מאבקי ירושה וצוואות בתוך התא המשפחתי נושאים עמם כמעט תמיד מטען רגשי כבד ומורכבות אנושית רבה. עם זאת, מנקודת מבט משפטית, אחת השאלות הסבוכות והשכיחות ביותר המגיעות לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה היא שאלת כשירותו הקוגניטיבית של המצווה בעת עריכת הצוואה. מאחר ששופטים אינם מחזיקים בידע רפואי, נוהגות הערכאות הדיוניות למנות מומחה רפואי מטעמן (לרוב פסיכיאטר או פסיכוגריאטר) שישמש כ"עיניים המקצועיות" של בית המשפט ויספק חוות דעת אובייקטיבית על בסיס המסמכים הרפואיים הקיימים.
אולם, בפסק דין עקרוני, מנחה ומרתק שניתן על ידי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט שאול שוחט, במסגרת תיק רמ"ש 54750-07-24, שורטט קו גבול ברור, עדין אך קריטי, המהווה שיעור חובה בחקר האמת ובדיני ראיות. פסק הדין מזכיר לקהילה המשפטית כולה מושכלת יסוד יקרת ערך: חוות דעתו של המומחה היא כלי עזר בלבד – והיא לעולם אינה יכולה להחליף או לחסום את הראיות העובדתיות שנאספו בזמן אמת על ידי הרופאים המטפלים.
הרקע העובדתי והדיוני: מגדל הקלפים של חוות הדעת
סיפור המעשה עוסק במנוח שהלך לעולמו בשנת 2019 והותיר אחריו שתי צוואות משנת 2016 (הראשונה מפברואר והשנייה מאוקטובר). בשתי הצוואות הללו, ציווה המנוח את מלוא עיזבונו ונכסיו
בבסיס ההתנגדות עמדה הטענה הרפואית כי בעת עריכת שתי הצוואות בשנת 2016, המנוח כבר סבל מדמנציה וסקולרית קשה ומתקדמת, חסר כושר שיפוט והתמצאות, ולפיכך לא היה כשיר מבחינה משפטית וקוגניטיבית לקבל החלטות מורכבות בנוגע לרכושו ולחלוקתו.
נוכח המחלוקת הרפואית העמוקה, מינתה הערכאה הדיונית (כב' השופטת איריס ארבל אסל) מומחה רפואי מטעמה – פרופ' פניג. לאחר שבחן את התיק הרפואי ההיסטורי של המנוח, הגיש המומחה חוות דעת מקיפה, ובה הגיע למסקנה נחרצת לפיה המנוח היה כשיר לחלוטין מבחינה קוגניטיבית בעת חתימת שתי הצוואות.
האלמנה ועורך דינה שלחו למומחה שאלות הבהרה רבות במטרה לאתגר את מסקנותיו, אך התשובות לא הניחו את דעתם. עו"ד ציון סמוכה זיהה כי מסקנותיו הלא-מתפשרות של המומחה נשענות במידה רבה על "פרשנות בדיעבד" של רישומים שבוצעו על ידי רופאים אחרים שבדקו את המנוח בחייו.
לאור זאת, הוגשה בקשה לערכאה הדיונית לזמן לחקירה ארבעה רופאים ספציפיים שטיפלו במנוח או בדקו אותו בזמן אמת. הטענה המרכזית הייתה כי חקירתם חיונית כדי להוכיח שהמומחה פירש באופן שגוי, חלקי או מגמתי את ממצאיהם בזמן אמת, וכי חשיפת כוונתם המקורית של אותם רופאים עשויה "לקעקע את הנחות היסוד" של המומחה ולמוטט את חוות דעתו כמגדל קלפים.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה. בהחלטתו, הסתמך בית המשפט על המגמה הדיונית המחמירה של סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, ועל תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, הקובעות כי ברגע שמונה מומחה מטעם בית המשפט, בעל דין אינו רשאי להביא "עדות נוספת של מומחה מטעמו" אלא ברשות מיוחדת ומטעמים מיוחדים שיירשמו. הערכאה הדיונית סברה כי בקשת האלמנה היא ניסיון עקלקל לעקוף את האיסור החוקי ולהחדיר "חוות דעת רפואיות נוגדות" בדלת האחורית. על החלטה חוסמת זו, הגיש עו"ד סמוכה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, שהתבררה כתיק רמ"ש 54750-07-24.
