בקשה לצרוף תובע או נתבע מכח תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי

צירוף בעלי דין אימתי? תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:

"בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה"

 מלשונה של תקנה 24 עולה כי היא עוסקת בשני מצבים של החלטה על שינויים בזהותם של בעלי דין לאחר שההליך החל: מחיקת בעלי דין ש"צורפו שלא כהלכה", מחד גיסא, והוספתם של בעלי דין נחוצים, מאידך גיסא. ענייננו מתמקד בעיקרו בשני מבין המצבים, היינו בבקשה לצירופם של בעלי דין לתובענה (בכפוף לכך שביחס לקבוצת אברמוביץ, מבחינה פורמאלית, השאלה היא האם יש למחוק אותם מהתביעה). אם כן, באילו נסיבות יצורף בעל דין לתובענה? התקנה קובעת שני תנאים חלופיים לכך. התנאי הראשון הוא "שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע"; התנאי השני הוא שנוכחותו של בעל הדין דרושה כדי לאפשר הכרעה ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. בתי המשפט לא הבחינו תמיד באופן ברור בין שני התנאים, ומכל מקום עיקר הפסיקה שעסקה בפירושה של תקנה 24 לתקנות התמקדה בתנאי השני (ראו עוד: אלון קלמנט "צירוף צדדים זרים להליך המשפטי" ספר שלמה לוין 171, 197 (אשר גרוניס ואחרים עורכים, 2013) (להלן: קלמנט)).

ביחס לתנאי הראשון, עולה מן הספרות המשפטית כי הוא מתקיים במקרים שבהם הדין המהותי קובע שהזכות הנדונה בהליך היא זכות משותפת לתובעים שונים ביחד (להבדיל מזכות המוענקת להם ביחד ולחוד) או במקרים שבהם הדין מחייב את צירופם של בעלי דין שונים, כדוגמת תביעה מטעם עיזבון, שצריכה להיות מוגשת על-ידי כל היורשים ביחד, ולחלופין בהסכמתם (ראו: סעיף 122(א) ו-(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון‏ (28.5.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 160, 1312 (מהדורה שתים עשרה, 2015); שרון חנס ויששכר רוזן-צבי "תביעה ביוזמת הנתבע" (הוגש לפרסום, 2016) (להלן: חנס ורוזן-צבי); קלמנט, בעמ' 198-197).

 
אשר לתנאי השני, הפסיקה הכירה בהיותו של אדם בעל דין דרוש במקרים שבהם לא ניתן לתת פתרון שלם ויעיל לתובענה מבלי שפסק הדין שיינתן בה יקים מעשה בית דין גם כלפי פלוני שצירופו התבקש, או במקרים אחרים, שבהם מתעורר חשש שמא תיפגע זכותו של אלמוני אלמלא הצירוף (רע"א 9572/06שירותי בריאות כללית נ' קורלנד, פסקה 4 (25.6.2007) (להלן: עניין קורלנד)). בהתאם לכך, בספרות המשפטית הוצע לראות בסמכות לצרף בעלי דין המוקנית בתקנה 24 לתקנות כלי למניעת תוצאות סותרות בהליכים דומים ולהבטחת זכויותיהם של צדדים זרים בעלי אינטרס להשתתף בהליך (ראו: יששכר רוזן-צביההליך האזרחי 72-71 (2015) (להלן: רוזן-צבי); קלמנט, בעמ' 203-202).

