גם להכרעה בתביעת המבקשת.
 
10.      משקבעתי כי בתביעת המבקשת ובתביעת המנהל שאלות משותפות שההכרעה בהן עשויה להקים מעשה בית דין ביחס לאחרת, נותר לברר האם צדק בית המשפט המחוזי כשבחר לעכב דווקא את התביעה הראשונה בזמן. אכן, במרבית המקרים מעוכבת התביעה השנייה בזמן. זאת בעיקר בשל העובדה שבקשה לעיכוב הליכים בתובענה נסמכת לרוב על הליך תלוי ועומד שכבר מתנהל. ואולם, כפי שכבר קבע בית משפט זה, שאלת הקדימות בזמן אינה מכרעת והעיקר הוא קידום אינטרס היעילות [ראו: רע"א 346/06 ד"ר באסם חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ (14.5.2006), פסקה 4; עניין בועז, בפסקה ד(2)]. אינטרס זה יקודם, לדעתי, בראש ובראשונה אם תעוכב התובענה שיכולה להיות מושפעת מהתובענה האחרת. לפי אמת מידה זו, ניתן להסביר במקרה דנא את הסיבה לעיכוב תביעת המבקשת על אף שהינה ראשונה בזמן.
 
           הבהרתי לעיל כיצד עשויה להיות מושפעת תביעת המבקשת מהכרעות בפלוגתאות מסוימות בתביעת המנהל, וזאת על דרך של התגבשות מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא. מן הצד השני, נראה כי תביעת המנהל אינה יכולה להיות מושפעת מהכרעות בפלוגתאות דומות בתביעת המבקשת. כך, ככל שתעוכב תביעת המנהל ותתברר תביעת המבקשת, ובמסגרת בירורה ייקבע כי המבקשת החזיקה במקרקעין כדין, הרי שקביעה זו לא תחייב את המנהל שכן הוא אינו צד לפלוגתא זו. גם קביעה הפוכה, לפיה המבקשת לא החזיקה במקרקעין כדין, לא תוכל, ככלל, לשמש את המנהל בתביעתו שכן יהיה מדובר בהשתק לא הדדי התקפי שהיכולת לעשות בו שימוש שנויה במחלוקת ומכל מקום מצומצמת ביותר [ראו: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.10.2009), פסקה 18 לחוות דעתי]. משהגעתי למסקנה לפיה הכרעה בתביעת המבקשת אינה יכולה לייתר פלוגתאות בתביעת המנהל, מתבקשת המסקנה כי היה מקום לעכב את תביעתה אף שהיא ראשונה בזמן.
 
11.      בטרם סיום, אציין כי איני מקבל את טענת המבקשת לפיה הבקשה לעיכוב הליכים לא הוגשה על ידי המשיבה במועד. בית משפט זה קבע בעבר כי ניתן להידרש לבקשה לעיכוב הליכים, הגם שבענייני בוררות, כל עוד לא החל הדיון בתביעה לגופה [ראו: רע"א 8024/06 Dolphin Maritime Ltd. נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ (28.5.2007), פסקה 13 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה]. דעתי היא כי ניתן לגזור גזירה שווה מקביעה זו גם לבקשה לעיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד. מכך ניתן גם ללמוד שאין ממש בטענת המבקשת לפיה אין מקום לעכב את תביעתה בשל העובדה שהוגשו כבר תצהירי עדות ראשית על ידיה. זאת במיוחד, לאור קביעת בית המשפט המחוזי לפיה שאלת ההוצאות בשל החלטות שהתקבלו כבר במסגרת תביעת המבקשת תתברר בסופו של ההליך.
 
12.      אשר על כן, הערעור נדחה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח.
 
           ניתן היום, ‏ג' בכסלו התשע"ד (‏6.11.2013).