| בבית המשפט העליון |
| רע"א 104/13 |
| לפני: | כבוד השופט י' דנציגר |
| המבקשת: | תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ |
| נ ג ד |
| המשיבים: | 1. סלומון אסור (אסור חומרי בנין) |
| 2. רחל טלי סלמה | |
| 3. מרדכי אסור |
| בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.06.2012 בתיק ע"א 011318-11-11 שניתן על ידי כבוד השופטים ש' דברת, א' ואגו ו-נ' נצר |
| החלטה |
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.6.2012 בע"א 32884-10-11, 11318-11-11 (סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת והשופטים א' ואגו ו-נ' נצר), במסגרתו התקבלו באופן חלקי ערעורים שהגישו הצדדים על פסק דינו המשלים של בית משפט השלום באשקלון מיום 26.7.2011 בת"א 537/04 (השופט ד' חסדאי). עניינם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים בחיוב המשיבים בדמי שימוש ראויים בעקבות פלישתם והחזקתם במשך מספר שנים במקרקעין של המבקשת.
תמצית הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים עד עתה
- המבקשת, תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (להלן: המבקשת), הינה בעלת זכויות החכירה במקרקעין באזור התעשייה בדימונה (להלן: המקרקעין). המשיב 1, סלומון אסור, הינו בעל העסק "אסור חומרי בניין" שפועל במקרקעין הסמוכים (להלן: המשיב והעסק, בהתאמה). המשיבים 3-2, רחל טלי סלמה ומרדכי אסור (להלן: המשיבים 3-2) הינם ילדיו של המשיב, ולטענת המבקשת היו גם הם בעלי העסק. המבקשת הגישה ביום 11.2.2004 תביעה כנגד המשיבים בבית משפט השלום באשקלון, במסגרתה תבעה סילוק יד וסעד כספי בסך 285,495 ש"ח. במסגרת התביעה טענה המבקשת כי המשיבים פלשו למקרקעין והשתמשו בהם במשך שנים רבות לצרכי העסק, וזאת מבלי לקבל רשות מהמבקשת ומבלי לשלם לה. בקשת המשיבים 3-2 למחוק אותם מכתב התביעה נדחתה ונקבע כי שאלת מעמדם כנתבעים תתברר במהלך הדיון. ביום 26.1.2005 ניתן, בהסכמת הצדדים, צו לסילוק ידם של המשיבים מהמקרקעין, וכן צו מניעה קבוע האוסר עליהם שימוש במקרקעין.
- ביום 14.4.2008 ניתן פסק דינו הראשון של בית משפט השלום, במסגרתו נקבע כי המשיבים אכן פלשו למקרקעין, החזיקו בהם ועשו בהם שימוש לאחסנה (להלן: פסק הדין הראשון). בית המשפט ביסס קביעותיו על עדותו של העד מטעם המבקשת ועל ניתוח תצלומי אוויר בידי מומחה ומנגד דחה את טענות המשיב בתצהירו, בקובעו כי מחקירתו הנגדית עולה שהוא אינו יודע מה רשום בתצהיר עליו חתם. כתוצאה מכך, קיבל בית המשפט את תביעת המבקשת וחייב את כל המשיבים בתשלום דמי שימוש במקרקעין בגין השנים 2003-1997.
- ערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין הראשון לבית המשפט המחוזי (ע"א 1119/08) התקבל. בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת והשופטים ר' ברקאי ו-א' ואגו) הורה על החזרת התיק לבית משפט השלום על מנת שידון ויכריע בטענת המשיבים לפיה נסיבות החזקתם במקרקעין, על רקע חוסר מעש ומחאה מצד המבקשת, יצרו סיטואציה של מניעות והשתק מצד המבקשת והקנו למשיבים מעמד של "ברי רשות" במקרקעין.
- ביום 26.7.2011 ניתן פסק דינו המשלים של בית משפט השלום (להלן: פסק הדין המשלים), במסגרתו נקבע כי המבקשת ידעה על הפלישה משנת 2001 ולא פנתה אל המשיבים עד שנת 2003, ולכן בשתיקתה יצרה למשיבים מעמד של ברי רשות מכללא במקרקעין. נקבע כי רשות זו הסתיימה כאשר המבקשת פנתה אל המשיבים בדרישת פינוי בחודש אוגוסט 2003. לפיכך נקבע כי המשיבים פטורים מתשלום דמי שימוש עבור התקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2003, אך מחויבים לשלם דמי שימוש ממועד זה ועד ליום 1.3.2005, הוא המועד שבו היה על המשיבים לפנות את המקרקעין בהתאם להחלטת בית המשפט.
- על פסק הדין המשלים הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי. המבקשת טענה בערעורה כי יש מקום לחייב את המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים החל משנת 1997, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון. עוד נטען כי בית משפט השלום שגה בקובעו כי המבקשת ידעה על הפלישה משנת 2001. לחלופין נטען כי יש מקום לחייב את המשיבים בגין דמי שימוש עבור השנים 2001-1997. כמו כן נטען כי המשיבים פינו את המקרקעין בפועל רק ביום 1.1.2006 ולא ביום 1.3.2005, כפי שקבע בית המשפט, ולכן יש לחייבם בשימוש גם עבור תקופה זו. עוד נטען כי טענת המשיבים בדבר היותם ברי רשות במקרקעין מהווה הרחבת חזית אסורה, וכי קביעת בית המשפט מהווה מדיניות משפטית לא ראויה שמאפשרת לפלוש למקרקעין ולא לשלם על כך. מנגד, טענו המשיבים בערעורם כי אין מקום לחייבם בדמי שימוש ראויים בין השנים 2005-2003, מאחר ותקופה זו הינה מאוחרת למועד הגשת התביעה ולא נתבעה במסגרת התביעה דנן, ומתנהלת בעניין זה תביעה נפרדת. כמו כן נטען כי יש מקום לבטל את החיוב של המשיבים 3-2 בתשלום דמי השימוש למבקשת, מכיוון שהמשיבים 3-2 לא קשורים לניהול העסק ולא נהנים מפירותיו, ואף אם המשיבים 3-2 לא הביאו ראיות כמצופה מהם הרי הנטל להוכיח מעורבותם בעסק עדיין מוטל על כתפי המבקשת וזו לא הוכיחה זאת.
- בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את הערעורים שהגישו שני הצדדים על פסק הדין המשלים:
(א) ערעור המבקשת – נקבע כי לא היה מקום לשלול את זכותה של המבקשת לדמי שימוש עבור השנים 2001-1997. נקבע כי בשנים הללו המבקשת לא הייתה מודעת לפלישתם של המשיבים למקרקעין, ולכן לא ניתן לומר שנוצרה רשות מכללא להשתמש במקרקעין, ואין מקום לשלול תשלום שכר ראוי בגין תקופה זו. מנגד, אושרה קביעת בית משפט השלום כי מאמצע שנת 2001 ועד אמצע שנת 2003 פטורים המשיבים מתשלום דמי שימוש ראויים, לנוכח קביעת בית המשפט בדבר ידיעת המבקשת על הפלישה ושתיקתה שיצרה רשות מכללא במקרקעין.
(ב) ערעור המשיבים – בית המשפט דחה את טענות המשיבים במישור העובדתי וקבע כי אין הצדקה להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום בדבר השימוש שעשו המשיבים במקרקעין. מנגד, התקבלו שתי טענות של המשיבים: ראשית, התקבלה טענת המשיבים כי אין מקום לפסוק דמי שימוש ראויים עבור השנים 2005-2003 מכיוון שמדובר בסעד שלא נתבקש בתביעה ולא מתקיימים החריגים שנקבעו בפסיקה לעניין הענקת סעד שלא נתבע במפורש. עוד נקבע כי המבקשת הדגישה בכתב התביעה כי היא שומרת על זכותה לתבוע דמי שימוש עבור תקופה זו במסגרת הליך נפרד, וכך אכן עשתה. שנית, התקבלה טענת המשיבה 2 כי לא היה מקום לחייבה בתשלום דמי שימוש למבקשת. נקבע כי התובע הוא שנושא, ככלל, בנטל השכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של עילת התביעה, אלא אם מדובר בעובדה שמצויה בתחום ידיעתו המיוחדת של הנתבע. במקרה כזה, נקבע שהתובע יוכל להסתפק ברמת הוכחה נמוכה, ובמידה שהנתבע לא מביא ראיות לסתור את אותה הוכחה מועטה, די בעדות התובע על מנת לבסס את הטענה. במקרה דנן נקבע כי המבקשת לא הביאה ראשית ראיה כלשהי בנוגע למשיבה 2 באשר לשותפותה הנטענת בעסק, ולכן לא די באי-הבאת ראיות מטעם המשיבה 2 על מנת לקבוע שהייתה שותפה בעסק. לפיכך, בוטל חיובה של המשיבה 2 בתשלום דמי השימוש למבקשת.
מכאן הבקשה שלפני.
תמצית נימוקי הבקשה
- לטענת המבקשת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוצר תקדים מסוכן ומגשים מדיניות משפטית לא ראויה, בקובעו שאדם יכול לפלוש למקרקעין ולהישאר שם עד שהבעלים יגיש תביעה לסילוק ידו ולתשלום שכר ראוי. נטען כי בית המשפט העניק "פרס" למשיבים, בדמות פטור מתשלום דמי שימוש במשך שנתיים, וזאת לאחר שהמשיבים פלשו למקרקעין של המבקשת וגררו אותה בחוסר תום לב למסע תלאות בחמש ערכאות במשך שנים רבות. נטען כי המדיניות המשפטית הראויה הינה חיוב כל המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים במשך שבע השנים האחרונות, ללא הפחתות והנחות. לגופו של עניין, נטען כי לא היה מקום לפטור את המשיבה 2 מתשלום דמי שימוש, כאשר המשיבים 3-2 כלל לא הגישו תצהירים ולא ביססו את טענתם שלא היו מעורבים בעסק במסמכים כלשהם. נטען כי בית המשפט שגה עת התעלם מהאינטרס הכלכלי הברור שיש למשיבה 2 בעסק ועת התעלם מקביעות מסוימות שנקבעו בעניינה של המשיבה 2 בפסק הדין הראשון. נטען כי הקביעות בעניינה של המשיבה 2 – במישור דיני הראיות ונטל ההוכחה – שגויות. בנוסף נטען כי לא היה מקום לפטור את המשיבים מתשלום בגין השנים 2003-2001, וכי בית המשפט שגה בקובעו שהמבקשת ידעה על הפלישה משנת 2001 ולכן אינה זכאית לדמי שימוש ראויים ממועד זה. בנקודה זו נטען כי בית המשפט התעלם מטענת המבקשת כי חברה חיצונית שאינה קשורה למבקשת היא זו שידעה על הפלישה בשנת 2001 וכי המבקשת לא ידעה על כך דבר.
- לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בשני "הסבבים" בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.
- עסקינן בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" ולא בערעור בזכות. על בעל דין המבקש רשות ערעור ב"גלגול שלישי" להצביע על טעם מיוחד להענקתה. בפסיקתו של בית משפט זה השתרשה היטב ההלכה כי רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבות בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 213-211 (מהדורה שלישית, 2012)].
- נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. מכיוון שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
| ש ו פ ט |