 
במרוצת השנים הותוו בפסיקה השיקולים שיש לבחון על מנת להשיב על השאלה האם נוכחותו של צד זר "דרושה" במשפט. כך למשל, נקבע כי אין די בכך שצד להליך מבקש את הצירוף והצד הזר מסכים למעשה הצירוף (ע"א 94/80 ברנר נ' פתוח יהודה בע"מ, פ"ד לח(2) 164, 165 (1984) (להלן: עניין ברנר)). עוד נקבע כי המבחן לצירופו של בעל דין איננו מתמקד בתועלתו ונוחותו של התובע (ע"א 203/77 חברת זמיר, קבלנות כללית בע"מ נ' החברה לבנין, פ"ד לב(1) 59, 61 (1977)), ואף לא בשאלה האם הצירוף יוביל לייעול כללי של מערכת המשפט (ע"א 83/64 גראטש נ' אטיה, פ"ד יח(4) 132, 135 (1964)). כמו כן, הוטעם כי אין די בצורך במידע מצד שלישי, גם אם מדובר במידע חיוני ורחב היקף, כדי להצדיק את צירופו של אותו צד לתובענה כבעל דין (ראו: ענייןאלדניפרי, בפסקה 3; עניין ג'י.טי.אס, בפסקאות 23 ו-25). לבסוף, נקבע כי שיקול חשוב לצורך הכרעה בבקשה לצירוף צד מתמקד ביעילות הדיונית באותו הליך, ועל כן במסגרת בחינת הבקשה על בית המשפט להביא בחשבון גם את המועד שבו היא הוגשה ואת השלב שאליו הגיע ההליך (עניין קורלנד, בפסקה 6).

אם כן, על בית המשפט לבחון בראש ובראשונה את השאלה אם צירופו של בעל הדין דרוש כדי שניתן יהיה לפסוק בשלמות וביעילות בפלוגתאות שעולות במסגרת התביעה (רע"א 2228/15 ג'י.טי.אס פאוור סולושנס לימיטד נ' נתיבים דרום בע"מ, פסקה 23 (9.7.2015); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 198 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); קלמנט, בעמ' 198).

צירוף תובע לבקשת נתבע – סמכות ושיקול דעת

  לשונה של תקנה 24 לתקנות מקיפה מגוון רחב יחסית של מצבים אפשריים שבהם עשוי להתבקש צירופם של בעלי דין. כך למשל, הצירוף יכול להיעשות לבקשתו של אחד מבעלי הדין או מיוזמתו של בית המשפט עצמו. כמו כן, התקנה מאפשרת צירוף בעל דין, בין כתובע ובין כנתבע. בהמשך לכך, הצירוף אינו מותנה, לפחות לא על-פי לשון התקנה, בהסכמתו של בעל הדין שצירופו נדרש. לבסוף, הצירוף יכול שיהא "בכל שלב משלבי הדיון" וב"תנאים שייראו" לשופט או לרשם לפי העניין.

  בקשה לצרוף אדם כתובע נגד רצונו  אינה מתיישבת לכאורה עם הכלל הרגיל לפיו התובע הוא שיוזם את התביעה וקובע את עיתוי הגשתה, את העילות שבגינן יתבע, את הסעדים שיבקש ואת זהותם של הצדדים לתביעה (בכפוף לכללים ולמגבלות הקבועים בדין אשר מצמצמים את המסגרת הזו, כדוגמת כללי התיישנות. ראו: קלמנט, בעמ' 172 ו-187). הכלל שלפיו התובע הוא שקובע את מסגרת התביעה עולה בקנה אחד עם התפיסה של אוטונומיה אישית, ונתמך גם בשיקולי יעילות, שהרי חזקה על אדם שידע לשקול את האינטרסים שלו באופן מיטבי. כלל זה אף מתבקש לנוכח שיטת המשפט הנוהגת בישראל, שמטילה על התובע את הנטל להוכיח את עילות התביעה, עניין שלו הוא אמור להיערך. צירופו של תובע על-כורחו לתביעה קיימת חותר אפוא תחת נקודת מוצא זו. צירוף כפוי של תובע אף צפוי לעורר קשיים מהיבטים הנוגעים לניהול ההליך 

מהסיבות שתוארו, ואף מטעמים נוספים הקשורים בהן, סבר ד"ר זוסמן כי "כאשר מבקשים לצרף תובע נוסף, הדעה הרווחת היא, כי הצירוף תלוי בהסכמתו, שכן אין אדם תובע על כרחו" (זוסמן, בעמ' 206). ואמנם, דומה שבתי המשפט בערכאות השונות אימצו כלל זה בעת שדנו בבקשות לצירוף תובעים מכוחה של תקנה 24 לתקנות (ראו למשל: ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ, פ"ד מח(2) 43, 48 (1994) (להלן: עניין אגתן); ת"א (שלום ת"א) 38639-08-10ברנדס נ' גו פורקס בע"מ (17.4.2011)).  