ניתוח פסק הדין במחוזי: האבחנה המשפטית שבין "עד מומחה" ל"עד תשתית עובדתית"
סגן הנשיא, השופט שאול שוחט, קיבל את הערעור במלואו והפך את החלטת בית המשפט לענייני משפחה. בניתוח משפטי אנליטי, מעמיק ורהוט, עמד השופט שוחט על הבחנה דיונית קריטית, אשר נוטה להישמט לעיתים קרובות בפסיקות של ערכאות דיוניות העמוסות לעייפה. השופט שירטט במדויק את גבולות הגזרה של המומחה הממונה אל מול זכויות בעלי הדין.
1. רופאים מטפלים אינם מומחים מטעם הצדדים
השופט שוחט הבהיר כי התכלית החקיקתית של סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה היא ברורה ומבורכת: למנוע מצב פסול שבו צדדים אמידים שוכרים "מומחים להשכיר" שיכתבו חוות דעת מוזמנות, ובכך מייצרים "מלחמת מומחים" מתישה, יקרה ומסורבלת המאריכה את ההליך ומקשה על גילוי האמת.
אולם, בתיק רמ"ש 54750-07-24, הסיטואציה המשפטית שונה בתכלית. ארבעת הרופאים שאותם ביקשה האלמנה לזמן לא נשכרו על ידה, לא קיבלו ממנה שכר, ולא התבקשו לנסח "חוות דעת נגדית" לצורכי המשפט. רופאים אלו פגשו את המנוח בשנים עברו, כחלק משגרת טיפול רפואי או אבחון אובייקטיבי שנעשה בחייו ללא קשר לסכסוך הירושה העתידי.
התיעוד הרפואי, המזכרים והאבחנות שהם רשמו בזמן אמת בתיק הרפואי אינם מהווים "חוות דעת מומחה" במובנו הדיוני של החוק; הם מהווים את חומר הגלם העובדתי – הלב הפועם של התשתית הראייתית שעליה פרופ' פניג (מומחה בית המשפט) בחר לבסס את מסקנותיו. זימונם לעדות אינו בגדר ניסיון להציג מומחיות אלטרנטיבית, אלא בקשה לגיטימית לבחון את יציבותן של העובדות שבבסיס חוות הדעת.
2. זכות הטיעון החוקתית ומבחן הרלוונטיות הרחב
הכלל הראייתי המנחה במשפט הישראלי, המעוגן בסעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע כי כל אדם כשר להעיד בכל משפט, ובלבד שהעדות היא קבילה ושייכת לעניין (רלוונטית). בפסיקה המושרשת נקבע כי מבחן הרלוונטיות הוא רחב ביותר: די בכך שלא ניתן לשלול על פני הדברים את האפשרות כי לעדות תהיה תרומה לחקר האמת או לבירור המחלוקת, כדי שבית המשפט יתיר את שמיעתה.
השופט שוחט הדגיש כי כאשר מומחה מטעם בית המשפט מעיין במסמך של רופא מטפל, ומחליט להעניק לו פרשנות משלו (למשל, לקבוע למה התכוון הרופא כשכתב מונח רפואי מסוים), קמה לבעל הדין הנפגע זכות דיונית וחוקתית מלאה לעמת את אותו רופא מטפל עם הפרשנות של המומחה. חסימת עדות כזו מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכות הטיעון וביכולתו של בית המשפט להגיע לחקר האמת.
סקירה פרטנית: ארבעת עדי התשתית והשלכת עדותם
כדי להמחיש את החיוניות של העדויות, וכדי להוכיח כי לא מדובר ב"מסע דיג" סתמי אלא בצעד טקטי מנומק של עו"ד סמוכה, פירט השופט שוחט בפסק דינו את הרלוונטיות הישירה של כל אחד מארבעת הרופאים שהערכאה הדיונית חסמה:
פרופ' קורצ'ין: רופא נוירולוג בכיר שבדק את המנוח בחייו וערך מסמכים רפואיים לבקשת הילדים (המשיבים). המשיבים עצמם בחרו להציג את מסמכיו של פרופ' קורצ'ין למומחה בית המשפט במסגרת שאלות ההבהרה, והמומחה קבע כי דבריו של קורצ'ין תומכים במסקנתו שהמנוח היה כשיר. השופט שוחט קבע כלל צדק דיוני בסיסי: אם צד אחד עושה שימוש במסמכיו של רופא כדי לחזק את עמדת המומחה, אין לחסום בשום אופן מהצד שכנגד את הזכות לחקור את אותו רופא על דוכן העדים ולנסות להפריך את המסקנה שהופקה מדבריו.
פרופ' יצהל ברנר: רופא מומחה שבדק את המנוח בינואר 2016 – כחודש ימים בלבד לפני עריכת הצוואה הראשונה. פרופ' ברנר רשם בזמן אמת משפט דרמטי: "שיפוט המצב לא תקין". מומחה בית המשפט בחר להעלות בחוות דעתו השערה פרשנית, לפיה כוונתו של פרופ' ברנר הייתה רק לכך שהמנוח לא שפט נכון את מצבו הרפואי, ולא לכך ששיפוטו הכללי או הקוגניטיבי היה לקוי. השופט שוחט קבע כי מדובר בנקודה קריטית: הדרך היחידה לדעת למה התכוון המאבחן היא פשוט לשאול אותו ישירות על דוכן העדים, ולא להסתפק בהשערות של מומחה שמונה שנים לאחר מעשה.
ד"ר קרין לחמי (רופאת המשפחה): רשמה בתיק הרפואי שבוע בלבד לפני עריכת הצוואה השנייה (באוקטובר 2016) משפט קצר: "כשיר לכתוב צוואה". מומחה בית המשפט אימץ קביעה זו באהדה רבה, תוך שהוא מניח כי כרופאת משפחה היא הכירה את המנוח ואת המערכת המשפחתית לעומק. חקירתה חיונית ביותר על מנת לברר על בסיס אילו מבדקים קבעה קביעה כה נחרצת, בפרט בהתחשב בכך שהמומחה עצמו ציין בחוות דעתו כי בזמנו הוא ניסה ליצור עמה קשר טלפוני כדי לברר זאת, אך הדבר לא הסתייע.
ד"ר זליקובסקי (הרופא המרדים): החתים את המנוח על טופס הסכמה לניתוח בספטמבר 2016. מומחה בית המשפט הקיש מכך שהמנוח הבין על מה הוא חותם, ומכאן שהיה כשיר קוגניטיבית גם לערוך צוואה חודש לאחר מכן. עו"ד סמוכה טען כי מדובר בהנחה מרחיקת לכת. השופט שוחט הסכים כי הסיכוי שרופא מרדים יזכור מקרה ספציפי לאחר שנים הוא אמנם נמוך (וחקירתו תהיה קצרה), אך עצם העובדה שהמומחה בנה נדבך מחוות דעתו על מסמך זה, מקימה לאלמנה את הזכות המלאה לחקור אותו.
סיכום ומסקנות: השופט כריבון של ההליך המשפטי
בחלקו המהותי והנוקב ביותר של פסק הדין ברמ"ש 54750-07-24, מעגן השופט שאול שוחט מושכלת יסוד חוקתית ודיונית, תוך שהוא מצטט את דבריה המפורסמים של השופטת עדנה ארבל (מתוך תיק בע"מ 27/06): בית המשפט לעולם אינו מאבד מסמכותו השיפוטית לטובת מומחים, יהיו אלה בכירים ככל שיהיו.
חוות דעת של מומחה רפואי, מקצועית ומנומקת ככל שתהיה, היא כלי עזר בלבד. השופט אינו "חותמת גומי" של המומחה הממונה. האחריות הבלעדית, הכבדה והמוחלטת לקבלת ההכרעה המשפטית, לניהול חקר האמת ולעשיית צדק נותרה על כתפיו של השופט היושב בדין.
כדי שבית המשפט יוכל להפעיל שיקול דעת שיפוטי עצמאי, לנתח את מארג הראיות בצורה מושכלת, להחליט אילו חלקים מחוות הדעת לאמץ ואילו לדחות, עליו לקבל את תמונת המצב הרחבה, המלאה והמדויקת ביותר של העובדות בשטח. מניעת חקירתם של רופאי התשתית, שעל גבם נבנתה חוות הדעת, כמוה כחסימת האור בדרך אל חקר האמת.
בסופו של יום, פסק הדין המנחה ברמ"ש 54750-07-24 עושה סדר נחוץ ויקר ערך בדיני הראיות של בתי המשפט לענייני משפחה. הוא מגן בחירוף נפש על זכותם של בעלי הדין להביא עדויות רלוונטיות, משרטט קו גבול ברור ובלתי עביר בין "עדות מומחה" לבין "עדות על עובדות ומסמכים רפואיים", ומבהיר באופן חד-משמעי: המומחה מחזיק בתיאוריה הרפואית, אך הרופאים המטפלים מחזיקים בעובדות בזמן אמת. וכאשר העובדות עומדות למבחן – בדרך אל חקר האמת, אין קיצורי דרך.