 אם כן, הדעה הרווחת היא שאין כופים על תובע לתבוע. עם זאת, אין ללמוד מכך בהכרח כי לפי תקנה 24 לתקנות לא קיימת כלל סמכות לצרף תובע להליך ללא הסכמתו. 

 בספרות המשפטית הוצע להכיר באפשרותו של נתבע לבקש לצרף להליך אדם זר שיש לו עילת תביעה באותו נושא שנדון בהליך, על מנת שהנתבע לא יצטרך להתגונן בשנית בפני אותן טענות (ראו: נילי כהן "חוזה לטובת אדם שלישי" חוזים 93, 196 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003); זוסמן, בעמ' 196). בצירופו של אותו אדם להליך יש כדי למנוע הכרעות סותרות ולהביא לחיסכון במשאבים ציבוריים. יתרה מכך, וזה העיקר – יש בו כדי להגן על הנתבע מפניהתנהלות טקטית של צד המעכב את תביעתו במכוון על מנת לרכוש יתרונות דיוניים שונים – למשל, להפיק לקחים מהאופן שבו הנתבע מנהל את הגנתו.

  אלו תנאים צריכים להתקיים כדי שיהיה די בטעמים אלה כדי להכריע את הכף כנגד האוטונומיה של אדם לקבל בעצמו בהחלטה לגבי הגשת תביעה ולגבי מאפייניה, לרבות עיתויה?

שאלה זו נותרה פתוחה. בפסיקה ובספרות ניתן לאתר מענים וחלופות חלקיים לאמצעי של צירוף תובע בעל-כורחו. מענה עקיף ראשון נמצא בכך שבמקרים שבהם נקבע כי יש מניעה לצרף צד זר להליך כתובע, הוא צורף כנתבע או נתבע פורמאלי (ראו והשוו: רע"א 6562/99 ירדן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (31.5.2000) (להלן: עניין ירדן); עניין אגתן, בעמ' 48; המ' (מחוזי ת"א) 620/68 רץ נ' לביא, פסקים (מחוזיים) ס"א 335 (1968));זוסמן, בעמ' 206; רוזן-צבי, בעמ' 605). מענה עקיף נוסף נמצא בהרחבת תחולתה של הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" ביחס לאדם שלא היה צד להתדיינות קודמת, מכוחה של "קרבה משפטית" ולנוכח "הסכמה משתמעת" שלו להיות קשור בתוצאותיה של אותה התדיינות. הסכמה זו יכולה להילמד, בין היתר, מסירובו של הצד הזר להצטרף להליך. כך נקבע כי "כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו" (ע"א 735/07 צמרות חברה לבנין נ' בנק-מזרחי טפחות, פסקאות 28 ו-33 (5.1.2011) (להלן: עניין צמרות); ראו עוד: המ' 676/61 צדוק נ' חברת מתיישבי ראשון לציון, פ"ד טז 144, 149-148 (1962); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 691-690 (2002) בדעת המיעוט של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש); רוזן-צבי, בעמ' 605-601). לאמיתו של דבר, אין במענים אלה כדי לייתר לחלוטין התמודדות עם השאלה שבה פתחתי. גם צירוף אדם כנתבע, באותם מקרים שבהם אינו מעוניין לשמש תובע, או החלת העיקרון של מעשה בית דין עליו מכוח "קירבה משפטית" מכרסמים באוטונומיה שלו באשר לבחירת מועד התביעה. מכאן הזהירות הנדרשת בהחלת אמצעים אלה (ראו למשל: עניין צמרות, בפסקה 28). כאשר שאלה זו תחזור ותעלה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, ייתכן ויהיה צורך לפתח מנגנונים פרוצדרואליים נוספים לבירור השאלה מדוע אדם מתנגד להגשת תביעה והאם יש לו טעמים טובים לכך (ראו: חנס ורוזן-צבי; רוזן-צבי, בעמ' 605).